תורת הגזע על פי אבל פן

                       תורת הגזע על פי אבל פן

 

את המגמה ניסח לראשונה יוהן גוטפריד הרדר בין 1791-1784 בספרו, "הרהורים על הפילוסופיה של תולדות האדם". הרדר, מאבות הרומנטיקה הגרמנית (מורו של גיתה, בין השאר), חתום על רעיון הלאומיות האתנית, מִנֵיה וּבֵיה, הוא חתום על החיבור בין תרבות, גזע ולאומיות. הרעיון הזה עשה לו כנפיים, כידוע, והתפשט במאה ה- 19 כאש בשדה קוצים, כשהוא מחלחל לתנועות לאומיות, בהן התנועה הציונית. ב- 2010 אצרתי במוזיאון חיפה תערוכה קטנה בשם "הקלסתר היהודי החדש", ובה בחנתי-כביכול מאות דיוקנאות מאוסף המוזיאון, וכל זאת בחדר שעיצבתי כ"חדרו של חוקר הגזע הציוני". למותר לציין, שמגמתי הייתה להוכיח את תפלותו ושקריותו של רעיון הגזע, בין אם בגלגולו האאוּגֶני ("שיפור הגזע"), אם בגלגולו התורשתי. בדף המלווה את התערוכה כתבתי, בין השאר:

"הציונות המוקדמת אימצה את מושג ה'פולְק' – ברית האומה, האדמה והדם ואף הדגישה היבטים אאוגניים של המפעל הציוני, כולל הטיפוח ההיגייני של הגזע (וראו ספרו של רפאל פלק, 'ציונות והביולוגיה של היהודים'). מכאן קביעתו הקדם-ציונית של משה הס (ב'רומא וירושלים', 1862), ש'יהודים הם בראש וראשונה גזע'; או טענתו של תיאודור הרצל ב- 1882, שליהודים 'פיזיוגנומיה גופנית ונפשית' שונה וייחודית; או עיוניו ההשוואתיים של מקס נורדאו בקלסתרים 'מנוונים' (שבעקבות מחקרי צ'זארה לומברוזו, 1864), כפי שבוטאו בספרו של מקס נורדאו מ- 1892, 'ניוון'; או מחקריו הסוציו-דרוויניסטיים של ארתור רופין מ- 1904, 'הסוציולוגיה של היהודים'; או אף דברים שכתב נחום סוקולוב ב- 1935 במאמר בשם 'אמנות ולאומיות': 'האמנות, ואפילו הפילוסופיה, כמו כל מה שנובע מעומק הנפש האנושית, כל מה שנולד מזיווג ההרגשה והשכל – הוא מוכרח להצטיין בסימנים גזעיים, הוא מוכרח שיהיו לו פנים לאומיים…'."

 

לרקע נתונים אלה, אנו מתבוננים בהדפס פאקסימילי של אבל פן משנת 1953, "שֵם, חם ויפת", וברור לנו שהאמן ביקש לאפיין את אבות הגזעים האנושיים. מאז ראשית דרכו בנתיב איורי התנ"ך, מיעוטם עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה, שיאם בהדפסי האבן לספר "בראשית" מ- 1923 ומרביתם בציורי הפסטל משנות ה- 30 עד ה- 50, לא חדל א.פן לבוא אל התנ"ך כמי שמבקש לתור אחר ה"מקור", מקורו של האדם, החל באדם וחווה, דרך התפצלות הגזעים, בואך הדגש המובן על הגזע השמי ועל המזרח בכלל. הדפס "שם, חם ויפת" מציג בפנינו שלושה גברים שופעי שיער וזקָן, האחד – שם – בעל חזות מזרחית מתונה, שיערו שחור, כיפה אדומה לראשו; השני – חם – בעל חזות אפריקאית וסבר פנים מצחקק, גם הוא שיערו שחור; ואילו השלישי – יפת – בלונדיני ובהיר עיניים. הרי לנו שלושה אבות-הגזע התנ"כיים (דהיינו, ללא גזעים אסיאתיים רחוקים, אינדיאניים ואחרים).

 

לאבל פן חשוב, יותר מכל, האפיון השמי, שעליו יימנו העברים, ובראשם יעקב אבינו, הלא הוא ישראל. איך כתב ארתור רופין ב"הסוציולוגיה של היהודים": "לדעתי, לולא היו היהודים שייכים גזעית לעמי המזרח הקרוב, לא ניתן היה להצדיק את הציונות." בהתאם, ציור פסטל של א.פן משנות ה- 30 בנושא יעקב מייצג עלם מזרחי – כהה עור ובעל שיער שחור (הגם שאפו קצר וישר למדי) – נודד (מוט נדודים בידו, תרמיל על כתפו: "יהודי נודד"!) ועיניו יוקדות. לעיניים חשיבות מיוחדת. בספר מאמריו של סנדר גילמן, "הגוף היהודי ואיברים בולטים אחרים" (רסלינג, 2015) תמצאו פרק מרתק המוקדש ל"מבטו של היהודי". כאן מרוכזים מחקרים רבים מהמאה ה- 18 ועד תחילת המאה ה- 20 (כולל מחקרי פרויד), בהם נעשה המאמץ לאפיין את הפיזיונומיה הייחודית של המבט היהודי. רבים מהחוקרים הסכימו, שהמבט היהודי הוא "ערמומי", "מאיים" ("אלים והרסני"), "קר", "נעבעך", "עצבני וחמקני", ועוד. כך או אחרת, רחוק מאד מאותו מבט אנרגטי, לוהט, אולי אף מוכה תימהון, אולי טראגי – מבטו של יעקב בציור הנדון של אבל פן. כשצייר אותו אמן שני דיוקנאות של שֵם בצדודית מודגשת – שני הדפסי אבן מ- 1923 – אין ספק שביקש להדגיש את האפיונים הגזעיים הייחודיים: האף העקום, השיער השחור המקורזל, השפתיים המעט-עבות, והמבט – לבטח באחד משני ההדפסים – המבט הערמומי (המושפל-משהו, חומק-משהו). כזה הוא גזענו, מאשר אבל פן, שלא כאפרים משה ליליין, למשל, שאייר ב- 1908 בשחור-לבן את יעקב הנלחם במלאך והעניק לאבינו הלאומי את מראה דמותו של הרצל הווינאי…

 

מה שנעשה בשורות הבאות הוא מעקב אחר אפיוני הגזע בציורי אבל פן, מעקב שיילך ויתבלבל, יילך ויפרק את עצמו אל ריבוי וסתירות, עד לגבול הקומדיה. כל שאנו נדרשים לעשות הוא לרכז את דמויותיו התנ"כיות של פן, להסיר מעליהן את המעטה המולטי-אוריינטליסטי הכבד שבו הן הולבשו, "תיאטרון המזרח", וכך להיוותר עם מבנה הגולגולת, צבע העור והעיניים, סוג השיער וכו'. נשוב ונדגיש: כאשר פן מאפיין את חם (בהדפסי "בראשית" מ- 1923) כאפריקאי מצחקק, עבה-צוואר ובעל תסרוקת "אפרו" שחורה, ברור לנו, לכאורה, שהאמן הפריד חם לבין השושלת השמית (ובזאת התעלם מטענות מהסוג שהובא לא מכבר בעקבות מאמר ב"ניו-יורק טיימס": "צבע עורם של הציידים-לקטים המקוריים, צאצאיהם של האנשים שהיגרו מאפריקה לאירופה היה כהה עד לפני כ- 9000 שנה."[1]). וכאשר אפיין פן באותה סדרת הדפסי-אבן את יפת כעתיר שיער אדמוני ובעל עיני תכלת – ברור שלא קיבל את התזה, לפיה יהודי אשכנז הם אנשי מזרח שגָלו והתבוללו והלבינו עורם. כנגד זאת, התבוננות בדמויות האוריינטליות הרבות המאכלסות את איורי התנ"ך של פן תאשר, שהצייר אימץ את הסברה המקובלת מימי העליות הראשונות ארצה, לפיה ערביי ארץ-ישראל הם צאצאי אנשי התנ"ך שלא גָלו, ומכאן שאנשי התנ"ך נראו כערבים.

 

בהסתמך על הנחות אלו, אנו חוזרים אל מסעו של אבל פן בכיוון ה"מקור" האנושי, ואין לנו אלא לפנות לגן-עדן, השוכן, כזכור, ב"קדם", משמע במזרח. אנו, שמצפים לפגוש כאן בחווה המזרחית, נדהמים לפגוש (עדיין אנחנו מתבוננים בהדפסי "בראשית" מ- 1923) בחווה של פן בדמות אישה-נחש, עלמה בלונדינית מפתה, חשופת דדיים, מצחקקת בפה פעור, שיערה פרוע. ואם אין די בזאת, בציור פסטל מ- 1937 חווה המפתה היא נערה חשקנית, עירומה, שיערה אדמוני, שפתיה פשוקות, עורה צח כשלג… אפילו בהדפס-אבן טריפטיכוני משנת 1918 (שהודפס, ככל הנראה, בפאריז), ייצג פן את אדם וחווה כתינוקות, שעה שחווה הקטנה בלונדינית או אדמונית (וכבר אז מפתה את אדם עם תפוח…). כיון שכך, הכיצד זה, אנו תוהים, שדמותו של הבל, בנה של אותה חווה, מצויר בידי אבל פן כעלם מזרחי כהה עור ועיניו השחורות "ממזריות"?! תהייתנו גוברת שבעתיים, שעה שבציור אחר של הבל (הדפס פקסימיליה, פוסט-פסטלי, מ- 1935) מיוצג הבל כ… נער אפריקאי שחור-עור לכל דבר, עיניו מונגוליות-משהו (!) והוא מאמץ גדי לחזהו! הייתכן שחווה הלבנה ילדה בן שחור? רוברט בויל, איש המאה ה- 17 ואחד מאבות תיאוריות הגזע, החזיק בטענה, שאדם וחווה היו לבני עור, אלא שלבנים עשויים ללדת כהי עור, כך סבר.

 

טוב, מהלכנו עד כה היה קל יחסית לעומת מה שממתין לנו, כאשר אנו עוברים, למשל, לאפיונו של נוח. כי הדפס-האבן של נוח מ- 1923 מציג בפנינו אירופאי צפוני, סמוק עור, צנום ביותר, פניו טובעות בים לבן של שִפעת שיער זקן וראש. נוח ויקינגי? התבוננו בציור אחר של נוח, נוח המנמנם בשיכרונו: מה מזכירים לנו הפנים העגלגלים והמלאים, האדמוניים, עטורי ה"פרווה" הלבנה, אם לא את פניו של סנטה-קלאוס…

 

או, טלו את דמותו של אברהם, כפי שעוצבה מספר פעמים בידי אבל פן: בהדפס העקידה מ- 1923, מופיע אברהם כתימני ישיש (שיערו הארוך מאד אינו מתיישב עם "תימניות" זו), קרוע עיניים, טורבן גבוה לראשו, והוא מחבק את יצחק (ההרוג? אין מלאך ואין איל בציור, שחנך מסורת ארוכה של ציורי עקידה ישראליים ללא ישועת מלאך ואיל). עד כאן, אברהם המזרחי, השמי. אלא, שבציור פסטל של העקידה משנת 1948 (זמן קצר לאחר נפילת בנו של הצייר, אלדד, בקרבות כפר עציון), מופיע לעינינו אברהם שונה בתכלית: אברהם בעל פנים מלאות, אפו נשרי מעט אך עורו בהיר והוא אפוף בהררי שיערו הלבן. חוקרי יצירתו של אבל פן יודעים מיהו המקור לעיצוב זה של אברהם: דמותו של ולדימיר סטאסוב, מבקר התרבות הרוסי הדגול, אבי תורת הלאומיות ומי שגם עודד לא מעט את חקר הפולקלור היהודי (משלחת עיירות הוולגה בראשות ש.אנסקי, 1914-1912). אותו סטאסוב, כפי שניתן לחזות בדיוקנאות שלו שצייר איליה רפין ב- 1883 וב- 1889, היה בעל זקן לבן עבות וארוך, גבר מונומנטאלי, בהחלט מרשים בעוצמתו וראוי לתפקיד אברהם.

 

ומדוע רק אברהם?! ראו את משה של אבל פן: אם בדיוקן אחד בפסטל הוא בעל פנים שעשויות לשמש גם כפניו של רב פולני, למשל, הרי שבשני ציורי פסטל אחרים של משה (בשניהם הוא אוחז בלוחות הברית שאינם אלא… שני אבנים ליתוגרפיות) – פעם נוספת אנו פוגשים בגלגול ראשו של אותו סטאסוב. רוצה לומר: לא עוד גזעיות שמית, אלא מה שקרוי בזמננו "קווקזיות". וכשאבל פן מצייר ב- 1952 בפסטל את דוד הצעיר, אותו אדמוני יפה-עיניים, מי שימש לו מודל, אם לא בנו, אלדד, אותו בן שנפל ב- 48 ואשר דיוקנו בפסטל מ- 1934 מסגיר את המקור לייצוג הנער שיהיה, לימים, מלך ישראל.

 

אכן, יותר משהוכיח תורת גזע עקבית, אבל פן הוכיח דקונסטרוקציה של תורת הגזע, פירוקו של מקור לוגוצנטרי לריבוי של שוני וסתירות. בכמה מציוריו היותר ארוטיים, בפרט אלו של אשת פוטיפר (הדפס אבן מ- 1923, פסטל משנות ה- 40), ההשראה המתבקשת היא זו של הקולנוע המערבי האוריינטליסטי, דוגמת "קלאופטרה" מ- 1917 או "המלכה" משנות ה- 20. בהתאם, התבוננות בדיוקן יהושע בן-נון, ציור פסטל של פן מ- 1944, אינה יכולה שלא להעלות בדמיוננו את דמותו של צ'רלסטון הסטון בתפקיד בן-חור בסרטו של ססיל בי דה-מיל מ- 1959… בה במידה שציורי פסטל של אם ובן תנ"כיים, שצייר אבל פן, כגון רבקה ויעקב (1953) או רחל ויוסף (תאריך לא ידוע), לא זו בלבד שהבן המיוצג הוא בלונדיני ושאמו – לאחר שנסיר ממנה את מלבושיה המזרחיים – בעלת תווים אירופיים לחלוטין, אלא שההשראה היסודית היא זו של איקונות המדונה והבן מהמסורת הנוצרית המערבית.

 

לא, אבל פן, שבא לאשר "מקור" גזעי, הוכיח בציוריו אנטי-גזעיות גמורה. מה יוכיח זאת יותר מאשר ההדפס הפקסימילי שלו מ- 1935 בנושא "שלושת האבות": כאן ניבטים אלינו פניהם של אברהם, יצחק ויעקב, אך אין לנו אלא לנחש מיהו מי. ובכן, בביטחון די גמור אנו קובעים, שהישיש מהמרכז, זה חמור-המבט ועטוף השיער הלבן, חייב להיות אברהם. אנו גם נוטים להניח (בדין גיל-הביניים של הפיגורה), שהדמות משמאל, זו הנראית כאיש "חמס" מצוי, על גולגולתו הקרחת, הזקן השחור והכיפה הגדולה על הראש, אינו אלא יצחק. ויעקב, יעקב אבינו, ישראל? אוי לעיניים האשכנזיות שכך רואות: ילד אפריקאי, דוגמת אחד מאותם בנים אריתראיים של העובדים הזרים מגן-לוינסקי בדרום תל אביב…

 

וכי כיצד יאשר אבל פן תורת גזע, לאור מה שהתרחש באירופה בשנות ה- 30 וה- 40?! שעתה, משתורת הגזע הפכה תורתם של שולצה-נאומבורג, יוזף גבלס וחבר מרעיו, לא אמן הומניסט כאבל פן יחבור למחנה.

[1] "הארץ", 25.11.2015.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: