1948: המחיר האמנותי

                     1948: המחיר האמנותי

             לקראת תערוכת "אופקים חדשים" בעין-חרוד

 

1948 הייתה שנת הניצחון הבינלאומי הגדול של ההפשטה הניו-יורקית. כפי שנכתב כבר לא אחת, באותה עת הגיבו ג'קסון פולוק, ארשיל גורקי וחבריהם לאמנות הסטליניסטית (ריאליזם פרולטארי, ציורי קיר) של בריה"מ (אף הגיבו לציור הקיר המרקסיסטי-מכסיקני ולציור הרגיונאלי האמריקאי של ימי "השפל"). לאמנות זו ענו ציירי ניו-יורק בציור אינדיבידואלי, אוטונומי, אנטי-ריאליסטי וחופשי, ולא פחות מכן, הגיבו לאסונות מלחמת העולם השנייה ולניצחון "בנות-הברית" בתנופת "העולם החדש" האנטי-פאשיסטי וב"דרך החיים האמריקאית", הדרך הליבראלית. יש שקישרו גם בין פצצות האטום, שהטילה ארה"ב ב- 1945 על יפן, לבין ההפשטה החדשה, בבחינת ביטוי לתחושת האסון, התפרקות העולם והתפרקות החומר.

 

גם 1948 של פאריז, לונדון ורומא הגיבה ישירות לאימה ולמועקה של מלחמת העולם והשואה: פסליה ה"חרוכים" של ז'רמן רישייה, פסלי ה"מעונים" וה"מסוגפים" של ג'אקומטי, בני האדם ה"גרוטאיים" בפסלי סזאר ופאולוצי, ציורי "בני-ערובה" של ז'אן פוֹטְרייֶה, ציורי המיוסרים של פרנסיס בייקון וכו'. אפילו פריחת האקזיסטנציאליזם בגדה השמאלית של פאריז, על אידיאל מימוש החירות האישית כנגד ה"הם" (הקולקטיב, החברה, הבורגנות וכו') – אפילו היא הובנה כתגובה לייאושי מלחמת העולם.

 

מי כמו הפליטים שהגיע ארצה מאירופה ערב-המלחמה, כמו גם בעלייה הבלתי-לגאלית ארצה במהלך המלחמה – מי כמוהם נשאו בגופם ובנפשם את זוועות המלחמה והשואה?! וככל שהיישוב הארצישראלי שבין 1948-1943 לא טרד מדי את נפשו באסון היהודי המתחולל באירופה – הוא היה מודע לו היטב, לבטח בין השנים 1948-1945. אלא, שבהכללה, ולמעט חריגים בודדים[1], האסון לא חלחל לעומק ולרוחב האמנות הנוצרת בפלסטינה-א"י, ובהתאם, לא קָרַם סוג אמנות שתשמש בימה בצורה ובתוכן לאסון זה. זאת ועוד, שלא כמתואר בפתח המאמר, במידה שקמו לתרבות המקומית דאז אנשי רוח ומורי דרך, בלטה בהם דמותו של משה שמיר, שמאמריו ב"ילקוט הרֵעים" הושפעו דווקא מהריאליזם הסוציאליסטי הסובייטי. וזכורה גם קריאתו של חיים גמזו ל"בארביזוניות" ישראלית. קולו האוניברסאלי-פרוגרסיבי יותר של אויגן קולב נבלע בקולות האחרים.

 

כי התהליכים החברתיים והפוליטיים ביישוב היהודי בארץ ישראל דאז עמדו יותר בצל המאבק הלאומי לעצמאות; והאמנות העברית, יותר משסוחררה מזוועות אושוויץ, סוחררה מהתפעמות הקוממיות: לאמתו של דבר, שתי המגמות המנוגדות, שנתנו את עיקר הטון באמנות הישראלית של תש"ח, שתיהן גם יחד "נשאבו" לריגוש הלאומי-מקומי: מחד גיסא, מה שקראנו, "דור תש"ח באמנות ישראל"[2], גויס כולו, בדרכו הפיגורטיבית, לייצוגי הפצועים, לביטויי אֵבל, נופי הריסות, עקידות יצחק וכיו"ב, כולם בסימן מלחמת העצמאות. מאידך גיסא, "אופקים חדשים" – אותה קבוצה של אמני הפשטה בהנהגת יוסף זריצקי ה"מתפוטר" מאגודת האמנים – אף היא, בעצם, נשבתה בדרמה של הזמן והמקום הישראליים, הגם שהניפה דגלים אוניברסאליים. שהרי זריצקי צייר באותה תקופה את ציורי "יחיעם" – הפשטות מוארות ופתוחות של נוף ואדם בקיבוץ הצעיר, שזה לא מכבר עלה הקרקע (כולל דימויי אידיליה של יחדיו"); מרסל ינקו צייר חיילים פצועים, "אזעקה", "מכבים", "ערבי מתפוצץ" וכו'; משה קסטל נע בין תוגת ציורי עקידות-מזבח לניאו-תנ"כיות של תבליטי בזלת (בטרם התמסר לחגיגות "הללויה"); יוחנן סימון צייר את "במשלט", "חיילים בג'יפ", "אנשי פלמ"ח" וכו'; פנחס אברמוביץ' צייר את "מפעל בהסוואה"; ועוד.

 

מכאובי שואה? משקעי מלחמת העולם? חרדות קיומיות? למעט חריגים נדירים (כגון, מרסל ינקו, "רצח-עם", 1945; מרדכי ארדון, "שרה", 1947; ועוד) – נושא השואה יצטרך להמתין באמנות הישראלית עד משפט אייכמן ותחילת שנות ה- 60. משקעים אפוקליפטיים מזוועות מלחמת העולם השנייה? אלה כמעט שלא נתנו אותותיהם באמנות הישראלית (למעט מקרים, מרביתם באגף האמנות של עולי גרמניה: חיתוכי העץ של יעקב שטיינהרדט, כמה רישומי טוש של אהרון כהנא מ- 1939 בנושא ציפור טרף[3], מספר ציורי "פליטים" של מירון סימה ממחצית שנות ה- 40, גואשים קולאז'יים של שלום סבא מ- 1945, או הטריפטיכון "לנופלים" של ארדון מ- 1956). ובאשר ל- Angst ולאבסורד האקזיסטנציאליסטיים – אלה יגיחו באמנות הישראלית רק בשלהי שנות ה- 50.[4] הפשטה ישראלית, המיוסדת בתחבירה על משקעי האסון של שנות ה- 40 ועל המצב הקיומי, תיאלץ להמתין באמנות המקומית לשנות ה- 60 ולציורו המופשט של משה קופפרמן.

 

מה שבטוח הוא, שתביעות הזמן והמקום של מלחמת העצמאות, ככל שהן מובנות ובלתי נמנעות, חסמו באמנות הישראלית של 48 את הדרך למבע ההומאני, הטראגי-אוניברסאלי, ולהטמעתו והתמרתו בשפות ההפשטה, הסמל וכו', כפי שאירע בפסגות האמנות המערבית דאז. כי, עם כל הכבוד והיקר האמיתיים, ייצוג קורבן לאומי כשלעצמו אין בכוחו להפוך לטרגדיה אוניברסאלית: המלחמה בין תבאי לארגוס ב"אנטיגונה" של סופוקלס היא רק תואנה לייצוג הטראגי-אוניברסאלי של מאבק הרואי של נערה לקבורת אחיה וכנגד צו הממסד השליט; כשם שהפצצת אווירוני גנרליסימו פרנקו את הכפר הספרדי, גרניקה, לא הייתה כי אם תואנה לתמונה סמלית-מופשטת של אבל וסבל של כל מלחמה באשר היא.

 

כך קרה אפוא, שהמודרנה הישראלית של 1948 – הגם שחיקתה לא אחת את "גרניקה" – לא התעלתה לגבהים ולתהומות של הזמן האוניברסאלי ואף לא התעלתה לכלל תחביר מופשט שמעבר לדֶריוָואטיבי. לא תגלו בה בחינה מחודשת של דמות האדם – זה המוכה, המרוסק, המעונה (את זה נפגוש, למשל, אצל תומרקין ואיקה של 1960 בקירוב); לא תמצאו בה את סוג ההפשטה הרקוויאמית של רוברט מאתרוול; גם לא את הזעם האָלים והנורא של ציורי פולוק המוקדמים או של וילם דה-קונינג (זעם שיפרוץ, למשל, אצל אורי ליפשיץ של 1963); אף לא את הפיגורטיביות המונומנטאלית-טראגית של הנרי מור מסדרת ציורי המקלטים.

 

אדרבה, פתחו את קטלוג "אופקים חדשים" מ- 1949, התערוכה השנייה (מוזיאון תל אביב, בית דיזנגוף), ועוד קודם שפגשתם ברפרודוקציות של 26 המציגים, קראו את דברי ההקדמה של אויגן קולב, מנהל המוזיאון דאז:

"כיום, אחרי שנה של עבודה מאומצת, שנה של מאורעות גורליים בחיי העם, הם מוכנים לקבל על עצמם באהבה, בשמחה ובמשנה-מרץ את התלאות והמאמצים הכרוכים ביצירתם. […] הם מחשלים את התרבות האמנותית של המדינה. הם רואים באמנות יעוד, את היעוד להעשיר את העם באוצרות של יופי חדש, הצומח מן הרוח היוצרת ומם ההשראה, יופי ההולם את קצב זמננו."

 

כן, היעוד האמנותי – יצירת יופי. אף לא מילה על אמנות שבסימן עשרות מיליונים שנטבחו במלחמה, מתוכם מיליוני יהודים. אף לא מילה על אמנות שבסימן מצבו של האדם על חורבות האידיאלים האירופיים הנשגבים. וכך, תערוכת 1949 של "אופקים חדשים" הציעה לנו "סירות בעכו", "דומם עם יונה", אישה עם גדי", "קיבוץ משלט", "אישה על יד הראי", "ילד שוכב"" "דמויות בים", "אנשי פלמ"ח", "אקווריום", "כינרת" וכו'. אפילו ציורי הפולחן העָזים של קסטל ("חוה", "הקורבן", "עבדי השמש", "עקידת יצחק") – דומה שהיו שבויים יותר בקסם הארכאיזם התנ"כי ובתחביר הפרימיטיביסטי של מירו מאשר בקינה על גורל האדם נוכח הררי המוות וההרס של שנות ה- 40. כן, תיאמר האמת" האמן היחיד, שהציג כאן יצירות בעלות תכנים המבטאים אנושיות מיוסרת אוניברסאלית, היה מרסל ינקו: "חזון", "כאב", "יגון". בציורו הפיקאסואי, "חזון", דמות האישה המקוננת כבר התעלתה מעל מוטיב הקינה שבציוריו את החייל העברי הפצוע או המת. התוקפנות ה"פוצעת" של הקונטורים המסוערים והחדים בציור "חזון" התקשרה בתודעתנו לציור "רצח-עם", שגם בו שרועה גופה ומעליה שתי מקוננות. וראו את ההבדלים בין "מות החייל", ציורו של ינקו מ- 1948 (165X119 ס"מ) לבין "רצח-עם" (מ- 1945, כאמור, 100X75 ס"מ): ככל שינקו התאמץ לרומם את "מות החייל" לדרגה טראגית-הרואית, בהלבישו את החיילים המקוננים בטוגות, וככל שניכס סמלים מ"גרניקה" (ציפור צונחת, קרן אור ממרומים, וכמובן – הקינה והקורבן) – חומת ירושלים, רמז-מגן-דוד, גווני כחול-לבן, הרובים הצ'כיים – הגבילו את המסר בגבולות הזמני-מקומי, כשם שהגבילו את הצורה הכללית למופע בימתי. ואילו "רצח-עם" היה פרימיטיביסטי ופראי הרבה יותר (קרוב לפראות של פיקאסו ב"העלמות מאביניון"), אלים הרבה יותר, פשוט וישיר במחאתו, מעורטל מתלבושות ואביזרים מקומיים, נוקט בסמלים הירוגליפיים של ציפור טרף יושבת משמאל ואדם לוחם בחיה מצד ימין. אין ספק: "רצח-עם" הוא ציור שיכול היה להוביל את ההפשטה והאמנות הישראלית קדימה, אלמלא מרכזיותו הדומיננטית יותר של זריצקי ואלמלא תנועת המטוטלת של ינקו הוא עצמו בין ייצוג מקומי לייצוג הומאני-אוניברסאלי, ו… אלמלא החולשה היחסית הפשטותיו המאוחרות יותר.

 

וכך, בכורח הנסיבות המקומיות הרות-הגורל, החמיצו מרבית אמני ישראל של 1948 את ההזדמנות לפרוש כנפיים של תוכן וצורה מהישראלי אל האדם ומתרועת הקוממיות אל הכאב האנושי הקיומי. רוח המקום גברה על רוח הזמן.

[1] גדעון עפרת, "מתי גילתה האמנות הישראלית את השואה?", בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

[2] גדעון עפרת, "1948: דור תש"ח באמנות ישראל", מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 1988.

[3] אהרון כהנא של 1948-1945 היה נתון כולו להשפעת ז'ורז' בראק והתמקד בציורי דוממים, "מנגנים", "משחקי קלפים" וכו'. שום זכר למוראות התקופה. ב- 1948 יצייר את "עקידת יצחק" ואת "שמשון", שהגיבו למלחמת העצמאות.

[4] גדעון עפרת, "לקראת 1958: על מצבו של האדם", בתוך: גליה בר-אור וגדעון עפרת, "העשור הראשון: הגמוניה וריבוי", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2008, עמ' 179-166.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: