Archive for פברואר 8th, 2016

פברואר 8, 2016

ישראליות כשלילתה

                         ישראליות כשלילתה

 

ב- 2002, זמן לא רב קודם לפטירתו (בספטמבר 2003), נשא אדוארד סעיד הרצאה במוזיאון פרויד בלונדון, בה ניתח, במונחי פוסט-קולוניאליות וביקורת פלסטינאית אנטי-ציונית, את ספרו הנודע של פרויד מ- 1939, "משה האיש ואמונת הייחוד".[1] לקראת סיום הרצאתו, בה שימשה מצריותו הקדם-יהודית של משה מנוף לטיעוניו חסרי הרחמים, קבע סעיד:

"…לכל זהות קהילתית […] יש מגבלות מוטמעות המונעות ממנה להשתלב במלואה בתוך הזהות האחת והיחידה. בעיני פרויד, הסמל למגבלות הללו היה העובדה שמייסד הזהות היהודית היה בעצמו מצרי לא-אירופאי. במילים אחרות, לא ניתן לחשוב או לעבּד זהות במסגרת עצמה בלבד; הזהות אינה יכולה להתהוות ואפילו לדמיין את עצמה ללא שבר-מוצא או פגם-מוצא קיצוניים שלא ניתן להדחיקם…"[2]

 

לא הייתה זו בשורה מרעישה. עוד ב- 1991 ניסח זאת ז'אק דרידה (ואף הוא לא היה הראשון; די אם נזכיר את מישל פוקו) בספרו, L'autre cap (הכובע האחר?), בו דן בשאלת הזהות התרבותית האירופאית וכתב:

"הדבר הנכון לתרבות הוא לא להיות זהה עם עצמה."[3]

קרי: זהותך התרבותית שוכנת בנבדלותך מעצמך. זהותך בשלילתך את עצמך כבעל זהות. ידיעת ומימוש זהותך מותנית בהכרת והפנמת תרבותו של האחר. בהתאם, אירופה תדע את עצמה כאירופה רק אם תחבוש לראשה את "הכובע האחר", הלא אירופאי. דרידה חזר על הרעיון ב- 1994 בראיון עם אליזבת ובר:

"…זהותי באשר לעצמי יסודה באי-היותי זהה לעצמי, בהיותי זר, בלתי תואם את עצמי."[4]

 

כאמור, בעבור אדוארד סעיד, התזה הפסוודו-היסטורית של פרויד הוכיחה, שהזהות היהודית מכוננת במקורה (משה כאבי היהדות) על לא-יהדות, קרי – על מצריות – מצריותם של משה ושל אחנתון, המונותיאיסט הראשון.[5] על אודות זכויות הראשונים של משה והמונותיאיזם מתנהל, כידוע, ויכוח לא פשוט בקרב תיאולוגים, אגיפטולוגים וכו'. עם זאת, העיקרון של הזהות המושתתת על האחרות התרבותית קל להוכחה מכיוונים שונים. אך, קודם שנבחן את ההוכחות, מן הדין שנבחין בין שתי מגמות נבדלות של העיקרון הפילוסופי-זהותי הנדון:

  • רעיון האחרות השוכנת בעומק הזהות, בבחינת תביעה ערכית עתידית; דהיינו, קריאה לאישור האחר בדרכך אל ידיעת זהותך.
  • רעיון האחרות השוכנת בעומק הזהות, בבחינת אבחונו של שורש בעברך התרבותי הקדום, שורש היונק מאחרות תרבותית.

עיונו של דרידה שייך לסוג הראשון, העתידי; עיונו של סעיד שייך לסוג השני, העברני, שהוא גם הסוג שיעסיקנו להלן, בטרם נשוב אל הסוג הראשון.

 

ובכן, במקרה ששכחנו: דוד מלך ישראל הוא מזרע מואביה בשם רות. ציון היא בתם של אמורי וחתית ("כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ, מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי; אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית." – "יחזקאל", ט"ז, 3). אברהם הוא ראשון המאמינים בה'? לא בדיוק: אפשר שמלכיצדק קדם לו: זהו אותו מלכיצדק, מלך ירושלים, שכיבד את אברהם בלחם והוגדר כ"כהן לאל עליון" ("בראשית", י"ד, 18) ואף הוסיף: "אל עליון קונה שמים וארץ".[6]

 

במקביל, התבוננות במספר פסגות במפת חיפוש הזהות בתרבות ובאמנות הישראליות תעלה עוד ועוד "אחרים": "היהודי החדש" – אותו דימוי-זהות מבוקש מאז "יהדות השרירים" של נורדאו, דרך הוואגנריזם המסוים של הרצל ועד ל"הדר" של ז'בוטינסקי ("…בדם ויזע יוקם לנו גזע גאון ונדיב ואכזר…") – ינק את תווי גופו מהדימוי הניטשיאני של "הרצון לעוצמה" ומן הפרוטו-פאשיזם האירופאי, שלא לומר מדימוי גופניותו של ה"גוי". אידיאל העבריות באמנות הארצישראלית של שנות ה- 20 שאב רבות מאידיאליזציה של הערבי המקומי, בבחינת היליד האותנטי הראוי לחיקוי. "נמרוד" של יצחק דנציגר מ- 1939 – אותו סמל-אב לדור החדש של ילידי הארץ – לא היה כי אם פסל בדמות נוּבּי (סודני) פרימיטיבי. ככלל, התנועה ה"כנענית" ביקשה לייסד את הזהות העברית על מקורות מזרח-תיכוניים קדומים, מסופוטמיים ומצריים בעיקר (וכלום נזכיר גם את שורשיהם הבבליים הקדומים של סיפורי הבריאה התנ"כיים?).

 

read more »