האם האמנות היא אושר?

                       האם האמנות היא אושר?

 

אמנות ושמחה: זכורה לנו אסכולת הציור של סייֶנה מימי הרנסנס האיטלקי המוקדם, שגישתה הייתה "אמנות שמחה לעם שמח". אף שמענו את בטהובן מסיים את הסימפוניה התשיעית שלו ב"אודָה לשמחה" של פרידריך שילר:

"את, שִמחָה, ניצוץ אלוה,/ בת מעֵדן, גן-ישעֵך,/ אנו שכורי-אש נָבואה,/ בת-מרום, אל דביר- קודשך." (עברית: ידידיה פלס)

לא שכחנו את "חליל הקסם" העולז ומתרונן של מוצארט ושיקָאנֶדר (אך, האם איננו מבכרים עשרת מונים את מוצארט של הרקוויאם על פני מוצארט ה"עליז"?). הכרנו, כמובן, אידיליות ספרותיות (מאז "דפניס וכלואה" ועד לדוד שמעוני וכיו"ב) ואידיליות אמנותיות ים-תיכוניות (בין פיקאסו של 1921-1919 לבין האמנות הארצישראלית של שנות ה- 20). אף "עלינו לרגל" למכון בּרנס" בפנסילבניה לחזות ביצירת המופת של אנרי מאטיס מ- 1906, "שמחת החיים". בירושלים נאלצנו להסתפק בציורי "שמחת החיים" של ליטבינובסקי, שבמכחולו הזריז והמשתובב יצר אינספור ציורים סמי-פיגורטיביים "שמחים".

 

על "אמנות עליזה" למדנו מאז המאה ה- 19:

"האמנות החדשה, סבר ניטשה, תהייה 'מלעיגה, קלילה, מעופפת, אדישה לעילא, מלאכותית עד תום, אמנות לאמנים, לאמנים בלבד.' 'אמנות עולצת, מחוללת, צוחקת, ילדותית ועליזה.' אמן ישיג את שיא גדולתו משיוכל לראות את עצמו ואת אמנותו מתחת לעצמו, עת יידע לצחוק לעצמו. משהו מסוג האירוניה הרומנטית, אפילו בופוניות אלוהית היא האידיאל של ניטשה."

 

הציטוט מקורו בחלקו ב"המדע העליז" (סעיף 107), בו המליץ הפילוסוף על רחק אמנותי, בו אנו –

"מוכרחים לגלות את הגיבור, אך גם את השוטה הנעוץ בזו הלהיטות שלנו להכרה, אנו מוכרחים לשמוח מפעם לפעם על אווילותנו, על מנת שנוכל להיות שמחים על חוכמתנו! […] אין דבר אשר יענגנו יותר מאשר מצנפת ליצנים: אנו זקוקים לה בפני עצמנו – אנו זקוקים לכל אמנות הוללת, מרחפת, מרקדת, מלגלגת, ילדותית ומאושרת, על מנת שלא נאבד חירות זו שמעל פני הדברים…"

 

"אין אמנות פסימית, האמנות אומרת הן", ציין ניטשה ב"הרצון לעוצמה". כמו הייתה כל יצירת אמנות, בעומק מהותה, מושא נחמה ושמחה. זאת ועוד: עקרון ההתגברות העצמית, תמצית "האדם העליון", נתמך על ידי כושר הצחוק העצמי, כמודגש על ידי ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרא" (1884):

"לימדו-נא, אפוא, לצחוק אל מעל ומעבר לעצמכם! שאו לבותיכם, אתם המרקדים הטובים, מעלה-מעה, ואל תשכחו גם את הצחוק הטוב! זו עטרת-הצוחק, עטרת-שושנים: אליכם, אחי,אני משליך עטרה זו! קידשתי את הצחוק; אתם האנשים הנעלים, לימדו נא לי – לצחוק!"

 

נאמר אפוא: על פי ניטשה, החיוב, הקלילות והצחוק הם בשורש מהותה של האמנות המבוקשת, "אמנות עליזה" בבחינת מראָה ומימוש קיומיים של אדם כנגד הווייתו. ואולם, גם אם נקבל (ואיך לא) את רעיון הנחמה שב"אמנות המרה", כלום לא נודה בכך, שאת האיכות האמנותית הגבוהה אנו נוטים לייחס דווקא לאמנויות המישירות מבט אל הכאוב והאפל?! האם לא לשָם כיוון ניטשה במושג הדיוניסיות של "הולדתה של הטרגדיה"? ופרידריך שילר, כלום לא לזאת נתכוון בכותבו לקראת סוף מאמרו "על הנשגב" (1801):

"ובכן, הלאה הסובלנות הכוזבת והטעם המפונק, המתעדן, העוטה צעיף על פניו המרצינות של הכורח […], הרמוניה שבעולם המציאות אין למצוא אף שמץ ממנה. פנים-אל-פנים תתגלה נא לפנינו הגורליות האכזרית. לא אי-ידיעת הסכנות הצרות עלינו מסביב – שהרי לאי-הידיעה יבוא קץ בסופו של דבר – אלא היכרות (דגש במקור/ג.ע) עימהן תושיענו." 

 

ב- 1933 כלל הפילוסוף האמריקאי, ג'ורג' סנטיאנה, בספרו, "חיי התבונה" פרק שהפך ל"להיט" באסתטיקה האנליטית ושמו "אמנות ואושר". "ערך האמנות", כתב ההוגה, "שוכן בעשייתה את בני האדם למאושרים, תחילה בעיסוקם היוצר באמנות, ולאחר מכן בצריכתם את המוצר."[1] את האושר שבאמנות מיקד סנטיאנה בעיקרון הספונטאניות. זהו אושר שמעל ומעבר לאשליותינו, אמונותינו הדתיות והפטריוטיוֹת, אף מעֵבר לאסכולות אמנותיות, טען. יתר על כן, האושר הנדון אין לבלבלו ולהחליפו עם הנאה ואפילו עם התלהבות:

"אם אושר הוא הבטחה אולטימטיבית של האמנות, הרי שהאמנות, מצִדה, היא הכלי המיטבי לאושר. באמנות, יותר מאשר בפעילויות אחרות, ההבעה העצמית של האדם מצטברת וזוכה לגמול מיידי, משום שהיא משנה את התנאים החומריים של התודעה, כך שזו הופכת באחת למענגת ולמשמעותית יותר. […] באמנות, האדם הוא, בעת ובעונה אחת, בר-יכולת וחופשי; הוא יצירתי. […] בהתאם, שום דבר לא יהיה מענג יותר מאשר אמנות אמיתית, שום דבר לא יהיה משוחרר יותר מיגון ומעוקץ ההבלים. האמנות כה נובעת במלואה מלב האדם, עד כי היא גורמת לַכּל לדבֵּר אליו בלשונו; ועם זאת, היא חודרת באורח כה אמיתי ללב הטבע, עד כי היא פועלת עמו יחדיו והופכת לחלק בלתי נפרד מהאנרגיה החומרית היצירתית של הטבע."[2]

 

מילותיו אלה של סנטיאנה אינן מרשימות במיוחד ב- 2016: הן נקראות כפראזות רומנטיות, שרגלן האחת אצל קאנט והאחרת אצל ברגסון ועוד. יותר מכל, הנקיטה במושג האושר תובעת מאיתנו בירור נוסף, ולבטח לאחר שכבר סיכמנו בינינו לבין עצמנו (משמע, ביני לבין עצמי), שאושר הוא מונח בדיוני ומוליך שולל, שפעפע אלינו מהשירה, מהקולנוע וכו', אך אין לו אחיזה במציאות. לכן, אנחנו ממהרים לעיין בספרו של דארין מק'מהון, "אושר: היסטוריה" (2006), ומתמקדים בעיקר בפרק המבוא הקרוי "הטרגדיה של האושר". כאן דלה מק'מהון מספרו של הרודוטוס, "היסטוריה" (ספר ההיסטוריה הראשון, מהמאה ה- 5 לפנה"ס), את הסיפור על המפגש (שספק רב אם התקיים אי פעם) בין סולון, המחוקק האתונאי הדגול, לבין קרוֹזוּס, מלך לידיה. זה האחרון סבר, שהוא-הוא המאושר בבני האדם כיון שטובל עד צוואר בעושר ואוחז בכוח השלטון. לתדהמתו, חלַק עליו סולון, שעה שטען, כי המאושרים בבני אדם הם שלושה אתונאים, שאחד מהם נפל בקרב, ואילו השניים הנוספים הם צמד אחים שנפטרו בשנתם.

 

האושר שייך למתים?!?! מק'מהון מנתח את עמדת סולון ומקשרה לתפיסת הגיבורים, המתוארים בשירתם של הסיודוס והומרוס כמשוחררים מסבל וכבעלי "מזל", מה שפירושו שהאֵל (ה"דַיימון") לצדם. החיים ביוון העתיקה, מזכיר לנו מק'מהון, היו חיים מלאי חרדות מליקוי-חמה, או מגלי רעב שחיסלו קהילות שלמות, ושאר אסונות. רוצה לומר, על מנת לשרוד ביוון העתיקה, נדרש היווני ל"מזל", לברכת האלים, ל…אושר. סולון, ממשיך מק'מהון, ראה בחייהם של שלושה המתים הנ"ל חיים ברי-מזל כיון שנפטרו מן העולם בכבוד וברגע השיא של תהילתם (שני האחים, למשל, מתו לאחר שרתמו עצמם כשוורים לעגלת אמם וגררוה לפסטיבל כפרי כלשהו).

 

יותר מכל, וזוהי הנקודה העיקרית, המוות, קץ החיים, הוא-הוא שהעניק משמעות לשלושה המתים המאושרים הנדונים. שמותם הבטיח שמזלם הטוב לא עוד יילקח מהם.[3] ומכאן:

"אושר הוא אפיון של חיים שלמים שניתן להעריכם אך ורק ברגע המוות. לסבור, קודם לכן, שאתה מאושר הוא מחשבה מוקדמת מדי, וככל הנראה אשלייתית."[4]

 

אין זה מקרה, הוסיף מק'מהון, שז'אנר הטרגדיה זכה לפריחה דווקא באותה עת עצמה של המאה ה- 5 לפנה"ס, באשר אייסכילוס, אוריפידס וסופוקלס שבו וביטאו במחזותיהם נוסחה זו של אושר, ובעיקר של היעדרו. כשם, שלא במקרה, שורש המילה "happiness" באנגלית הוא במילה הנורדית העתיקה "happ", שפירושה – מקרה, מזל (what happens – מה שקורה).

 

טוב, אז עכשיו אנחנו כבר מבינים משהו עמוק יותר מאשר אותו "אושר" של סנטיאנה, שזוהה עם ההתענגות על יצירתיות ספונטאנית. אנחנו מבינים, שאושר ומוות הם בני-ברית, שאין להפרידם. ובהתאם, אט-אט, אנחנו הולכים ומתקרבים להבנה שונה של אושר ולהבנה אחרת של זיקת האושר והאמנות.

 

צעדנו הבא הוא לפתוח ספר אחר, ספרו של אֶריק ווילסון משנת 2008, ושמו "נגד אושר: בשבח המלנכוליה". כשהוא כותב בזכות חוויית המלנכוליה, בבחינת זו שאינה מחלה (וזאת בניגוד לסברת מסורת פוסט-אריסטוטלית מוכרת), אלא הזמנה פלאית-כמעט לשיגוב המצב הקיומי הבנאלי ("רק בעזרת עצב מתמשך יכול עולם גווע זה להשתנות, לזכות בחיים חדשים."[5]) – כשהוא כותב כך, ווילסון מתכוון לאופן קיומי של משחקיות ויטאלית עם החרדות והעגמומיות, שאותה הוא מקשר ל"אירוניה הרומנטית", מושג מסובך שהִפרה במאות ה- 19-18, בין השאר, את מחשבות ז'אן פול (הרומנטיקן הגרמני), סרְן קירקגור ועוד. רבים מאיתנו מעדיפים להסתתר מאחורי חיוך, ציין ווילסון, מאשר להתייצב מול מורכבות העולם, על עמימותו ונוראותו:

"בהינתן המידות הטובות של המלנכוליה, כיצד זה שאלפי פסיכיאטרים ופסיכולוגים מתאמצים 'לרפא' את הדיכאון כאילו היה מחלה איומה? ברור, שאלה הסובלים מדיכאון חמור, אותם שעל גבול האובדנות והפסיכוזה – חשוב שיטופלו רפואית ברצינות. ברם, מה בדבר כל אותם מיליוני בני אדם החווים דכדוך מתון? […] כלום שומה על מחדשים (יוצרים/ג.ע)-בכוח אלה לנטוש את מה שעשוי להוות השראתם הגדולה מכל, אותם דֶמונים המולידים מלאכים?"[6]

 

אם כך, מרעיון האושר כ"מזל", הנמדד רטרוספקטיבית ברגע המוות, הגענו לאנטי-אושר של המלנכוליה הקיומית, בבחינת סוג של אנרגיה השראתית-יצירתית. בדין הבנה שכזו את מושג האושר, אין לנו אלא לענות לקלישאות הרומנטיות של ג'ורג' סנטיאנה, בהן פתחנו, בתפיסה שונה בתכלית של יחסי האמנות והאושר. שבעבורנו, אמנות ואושר אינם זיווג מבוקש. שבעבורנו, שיאי האמנות הם בעמידה מול כאב, סבל, מוות. איכות אמנותית עשויה, כך ראינו, לשכון גם בשמחה, אך שמחה שאינה בפרספקטיבה של שלילתה האולטימטיבית – המוות – לא היא זו שתפרה את האמנות הגדולה באמת.

וידוי: מהי המוזיקה הנעלה מכל, בעבורנו? רקווייאמים, עוד ועוד רקווייאמים. מהי המחזאות בשיאה? הטרגדיה, על גלגוליה ההיסטוריים השונים. מיהם המשוררים המותירים עלינו חותמם יותר מאחרים? ריינר מריה רילקה בגרמניה, אברהם בן-יצחק בישראל. האם איננו מבכרים לאין-שיעור את רוח הקטסטרופה הנחה על יצירת האמן, אנסלם קיפר, על פני הנועם האסתטי הקליל של ציורי מאטיס? וכלום לא נכיר ביתרון העוצמתי של ציוריו ה"שחורים" – ציוריו הגהינומיים, עתירי המכשפות והשדים –  של פרנציסקו גויא הזקן על פני ציורי השטיחים האנקדוטיים-עליזים שלו מראשית דרכו בחצר המלכות הספרדי?

והיכן שוכנת העדפתנו השיפוטית – בפסלוני ה"נצוקי" היפניים, המיניאטוריים והקומיים, או בפסלי ה"פייאטה" מרטיטי הלב של מיכלאנג'לו? תשובתנו ברורה.

 

עומק אמנותי, אנו נוטים לקבוע מסמרות, שוכן בכושר ההבקעה האמנותית אל מרחבי החרדה הקיומיים. לצעקה האמנותית של משה גרשוני הדים תהומיים. יצירה שהמוות (הכיליון, הסופיות, הפרידה הגדולה) אינו דובר בה – ולו בלחש רחוק – לא תעמוד במבחן העומק, אנו מוסיפים. תמיכה באבחנה זו נמצא באינספור הגיגים, שאינם מוגבלים רק לרומנטיקה שופנאוארית מדוכדכת.

 

ואף על פי כן, כיצד נוכל לכלוא עצמנו באבחנה חד-סטרית שכזו – נשגבה ומקפת ככל שהינה – בהכירנו את הכאוס הדֶמוני האפל הרוחש בעומק כל קומדיה הראויה לשמה?! כיצד נבודד את מרחב החרדה ואפילו מז'אנר האידיליה, שזוהה בידי שילר כייצוג של עבר אבוד, ולפיכך:

"את המטרה, שהיה עליהן (על האידיליות/ג.ע) להוליכנו לקראתה, הן מעמידות לרוע-המזל מאחורינו (הדגשות במקור/ג.ע). ועל-כן אין ביכולתן להפיח בנו אלא את ההרגשה העצובה של אובדן, אך לא את זו המשמחת של תקווה…"  

 

אנו, שכה אוהדים את ציורי הארקדיות של ניקולא פוסין, יודעים-ידוע-היטב כי בלב לבו של האביב השאנן והמלבב שוכנת גופה או אורב נחש. ברור לנו לא פחות, שהפרדה דיכוטומית בין שטחיותה-כביכול של יצירה חייכנית ו/או נעימת-סבר לבין עומקה של יצירה "לאוקונית" הזועקת ייסורים – הפרדה שכזו היא עצמה שטחית ואווילית. מתחת להומור הסרקסטי של חנוך לוין מקננים בדידות, ניכור וזוועות קיום, שבשיאם לובשים לבוש טראגי מאין כמותו ("ייסורי איוב", "הילד חולם", "אשכבה" וכיו"ב). רושמו הנורא של אסון השואה אינו מתפוגג בשכנות להומור של רוברטו בֶניני בסרטו "החיים הטובים" ו/או בשכנות לשנינות ציוריו של יאיר גרבוז. לחילופין, מטענים טראגיים של יצירת אמנות כזו או אחרת אינם מבטיחים איכות ו/או עומק: פאתוס, סנטימנטליות, בנאליות וכו' אורבים לטראגי. שאלת האיכות האמנותית היא שאלה מורכבת מאין כמותה ואין היא מותנית בז'אנר.

 

אם כך, מה בשורש ההעדפה הנ"ל של הרקווייאמים (ונוסיף – תוגת הסימפוניות של מאהלר, שלא לומר – המלנכוליות של שופן)? לתשובה הצפויה – מזגו האישי של המחבר – תתלווה ההודאה (המובנת מאליה, הלא כן?) באיכות העילאית של ה"קלילות" המוצארטית. דיוקנאות העצמיים ה"אכזריים" של רמברנדט אינם מפחיתים מעוצמת ציורו את עצמו (1635 בקירוב) מחובק עם ססקיה, רעייתו הטריה, היושבת על ברכיו בעודו מניף כוס יין ומחייך באושר. סיפוריו של ש"י עגנון מפליאים למזג את חוכמת ההומור עם חוכמת החדירה אל נבכי הלב החשוכים. ביצירתו של האמן הטוב באמת, גם הקליל והחייכני יישא עמו את הכבד וחמור-הסבר, ולהפך. כתמיד, סוגיות הצורות והתוכן באמנות קמות ונופלות מול דרגת גדולתו של האמן. יעזור לא-במעט גם כוח פרשנותו של פרשן אמנות, היודע להפוך רגבים אמנותיים ולאתר את המרבץ האפל והכבד מתחת לחזות המוארת והקלה-לכאורה.

פסגות האמנות הן ברֶקווייאֶמים, במיסות (שבסימן צליבת המושיע), בטרגדיות הקלאסיות הגדולות, ברומנים דגולים כמו "מוות בוונציה", "החטא ועונשו", "מובי דיק" וכו' – יצירות בהם ניצב אדם מול איתני אובדנו ומר-גורלו. איך כתב תיאודור אדורנו:

"…האמנות היא אולי מדיום האמת האחרון שנותר בעידן של אימה וסבל בלתי ניתנים להסבר. שעה שהעולם האמיתי הופך אפל יותר ויותר, אי-הרציונאליות של האמנות הופכת רציונאלית, ובעיקר בזמן שהאמנות עצמה קודרת באורח רדיקלי. […] זהו אכן הכיוון בו נעה האמנות המודרנית. באמצעות המרצת המודחק, האמנות מפנימה את עקרון ההדחקה, דהיינו את מצבו הבלתי משוחרר של העולם, בִמקום סתם להשמיע מחאות נגדו. […] זה מה שמגדיר את מעמדה של אמנות מודרנית אותנטית כלפי אובייקטיביות עגומה."[7]

 

ובאשר לאמנות כהבטחת אושר, הנה דברים (קצת לא ברורים) שכתב אדורנו באותו ספר, "תיאוריה אסתטית":

"טיעונו של סטנדל בנושא הבטחת האושר אומר, שהאמנות נותנת תודתה לקיום באמצעות הדגשת אותו דבר בקיום שמבשֵר אוטופיה. זהו מקור הולך ופוחת, מאחר שהקיום משקף יותר ויותר רק את עצמו. כתוצאה מכך, האמנות פחות ופחות מסוגלת לשקף את הקיום. ומאחר שכל אושר שאדם מסוגל לדלות או למצוא בקיים הוא שקרי, תחליף ותו לא, על האמנות להפר את הבטחתה על מנת לשמור אותה."

 

במידה שהבנתי נכונה את הדברים, אדורנו ביקש לומר לנו, שכל עוד האמנות מבשרת אוטופיה, היא כלי להבטחת אושר. האושר אינו שוכן בקיום האנושי, הוסיף, אלא רק באותה תקווה לגאולה אוטופית הפועמת בקיום. תקווה שכזו לא עוד פועמת, ומכאן שנבצר מהאמנות לבשר אוטופיה, אותה בשורה שהיא ממהות האמנות. בהתאם, לא עוד תקפה המשוואה אמנות=הבטחת אושר.

 

 

 

[1] George Santayana, "Art and Happiness", in The Problems of Aesthetics, eds. E.Vivas & M.Krieger, Holt, Rinehart and Winston, New-York, 1953,p. 526.

[2] שם, עמ' 530-529.

[3] Darrin M.McMahon, Happhness: A History, Grove Press, New-York, 2006, p.6.

[4] שם, עמ' 7.

[5] Eric G. Wilson, Against Happiness, Sarah Crichton Books, New-York, 2008, p. 145.

[6] שם, עמ' 149.

[7] T.W.Adorno, Aesthetic theory, Routledge & Kegan Paul, London, 1970, pp.28-27.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: