הפרידה מכרונוס

                               הפרידה מכרונוס

 

בשנת 2000 ניסח ה- MOMA הניו-יורק מחדש את אוסף הציורים המעולה שלו, והמיר את התנועה הכרונולוגית המודרנית (סזאן-קוביזם וכו', דרך ההפשטה האקספרסיוניסטית וה"פופ" ועד לשיבה לציור) לטובת מהלך תמאטי: שלוש קטגוריות ראשיות בנו את התערוכה, ""Modernstarts: "אנשים", "מקומות" ו"דברים" – ואלה פורקו לנושאי-משנה – שחקנים, מתרחצים, גיטרות, העיר וכו'. באותה שנה נפתח בלונדון, בתחנת-כוח לשעבר, המוזיאון "טייט-מודרן" ואף הוא הציע למבקריו הרבים מסע בין נושאי-חתך. לא עניין של מה בכך.

 

צעדו האוצרותי של ה- MOMA הוציא את פרנקו מוֹרֶטי – מבקר הספרות המרקסיסטי מאיטליה – משלוותו, וביולי 2000 הוא פרסם בלונדון, ב- New Left Review – מאמר ארסי בו לעג לאוצרי המוזיאון הניו-יורקי שוויתרו על הערכים המודרניסטיים של ה"איך" (הקולאז', הקוביזם וכו') לטובת ערכי ה"מה" הבנאליים ביותר. כפסגת הכישלון הניו-יורקי מנה מורטי את ארבעה ציורי קנדינסקי, שכונסו בחדר אחד תחת הכותרת "ארבע העונות" (שעה שבמקורם, כונו על ידי הצייר – "לוח לאדווין ר.קאמבל, מס' 1, 2, 3 , 4"). "מדוע התמאטיקה?", תהה מורטי, וענה בזעם מהול באירוניה: "בגלל שקיעת ההפשטה. די עם המודרניזם הישן והקשה; במקומו, הבה נצטרף לתחייה הפיגורטיבית של העידן הפוסט-מודרני."[1]

 

את השורות הללו כותב אחד מגדולי התומכים בתערוכות נושאיות. אסתפק באזכור ארבע תערוכות-נושא קבוצתיות שאצרתי ב"זמן לאמנות" בין סוף 2002 לתחילת 2004: "שיבת-ציון", "מחורבותייך אבנה", "כן תעשה לך" ו"אין יהודי חדש". מכאן, שהמאמר הנוכחי, יותר משבא לבקר את המגמה העכשווית האנטי-כרונולוגית, כוונתו רק לסמנה כתמרור משמעותי בדרכה של אמנות שנות האלפיים.

 

נסו להיזכר: "שנות ה- 20 באמנות ישראל" (מוזיאון תל אביב, 1957, 1982); "האכספרסיוניזם הארצישראלי בשנות ה- 30" (מוזיאון ישראל, 1971); "שנתיים: איכויות מצטברות" (מוזיאון תל אביב, 1978); "1948: דור תש"ח באמנות ישראל" (אוניברסיטת חיפה, 1983; מוזיאון א"י, 1988); "1967: האמריקניזציה של האמנות הישראלית" (גלריות "בוגרשוב" ו"הקיבוץ", ת"א, 1989), וכו'. כל התערוכות הללו ודומותיהן הלא מעטות, חשובות יותר וחשובות פחות, סימנו תחנות בנתיב החדשנות המודרנית של האמנות בישראל. גם תערוכות שלא נשאו תאריכים בכותרותיהן – "צורה היום" (מוזיאון ישראל, 1963), "רישום מעל ומעבר" (מוזיאון ישראל, 1974), ואפילו "רוח אחרת" (מוזיאון תל אביב, 1982) – ביקשו לסמן מפנים במסלולי ה"איך" של המודרנה הישראלית. כי זו הייתה דרך המודרנה: דרך החדש, עם שימת דגש על חידושים בשפות-האמנות.

 

ועתה, התבוננו סביבכם ורשמו לפניכם את כמות התערוכות הקבוצתיות הנושאיות המוצגות בשבועות האחרונים בישראל: מוזיאון הרצליה מציג את "Makers: זמן אמת", גלריות "קיי" בבאר-שבע מציגות את "אירן-אירן", גלריה "רוטשילד" התל אביבית מציגה את תערוכת "רוח-המקום", גלריה "רוזנבך" הירושלמית מציגה את תערוכות "מרכז" ו"מודרניזם 2016", והשבוע תפתח את תערוכת "אלט-נוי"; וכו' וכו'. וראו מה אירע במוזיאון ישראל בין שתי תצוגות האוסף: אם בראשונה עדיין יכולנו לאתר חוט כרונולוגי כלשהו (בתוך המאמץ האוצרותי לשבש חוט זה), הרי שבשנייה כבר עברנו לתמאטיקה פוליטית-חברתית שהנחתה את האוצר. ואם תערוכת האוסף, גרסה א', במוזיאון תל אביב הייתה כרונולוגית, הרי שגרסה ב' כבר התמקדה במספר מוקדי-חתך, אף כי עדיין עם דגש מודרניסטי על התחביר האמנותי (מינימליזם גיאומטרי, לדוגמא). ב- 2008 חגגה המדינה שישים שנה לעצמאותה בסדרת שש תערוכות, שחולקו לעשורים כרונולוגיים. אלא, ראו זה פלא, כל אחד מהעשורים הללו לבש פרשנות תמאטית, שהכריעה את הכרונולוגיה: "הגמוניה וריבוי", "לידת העכשיו", גופי-עצמי", "צ'ק-פוסט", "ובסוף נמות" ו"זמן אמת".

 

אדרבה, נסו להיזכר בתערוכה כרונולוגית כלשהי מעשרים השנים האחרונות, ורק קומץ חרסים תצליחו לדלות, מרביתם משנות ה- 80: "צבע טרי" (מוזיאון ישראל, 1984), "דלות החומר" (מוזיאון תל אביב, 1986), "עשר +" (מוזיאון תל אביב, 2008), לא הרבה יותר. השוו קומץ זה לגל התערוכות המוזיאליות הקבוצתיות כגון "תיקון", "מסלולי נדודים", או כל תערוכותיה של רותי דירקטור בגלריה של אוניברסיטת חיפה, או כל תערוכותיה של תמי כץ-פריימן ועוד ועוד – והרי לכם סיפור הפרידה מכרונוס.

 

כרונוס, כזכור, הוא הפרסוניפיקציה של הזמן בפילוסופיה היוונית הפרה-סוקראטית, ודמות מוכרת ("אבא זמן" הישיש) מהאלגוריות (בציור, בשירה ובספרות) בנושא הזמן במאות 19-18. לא אחת, זוהה כרונוס זה עם קרונוס, אבי זאוס, אותו טיטאן מיתולוגי שטרף את בניו, סירס במגל את אשכי אביו (אוראנוס, שליט היקום) והשליכם לים. להזכירנו: האשכים המושלכים יצרו בים אדווה לבנה, שממנה נולדה אפרודיטה, אלת היופי… לימים, נאסר קרונוס בידי בנו, זאוס. אך, עתה, בתקופתנו, דומה שנגזר על קרונוס/כרונוס גזר דין מוות בעולם האמנות הבינלאומי והישראלי: הכרונולוגיה כמעט שנעלמה מהבמות, התיעוד המוזיאוני את פרקי ההתחדשות האמנותית לא עוד תקף. לא במקרה טרם הוצגה בארץ או בעולם תערוכה אחת שתתיימר לאפיין את החידוש הלשוני-אמנותי של שנות האלפיים. ההיסטוריה שפסקה מלכת (ומוטב, פסקה מריצתה המודרניסטית הרדופה), ההיסטוריה שסתמה את הגולל על ה"חדש", גזרה את הדשדוש הנון-כרונולוגי במקום. בה בשעה, הרהביליטציה הפוסט-מודרנית לתכנים ה"ספרותיים באמנות פתחה שער ענק לתערוכות-הנושא.

 

אם טרם שמתם לב, אנחנו בעידן התכנים.

 

 

[1] "Art Theory 1900-2000", ed. Ch.Harrison & P.Wood, Blaclwell, Malden, Mas., 2003, p. 1187.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: