נגד צנטריזם מערבי?

                         נגד צנטריזם מערבי?

 

שנות ה- 90-80 היו שנותיו היפות של הפוסט-קולוניאליזם. אדוארד סעיד (פלסטינאי במקור), הומי באבא (הודי במקור), אוקואי אנווזור (ניגרי במקור) ורבים נוספים חָברו למתקפה רבתי נגד משקעי הקולוניאליות המערבית, שאותה עדיין איתרו ביצירות אמנות, במדיניות ובהשקפה התרבותית השליטות בארצות המערב. עוד ועוד אסופות מאמרים יצאו לאור בכיוון זה, עוד ועוד תערוכות, עד כי הפוסט-קולוניאליזם חלחל אל טבור השיח הפוסט-מודרני, ואפילו בישראל נשמעו הדיו (בין השאר, בטקסט שליווה את תערוכת "קדימה: המזרח באמנות הישראלית", מוזיאון ישראל, 1998, אוצר: יגאל צלמונה. יצוין גם מאמרה של אילת זוהר, "דימוי על", שפורסם ב"ערב-רב" ב- 22.11.2012). והדברים ידועים.

 

ב- 1993 פרסם אולוּ אוגיבּה (Olu Oguibe) – אמן, תיאורטיקן ואוצר אמריקאי יליד ניגריה (שגם נמנה ב- 2002 על אוצרי "דוקומנטה" 11) – מאמר בשם "ב'לב החשיכה'"[1] ובו הניף (ולא לראשונה, אם נזכור את תורת פרנץ פאנון משנות ה- 50) את דגל המרד נגד מה שזיהה כצנטריזם מערבי בכל הקשור לאפשרות ההכרה באמנות אפריקאית כאמנות מודרנית.

 

אוגיבה סבר, שהתרבות המערבית, ביהירותה כה רבה, ניכסה אף את עצם מושג ההיסטוריה כמושג קולוניאלי, הנתון כל-כולו בידי המוסדות המערביים. כל תרבות שאינה נופלת בתחום ה"מערב" היא תרבות "חיצונית" ו"אחרת", קָבל אוגיבה, שעה שהקידמה וההומאניות יזוהו אך ורק עם שבע מדינות אירופה + מזרח אירופה. מושגי מודרניזם ופוסט-מודרניזם, המשיך, לא יחולו אפוא על תרבות אפריקאית, למשל, באשר זו תזוהה עם פרימיטיביזם. ולכן,

"…השיח שלנו ראוי שיתחיל לנוע בכיוון ההיפטרות, לפחות במונחים מחשבתיים, ממושג המרכז […], תוך הכרה בריבוי ובספציפיות התרבותית של מודרניזמים ושל פלוראליות המרכזים."[2]

 

אוגיבה התקומם במאמרו נגד האופן המתנשא והבוּר בו הגדיר ומגדיר המערב את התרבות האפריקאית ונועל בפניה את השער בפני המודרנה. בהגדרתו זו, הפריד המערב בין אפריקה שמתחת לסהרה לבין אפריקה הצפונית, זו הערבית, שזכתה לדירוג תרבותי גבוה יותר. לדעת אוגובה, כלל לא ניתן להפריד בין אפריקה הערבית לאפריקה האחרת, ואף לא ניתן להפרידה מאסיאתים. וגם אנו, הישראלים, זכינו להיכלל בטיעוניו של אוגיבה, כאשר הביא כדוגמא (שלילית) את האופן שבו אירופה נכונה לקבל את ישראל מבחינה תרבותית, ובה בעת, להדיר ממנה את טורקיה. חרף כל הסימפטיה האנטי-קולוניאלית, קשה לומר שטיעון אחרון זה מדויק מבחינות שונות.

 

בקיצור, אוגיבה קרא במאמרו לבנייתה וניסוחה של אפריקניות אמינה, מורכבת ופלוראלית ככל שתהא, כזו שתאפשר דיבור על מודרניזם אפריקאי, ללא ה"התפעמות" המערבית מ"התקדמותה" של אפריקה למודרנה שבמונחי המערב. יש לבחון ולהבין לפרטיה, כך טען, כל מודרניות של כל חברה מהחברות האפריקאיות, ובעיקר, להשתחרר מהצל הכבד והמדכא של מושג המודרנה המערבי, כלומר – לשלול עד תום את הצנטריזם המערבי.

 

אפשר, שב- 2016, הדברים נראים קצת מובנים מאליהם, אולי אף מיושנים. איני משוכנע. יש לי עניין בחשיבה ביקורתית על חשיבתו הביקורתית של אוגיבה, כמו גם עניין ביישום הטיעון הפוסט-קולוניאלי על המודרנה הישראלית (יישום הטיעון על האמנות הפלסטינאית הוא עניין חשוב בפני עצמו, שלא מעט עסקו בו).

 

זכור לי, שב- 2013 הוצגה ב"טייט" הלונדוני תערוכת אמנות אפריקאית מודרנית ובת-זמננו. זכור לי גם, שאוקואי אנווזור אצר את הביאנאלה האחרונה בוונציה. אני גם מודע לעובדה, שמכיווּן מוזיאון תל אביב, וכוונתי לאוצרת לאמנות זמננו, רותי דירקטור, עולה הקול (שגם יקרום עור וגידים בתערוכה, כך אני מבין), שאפריקה היא "הדבר הבא". איני בשום מצב להתווכח עם דעה זו, אך אני תוהה ביני לביני מה היא ואיך היא אותה אופציה מודרנית אלטרנטיבית, או אותן אופציות מודרניות אלטרנטיביות, של אמנות אפריקה (או של כל אמנות לא-מערבית אחרת – סינית, הודית וכו')? במילים אחרות: מהו, באמת ובתמים, ערכה של האלטרנטיבה הלא-מערבית לפריצות הדרך האמנותיות של סזאן, ואן-גוך, קנדינסקי, מונדריאן, מאלביץ, דושאן, פיקאסו, מאטיס, פולוק וכל השאר?

 

איני, חלילה, מתכחש לעמדתי המסורתית בזכות מקומיות באמנות בכלל ובאמנות הישראלית בפרט. ואולם, אין בעמדתי זו משום ייחוס ליוסף זריצקי, ראובן רובין, אריה ארוך ורפי לביא, מעמד שווה-ערך למובילי המודרנה המערבית. ואני תוהה: האומנם ניתן וראוי לחסל את הצנטריזם המערבי באמנות?

 

אני עושה אפוא את המאמץ המתבקש, ומשתדל לערוך היכרות, שטחית ככל שהינה, עם מודרניסטים אפריקאיים, מסומליה, אתיופיה, ניגריה, קונגו, מרוקו, מצרים וכו'. את וויליאם קנטרידג', האמן היהודי הנהדר מדרום-אפריקה, אני שם לרגע בצד. "הייה פתוח ואמיץ בכדי להכיר בגדוּלה פריפריאלית שלא זכתה להכרת המרכז!", אני אומר לעצמי, ומייחל בכל לב למפגש הגואל עם המודרניזם(ים) האחר(ים) של "היבשת השחורה". ואז (אולי בהשפעת המסננת השיווקית-פרסומית של גלריות ואספנים מערביים), פעם ועוד פעם, אני מוצא את עצמי נתפס לעבודות של ינקה שוניבארי (ביצירתו נתקלנו לא אחת במוזיאון ישראל, וכמובן בתערוכות בינלאומיות), או באלו של אלכסנדר סקונדר בוגוסיאן, צייר מאדיס-אבבה, או לעבודותיה של אבוטונג נקנגה (Obotong Nkanga) הניגרית.

 

אלא, שאז אני מבין, ששומה עלי להפריד בין אמני הפוסט-מודרנה העכשוויים מאפריקה לבין האמנים האפריקאיים המודרניים הוותיקים יותר: כי אותו בוגוסיאן (יליד 1937), למשל, הוא אמן סמי-מופשט בכלל לא רע, אבל מי ששפתו אינה מצטיינת במקוריות בינלאומית כאריזמטית. וכמוהו איברהים אל-סאלאהי, הצייר הסודני (יליד 1930), שציוריו מזכירים מדי את ציורי וילפרדו לאם, הסוריאליסט הקובני. אפילו אל אנאטסויי ((El Anatsui – האמן מגאנה (יליד 1944), התופר פיסות טקסטיל יחד ליריעות מופשטות-דקורטיביות גדולות-ממדים – אפילו הוא מודרניסט מרשים, אך לא אמן שמשגר אותי לספירות מרעישות שמעבר לחיבור ההפשטה הדקורטיבית עם מה שהיינו מזהים בתור קראפט פרימיטיביסטי. מן הסתם, תענו לי ברוחו של אוגיבה, שעודני כבול לערכים צנטרו-מערביים. אולי, סביר; אבל, האומנם בכוחן של היריעות האסתטיות מאד של אנאטסויי להתמודד עם הריגושים האוונגרדים של תחילת המאה ה- 20?!

 

אבל, כנגד המודרניסטים האפריקאיים, אני מעמיד את האמנים האפריקאיים העכשוויים והמצוינים, אלה הפוסט-מודרניים: את הצַלם, סמואל פוסו ((Fosso, מקאמרון, יליד 1962 שמצלם את עצמו מחופש בתפקידים ו"תפאורות" "אפריקאיות-פרימיטיביסטיות"; או את שוניבארי, הניגרי-הלונדוני, אף הוא יליד 1962, שיוצר את מיצביו ה"מאנקיניים" עם דגש טקסטילי על הבגד האפריקאי; או את נקנגה הניגרית, ילידת 1974, שיצרה, בין השאר, מיצב/מיצג של "יער": אנשים ונשים אפריקאים ואפריקאיות הנושאים על ראשם עציצים עם שתילי עצים. האמנים האפריקאים העכשוויים הללו והנוספים התמחו בארצות המערב, חיים ו/או מציגים בארצות המערב, קשורים לגלריות במערב, ובקיצור – אמנים גלובליים לכל דבר. אפריקאים? במקורם, בחומריהם ובדימוייהם, אף אירוניים-משהו באמנותם בכל הנוגע ל"אפריקניותם". אנטי-צנטריסטיים? באותה מידה שכל אמן גלובלי עכשווי הוא אנטי-צנטריסטי. מבחינה זו, ספק אם אישרו האמנים העכשוויים הללו אלטרנטיבה פוסט-מודרנית אפריקאית לזו המערבית. כמוהם כאמנים הסינים, ההודים, המכסיקנים, הישראלים וכו' שהתערבבו בקלחת הגלובליסטית הגדולה ששברה מחיצות בין גיאוגרפיות ותרבויות.

 

ושלא תבינו לא נכון: אין זה מאמר פטרוני של "לבן" המתבונן בזלזול באמנותם של "שחורים". שהרי דברי מכוונים גם לעצמנו, להצעה המודרניסטית הישראלית, זו שנולדה מתוך מאות שנות קולוניאליות (טורקית, בריטית) וזו האשכנזית בחלקה הגדול. אז, מה אני מסיק מההתנסות האפריקאית שלי לגבי האמנות הישראלית?

  1. שגם לאמנות הישראלית, בדומה לכל מרחב פריפריאלי – פוסט-קולוניאלי ואחר – אין בצקלונה מודרניזם אלטרנטיבי לזה היורו-צנטרי, כזה שישווה לו בעוצמתו האמנותית.
  2. שהצנטרליזם האירופי או המערבי התפוגג, לא בזכות חשיפתן ואישורן של אלטרנטיבות מודרניות, אלא בדין הגלובאליות (הכלכלית, הדמוגראפית, האורבאנית, ורק לאחר מכן – האמנותית).
  3. שאמנים ישראליים עכשוויים בכוחם לגרוף תשומת לב וכבוד בינלאומיים בזכות הגלובאליות הנדונה (כל עוד הצליחו לחמוק מעונש ה- BDS). אני מודע לעובדה, שרומי אחיטוב יוצר בסיאול וכי רפרם יוצר בטוניס. עם זאת, מרבית האמנים הישראליים ה"בינלאומיים" פועלים במערב – בניו-יורק, לונדון, ברלין, אמסטרדם וכו'.
  4. הנה כי כן, עיני האמנים ברחבי העולם כולו נשואות מערבה: האפריקאים, הסינים, ההודים וכו' לומדים, חיים, משווקים בארה"ב, גם אם לבייג'ין עולם אמנות דינאמי ועשיר תרתי-משמע. בסופו של דבר, הגלובאליות היא תנועה דמוגראפית, כלכלית ותרבותית מערבה, גם אם המערב משקיע בסין או באירן.
  5. אין אפשרות ואין רצון לוותר על הצנטריזם האמנותי המערבי, גם אם מאחוריו מרבצים קולוניאליסטיים ואימפריאליסטיים של כוח, התנשאות ודיכוי. עם כל מאמציי הליבראליים, איני מוצא את מוצארט ושופן במוזיקות המזרח, ולא את דה-וינצ'י וולאסקז בציורי אפריקה, ולא את ברניני ופיקאסו בפסלי סין.

ואולי אני טועה.

 

 

[1] Olu Oguibe, "In the 'Heart  of Darkness'", Third World Perspectives on Contemporary Art & Culture, 23, London, Summer 1993, pp. 3-8.

[2] שם, עמ' 4.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: