תבוסת העתיד

                               תבוסת העתיד

 

את ההרצאה נשא רודולף שטיינר ב- 1888 ב"מועדון גיתה" בווינה, ולימים, ב- 1985, היא תורגמה לעברית וראתה אור בהוצאת "מיכאל" כספרון דקיק בשם "אסתטיקה של העתיד – פרי רוחו של גיתה". מה לי נדרש לפתע פתאום להרצאה הזו? מקריות גמורה, סתם ככה – שליפה בלתי מודעת של הספרון מאחד ממדפי ספרייתי. כן, מדי עת, אני מבקש מהמקרה ומפורטונה, אלת המזל, להנחות אותי בספרייה, וכמעט תמיד איני מצטער.

 

חלפו קרוב ל- 130 שנים מאז חזונו של שטיינר, שכפי המוצהר על ידו, ינק מחזונו של גיתה. במידה שגיתה-שטיינר ביקשו לחזות עתיד אמנותי כלשהו, הרי שהעתיד הזה כבר אמור היה להגשים עצמו, הלא כן? והנה, כשאני מעלעל בטקסט ההרצאה מ- 1888, כל שאני חש בו הוא רק מבוכה וגיחוך, המשיקים לתוגה ותסכול. חלילה, אין ברגשותיי אלה משום הבעת זלזול באנתרופוסופיה, ששטיינר הוא אביה הדגול ואשר זכויותיה אינן מוטלות בספק, מבחינתי; שתגובתי מבטאת אך את התהום שבין הציפייה האמנותית של שטיינר לבין המתחולל באמנות בעולם ובארץ.

 

שמא נפתח בשירו של שטיינר, "האפותיאוזה של האמן", בתרגומו של אריה לבנה:

"איש אציל אך טוב וחסד/ שופע שפע רב,/ דמותו מעניקה ומתייחסת/ דורות לאחריו./ איש כזה, אשר הגה/ ואשר יצר,/ לא ניתן להשגה/ בתחום חייו הצר./ […]/ אין קץ, על כן, גם לחייך, האמן – / יצירתך אלמוות, ללא שלטון הזמן."[1]

 

"היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?", מצטלצל שלמה ארצי באוזניי. האם בווינה של 1888, זו היוגנדשטילית והסימבוליסטית, היו אמנים אלוהיים שכאלה? גוסטב קלימט? האנס מאקארט? פרנץ מאטש? קרל מול? נו, באמת… בסדר, אנחנו יודעים מהיכן דלה גיתה את השקפותיו על האמן: מהמושג הרומנטי של הגאון, אותו יצור אנוש חריג ומשכמו ומעלה, מי ש"הטבע זורם דרכו" (עמנואל קאנט). גם ברור לנו, שהערצתו של שטיינר לגיתה כאמן בעל רוח גאונית היא זו שהזינה את הרצאתו למעלה מחמישים שנה לאחר פטירת המשורר. שטיינר אינו מסתיר זאת לרגע.

 

עם כל הערצתו, המורה הרוחני טעה בהרצאתו כשקבע, שגיתה "הוציא לגמרי" את תחום האמנות הפלאסטית מתחום עיונו. שאין זה כך: לא זו בלבד, שגיתה צייר ורשם כאלפיים רישומים, אלא שהוא גם התייחס לא אחת לציור, כפי שמוכיח, למשל, הציטוט הקצרצר הבא מתוך "גיתה: פרקים" (עברית, טוביה ריבנר, 1984):

"…הצייר גם בהיותו רק שמץ-אמן, מזומן לו קהל רב יתר מאשר למוזיקאי בדרגתו. מכל מקום, הצייר הנחות יכול תמיד לפעול לעצמו, בעוד המוזיקאי הנחות אנוס תמיד להתחבר עם אחרים כדי להשיג רושם כלשהו בזכות ביצוע משותף." [2]

 

אך, טעותו הגדולה באמת של רודולף שטיינר היא בהנחתו ההֵיגליאנית התמימה, לפיה האנושות "עולה ומתקדמת לקראת שלימות".[3]

 

יצוין: הרצאתו של שטיינר אינה מצטיינת במקוריות. היא ספוגה לאורכה ציות אי-ביקורתי לאידיאות השכלתיות ממטבחם של קאנט, שלינג (גם אם שלינג יבוקר קשות על ידי שטיינר[4]), שילר, היגל. בתוקף ציות זה, מקובלת על שטיינר האבחנה באדם המודרני (לעומת האדם היווני), בבחינת מי שניתק/שחרר עצמו מהטבע על מנת להתגעגע ולשוב אליו (לחדור ל"מעמקיו", ל"מהותו") מתוך ריחוק אידיאי. כך, גם מקובל על שטיינר סיווגו של קאנט את האמנות כ"ממלכה שלישית" בין "ממלכת החושים" ל"ממלכת התבונה".[5] בהתאם, "האלוהי, אשר חסר בעצמים של מציאות הטבע, – על האדם בעצמו להשכינו בהם, – זה ייעודו הנשגב של האמן.", קובע שטיינר.[6] מכאן ואילך, כבר קצרה מאד הדרך לאימוץ רעיון אלוהיותו של האמן ותעודתו – לשגב את כולנו לרמה אלוהית. צריך לקרוא את הדברים מילה-מילה על מנת להאמין:

"האלוהי, אשר חסר בעצמים של מציאות-הטבע, – על האדם בעצמו להשכינו בהם, – זה ייעודו הנשגב של האמן. […] ייעוד אלוהי-רליגיוזי זה של האמנות […] גיתה נותן לו ביטוי (בספרו על וינקלמן), ואלה דבריו הנהדרים: 'האדם, בהוותו פסגת היצירה של הטבע, מתגלה לעצמו גם כמכלול של טבע, הנדרש – גם הוא – ליצור פסגה בקרבו. האדם עולה לקראת זאת בהצטיידו במידות הטובות ובהשלימו עצמו בכל המובנים, […]. עם בואה של יצירה אמנותית לעולם, […] היא קולטת בתוכה הוד והדר, כל הראוי להערצה ולאהבה, ומרוממת את האדם – בנפחה רוח חיים בדמותו – מעל לעצמו. היא מביאה לידי שלמות את חייו ומעשיו במלוא היקפם, – ומממשת בו את מהותו האלוהית לאלתר…'."[7]

 

אז, מה אתם אומרים, האם זוהי האמנות וכאלה הם האמנים כפי שמוכּרים לכם? אך, קודם שתענו, נשלים את רעיון תעודתו של האמן, לפי שטיינר-גיתה:

 

האמן, טוען שטיינר לפי גיתה, חודר (בכוח יכולתו הסגולית) אל מעמקי הטבע על מנת "לחזור אל נקודת המוצא של תהליך היצירה של הטבע".[8] עתה, מפעיל האמן ביצירתו את אותם חוקי טבע, וכך יוצר אובייקט שהוא מושלם יותר מכפי שהוא במצבו הטבעי. האמן, במונחים אריסטוטליים אפשר לומר, משלים את הטבע, בזכות יכולתו המופלאה לדעת את המגמה הפנימית של הטבע. וזהו היפה, אומרים שטיינר-גיתה, "בהתרוממות זו של האובייקט מעל עצמו, על יסוד מה שכבר טמון בו."[9]

 

או-קי. או-קי?! זוהי "האסתטיקה של העתיד?", כלומר הזוהי האסתטיקה של ההווה, האסתטיקה שלנו?! לא מנֵיה ולא מקצתֵיה. בעבורנו, צאצאי השואה באירופה, בקמבודיה, בצ'אד וכו', מושג האדם צנח והתרסק לרסיסים. לא בנתיב השלֵמות האלוהית צועד האדם, אלא בנתיב הקלקלה והאסון. אדם לאדם זאב טורף, כובש, מדכא, מנצל, מרמה, מזייף (ולפעמים, גם מתגלה כ"מענטש", למרבית התדהמה). חדירה אל לב הטבע במטרה לשפרו? איפה; ראו כיצד אנחנו מזהמים ומשגעים את הטבע בסימן קטסטרופה סופנית. האמן בבחינת מי שנטל על עצמו את מלאכת השבחת הטבע וייפויו? אמני זמננו ממעטים מאד להתעניין בטבע ומבכרים לברוא ביצירותיהם טבע בדיוני. לא עוד האידיאל ההיגליאני של אחדות הסובייקט והאובייקט, כי אם מוצר שכולו סובייקט, כולו פנטזיה, כולו גחמה.

 

וכך אנו סוגרים מעגל ושבים אל "האפותיאוזה של האמן", האמן ה"אלוהי", ומציבים מולו את האמן בן זמננו: אדם מן השורה, מקצוע בין המקצועות, אולי קצת יותר אגוצנטרי, קצת יותר חרד, קצת יותר שרוט. לא אציל ולא שופע טוב וחסד, כתיאורו של גיתה. סתם אדם. הטבע אינו זורם דרכו, וטוב שכך, בהתחשב במצבו האקולוגי החולה של הטבע. "יצירתו אלמוות", כדבר השיר? תלוי בכוחות השוק ובפוליטיקה של המוזיאונים.

 

 

[1] רודולף שטיינר, "אסתטיקה של העתיד – פרי רוחו של גיתה", מיכאל, תל אביב, 1985, עמ' 44-43.

[2] "גיתה: פרקים", תרגום: טוביה ריבנר, הקיבוץ המאוחד וספריית הפועלים, תל אביב, 1984, עמ' 69.

[3] לעיל, הערה 1, עמ' 15.

[4] שם, עמ' 32-31.

[5] שם, עמ' 23.

[6] שם, עמ' 24.

[7] שם, עמ' 25-24.

[8] שם, עמ' 36.

[9] שם, עמ' 38.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: