ישראליות כשלילתה

                         ישראליות כשלילתה

 

ב- 2002, זמן לא רב קודם לפטירתו (בספטמבר 2003), נשא אדוארד סעיד הרצאה במוזיאון פרויד בלונדון, בה ניתח, במונחי פוסט-קולוניאליות וביקורת פלסטינאית אנטי-ציונית, את ספרו הנודע של פרויד מ- 1939, "משה האיש ואמונת הייחוד".[1] לקראת סיום הרצאתו, בה שימשה מצריותו הקדם-יהודית של משה מנוף לטיעוניו חסרי הרחמים, קבע סעיד:

"…לכל זהות קהילתית […] יש מגבלות מוטמעות המונעות ממנה להשתלב במלואה בתוך הזהות האחת והיחידה. בעיני פרויד, הסמל למגבלות הללו היה העובדה שמייסד הזהות היהודית היה בעצמו מצרי לא-אירופאי. במילים אחרות, לא ניתן לחשוב או לעבּד זהות במסגרת עצמה בלבד; הזהות אינה יכולה להתהוות ואפילו לדמיין את עצמה ללא שבר-מוצא או פגם-מוצא קיצוניים שלא ניתן להדחיקם…"[2]

 

לא הייתה זו בשורה מרעישה. עוד ב- 1991 ניסח זאת ז'אק דרידה (ואף הוא לא היה הראשון; די אם נזכיר את מישל פוקו) בספרו, L'autre cap (הכובע האחר?), בו דן בשאלת הזהות התרבותית האירופאית וכתב:

"הדבר הנכון לתרבות הוא לא להיות זהה עם עצמה."[3]

קרי: זהותך התרבותית שוכנת בנבדלותך מעצמך. זהותך בשלילתך את עצמך כבעל זהות. ידיעת ומימוש זהותך מותנית בהכרת והפנמת תרבותו של האחר. בהתאם, אירופה תדע את עצמה כאירופה רק אם תחבוש לראשה את "הכובע האחר", הלא אירופאי. דרידה חזר על הרעיון ב- 1994 בראיון עם אליזבת ובר:

"…זהותי באשר לעצמי יסודה באי-היותי זהה לעצמי, בהיותי זר, בלתי תואם את עצמי."[4]

 

כאמור, בעבור אדוארד סעיד, התזה הפסוודו-היסטורית של פרויד הוכיחה, שהזהות היהודית מכוננת במקורה (משה כאבי היהדות) על לא-יהדות, קרי – על מצריות – מצריותם של משה ושל אחנתון, המונותיאיסט הראשון.[5] על אודות זכויות הראשונים של משה והמונותיאיזם מתנהל, כידוע, ויכוח לא פשוט בקרב תיאולוגים, אגיפטולוגים וכו'. עם זאת, העיקרון של הזהות המושתתת על האחרות התרבותית קל להוכחה מכיוונים שונים. אך, קודם שנבחן את ההוכחות, מן הדין שנבחין בין שתי מגמות נבדלות של העיקרון הפילוסופי-זהותי הנדון:

  • רעיון האחרות השוכנת בעומק הזהות, בבחינת תביעה ערכית עתידית; דהיינו, קריאה לאישור האחר בדרכך אל ידיעת זהותך.
  • רעיון האחרות השוכנת בעומק הזהות, בבחינת אבחונו של שורש בעברך התרבותי הקדום, שורש היונק מאחרות תרבותית.

עיונו של דרידה שייך לסוג הראשון, העתידי; עיונו של סעיד שייך לסוג השני, העברני, שהוא גם הסוג שיעסיקנו להלן, בטרם נשוב אל הסוג הראשון.

 

ובכן, במקרה ששכחנו: דוד מלך ישראל הוא מזרע מואביה בשם רות. ציון היא בתם של אמורי וחתית ("כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ, מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי; אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית." – "יחזקאל", ט"ז, 3). אברהם הוא ראשון המאמינים בה'? לא בדיוק: אפשר שמלכיצדק קדם לו: זהו אותו מלכיצדק, מלך ירושלים, שכיבד את אברהם בלחם והוגדר כ"כהן לאל עליון" ("בראשית", י"ד, 18) ואף הוסיף: "אל עליון קונה שמים וארץ".[6]

 

במקביל, התבוננות במספר פסגות במפת חיפוש הזהות בתרבות ובאמנות הישראליות תעלה עוד ועוד "אחרים": "היהודי החדש" – אותו דימוי-זהות מבוקש מאז "יהדות השרירים" של נורדאו, דרך הוואגנריזם המסוים של הרצל ועד ל"הדר" של ז'בוטינסקי ("…בדם ויזע יוקם לנו גזע גאון ונדיב ואכזר…") – ינק את תווי גופו מהדימוי הניטשיאני של "הרצון לעוצמה" ומן הפרוטו-פאשיזם האירופאי, שלא לומר מדימוי גופניותו של ה"גוי". אידיאל העבריות באמנות הארצישראלית של שנות ה- 20 שאב רבות מאידיאליזציה של הערבי המקומי, בבחינת היליד האותנטי הראוי לחיקוי. "נמרוד" של יצחק דנציגר מ- 1939 – אותו סמל-אב לדור החדש של ילידי הארץ – לא היה כי אם פסל בדמות נוּבּי (סודני) פרימיטיבי. ככלל, התנועה ה"כנענית" ביקשה לייסד את הזהות העברית על מקורות מזרח-תיכוניים קדומים, מסופוטמיים ומצריים בעיקר (וכלום נזכיר גם את שורשיהם הבבליים הקדומים של סיפורי הבריאה התנ"כיים?).

 

די, דומני, בדוגמאות הללו בכדי לאשר את העיקרון הפוסט-סטרוקטורליסטי הנדון. רצונך לדעת את זהותך? חפש את שורשיה, בין השאר, במה שזָר ואחר לה. אלא, שהטיעון ההיסטורי הוא, כזכור, גם המלצה תרבותית עתידית; והשאלה היא, מהי ומיהי אותה אחרות תרבותית, שההכרה בה תסלול את דרכה של האמנות והתרבות הישראלית אל זהותה (וזאת, כמובן, בהנחה שזהות עודנה ערך רלוונטי בעידננו הגלובאלי)? התשובות מגוונות, כידוע: מזרח? פלסטינאיות? ים-תיכוניות? מערב (המסורת ההלניסטית-נוצרית)? אירופה? אמריקה? מי חכם מספיק או טיפש מספיק בכדי לענות תשובה חד-משמעית על השאלות הללו.

 

יש שיעדיפו המרת שאלת ה"אחר" של הישראלית בשאלת ה"אחרים" של האמנות הישראלית. בהקשר זה האחרון, המועמדים לתפקיד ה"אחרים" של האמנות הישראלית (כמבצר אשכנזי, תל אביבי, שמאלני, חילוני, מהמעמד הבינוני ומעלה וכו') יהיו – מזרחים, אנשי פריפריה, ימניים, דתיים, בני העשירונים התחתונים, נשים, להט"בים, עולים. שלכאורה, בהיפתחות לתת-חוגים אלה של יוצרים תגשים האמנות הישראלית את הפלורליזם, שבו ורק בו צפון סוד זהותה האמיתית. הנחה מאד לא פשוטה (כבוד השרה תחתום עליה, אם אינני טועה), אלא שלא אכנס לשדה-המוקשים הזה, שכבר נקלעתי לתוכו בעבר לא אחת. שכן, האתגר התובעני והקשה יותר שוכן בספירה אחרת:

 

שעה שדרידה ציפה מהזהות התרבותית האירופאית "לא להיות זהה עם עצמה", ברור לכל מה הייתה כוונתו: קריאה לאירופה להיפתח (להכיר, להטמיע) ולאשר בתרבותה את זריה המוסלמיים, הצפון-אפריקאים (דרידה עצמו היה יליד אלג'יר), הטורקים והמהגרים המוסלמיים בכלל. ובכן, זו הנקודה החלה גם עלינו: ה"אחרים" של החברה הישראלית של החברה והתרבות הישראליות הם המוסלמים בכלל, שבקרבם אנו חיים ואשר חיים בקרבנו (הלא הם הפלסטינאים). נושא חבוט, כאוב ומוכּר. אך, כיצד בדיוק "ניפּתח" ( באמנות, בין השאר) אל התרבות המוסלמית והפלסטינאית, ועוד בתנאי מאבק לאומי מדמם, בו גם טיהרנו את הארץ מכפרים פלסטינאים, החרבנו, יישבנו, שינינו שמותיהם (את כפרי הגדה המערבית, שלאחר כיבוש 67 עקפנו בכבישים), נטענו יערות עליהם, הכחשנו ארכיאולוגיה פלסטינאית וכו'?

 

קשה מאד: שום אכילת חומוס, פלאפל ופול ערביים לא יפתרו את אתגר הזהות הנדון במאמר זה; שום קשתות וכיפות בארכיטקטורה פסוודו-מוסלמית לא יהוו תשובה; גם לא הגל האופנתי של שירת ה"ערס פואטיקה"; אפילו לא שגשוג הזֶמר "הים-תיכוני". אם כך, מה טרם עשינו, בעוונותינו? טרם כתבנו את תולדות האמנות הישראלית בפרספקטיבה שתכלול, וללא שמץ פטרוניות, את האמנות הפלסטינאית (גם אם יתנגדו אמניה להכללתם בנרטיב הישראלי). ולא, לא סיפרנו את סיפורה העשיר של תרבות פלסטין ואת אסונותיה כחלק מסיפורנו אנו.

 

האם אנחנו, כלומר אלה בינינו הרואים עצמם כהומאניסטים וליברלים, משמע אנשי שמאל, האם יש לנו עניין אמיתי בהכרה ובהפנמה לתרבותנו את האחרות התרבותית הפלסטינית והמוסלמית? עם יד על הלב, והלב הוא גם לבו של הכותב, התשובה היא "לא". ראו את תל אביב, טבורו של עולם האמנות הישראלי, להיכן נוטים ראשה ולבה אם לא לתרבויות אחרות – ניו-יורק, ברלין, לונדון… ראו את מוספי הספרות שלנו, ולמעט המניפולציה השקופה של קידום "ערס פואטיקה", מהיכן יונקים כותבי המאמרים – כולל השמאלנים היותר רדיקליים שביניהם – אם לא מפאריז?! וראו את מפעלי התרגום וההדפסה, המזינים את האינטליגנט הישראלי המצוי – מהיכן הם שואבים את חומריהם אם לא מפאריז, ברלין, ניו-יורק וכיו"ב?! ומילה לא כתבתי על תוכניות הטלביזיה הישראלית.

 

כאמור, איני מוציא את עצמי מהחבורה. זו החבורה שתהלל ותרומם את דרידה ואת סעיד בנושא הזהות היודעת את עצמה באמצעות שלילתה העצמית תוך הכרתה באחרותה; זו החבורה שתרים קולה נגד הכיבוש ונגד הדיכוי של העם הפלסטיני. אך ספק אם זו החבורה שתעשה מעשה של ממש בכיוון המימוש בפועל של ההיפתחות לתרבות האחר ואימוצה לתרבות הישראלית. לא, כלל לא פשוט המימוש הזה, אולי בלתי אפשרי בתנאי העלילה המזרח-תיכונית, ואולי פשוט בלתי אהוד מיסודו.

[1] אדוארד סעיד, "פרויד והלא-אירופאי", רסלינג, תל אביב, 2005.

[2] שם, עמ' 51.

[3] Jacques Derrida, L'autre cap, Minuit, Paris, 1991, p.16.

[4] Questions au Judaisme, ed. Elisabeth Weber, Desclée de Brouwer, Paris, 1996, p.76.

[5] ויכוח עם ספרו מ- 1992 של יוסף חיים ירושלמי, "משה של פרויד", שימש אף הוא את סעיד בטיעונו, בה במידה שסביר ביותר ששאב עידוד גם מספרו של ז'אק דרידה, "מחלת ארכיון", שראה אור ב- 1995 ואשר דן בפרשנות נועזת לספרו של ירושלמי.

[6] סביר, שגם הבחירה בירושלים כמקום מקדשו של אלוהים יסודה במסורת דתית קדומה, עוד מימי מלכיצדק, הקושרת את העיר עם עבודת האלוהים. על כך, ראו מאמרי,"המקום של המקום", בתוך אתר המרשתת הנוכחי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: