פוסט-רפאליטיות

                             פוסט-רפאליטיות

 

"בעוד מאה שנה יהיה פה סדר ובשבת שטופת שמש תצא משפחה לביקור ב'מוזיאון רפי לביא'." (אדם ברוך, 1999). אז, זהו, שלא: בעוד מאה שנה לא יהיה "מוזיאון רפי לביא", כשם שלא יהיה "מוזיאון זריצקי", או "מוזיאון אריה ארוך". כריזמטי ככל שהיה בחייו, מותו המצער של רפי לביא הוא גם מכת-מוות לטווח ארוך על משקעי יצירתו. ככה זה בישראל. כאן שוכחים מהר. כאן מוחקים מהר. בדומה למצרים הקדמונים, אנו נוטלים עמנו לקברנו את תפארת נוכחותנו החיה ונמוגים אל העפר והלא-כלום, ובקברנו נותרת רק מסכת הזהב של תדמית פנינו. אלא, שלא רק בתסמונת השיכחה מדובר. "רפיזם", קראה נעמי גבעון למקבץ ציורים של רפי לביא – מרביתם, כמדומני, משנות ה- 90 – שתלתה באולמות גלריה "גבעון". "רפיזם": כאילו הנחיל לנו רפי לביא מורשת איזמית. לא מִנֵיה, אולי רק מקצתֵיה: ערן נווה, עידו בראל, לא הרבה יותר. מי מצעירינו פוסע בנתיבי תחבירו הציורי של רפי לביא? נכון, רבים פסעו בנתיבו כמורה נערץ, בעיקר בשחר דרכם כתלמידיו; גם את זכותו כאָביה ומנהיגה של אסכולה ישראלית (ישראלית פחות או יותר) איש לא יגזול מממנו. אך כיום, לאחר פטירתו? כפי שיוסף זריצקי לא השאיר אחריו זריצקאים (גם אם במכון "אבני" של שנות ה- 60-50 לבלבו לא מעט פטריות זריצקאיות שאינן ראויות למאכל), גם רפי לביא לא הותיר שובל "רפיסטי". אנשי שבטו עדיין מעלים אותו באוב וסוגדים לטוטם, כן. אך, הסצנה האמנותית הישראלית היא פוסט-רפאליטית במובהק. תלמידי האקדמיות לאמנות בארץ אינם יודעים מי היה זריצקי. תוך קומץ שנים, הם גם לא יֵדעו מי היה רפי לביא.

 

בעוד מאה שנה ספק אם יהיה פה סדר, ובשבת שטופת שמש תצא משפחה לביקור במוזיאון לתולדות האמנות הישראלית. על אחד הקירות יהיה תלוי ציור של רפי לביא, ככל הנראה ציור משנות ה- 60.

 

 

                           מתחנפים ובוכים

 

בגלריה "רוזנפלד" מציגה רינה שניידובר תערוכה בשם "גליה יהב: דיוקן עצמי". תערוכה מביכה מאד, לטעמי. האמנית משתפת אותנו בווידיאו, בסאונד ועוד בתחושות העלבון והכעס שלה על היעדר ההתייחסות המקצועית של המבקרת ליצירתה. למראה ולמשמע מצבור התיעודים של מרדפיה הנואשים אחר המבקרת הבלתי מתמסרת, גואה בך (כלומר, בי) אי נוחות נוכח הבכיינות והחנפנות של האמנית. ויותר משההתבזות הזו תגרוף אותך להתקוממות נגד יחסי ביקורת-אמנים בישראל, היא גורמת לך לקרוא לאמנית: "הלו, בצער רב וביגון קודר הריני להודיעך שישנו שם בחוץ עולם-מבוגרים! מספיק עם התינוקיות המתפנקת הזו של התלות הנואשת בדדי-האם!". שומו שמים: שניידובר גילתה את בדידותו של האמן בעולם האמנות האכזר! ממש גילוי אמריקה. כאילו האכזריות והבדידות אינן מנת גורלו של כל סובייקט בכל מקצוע בעלמא. וכאילו, אם אמנם הייתה המבקרת באה לסטודיו ואפילו כותבת ביקורת (ונניח שהייתה זו ביקורת טובה) – כאילו משהו גורלי היה משתנה בקיומה האמנותי של האמנית. למשך שבוע, אולי, לא יותר. היש צורך לחזור ולומר את האמת הבנאלית אך הנכונה: התמדה, יושרה, עקשנות, עבודה קשה – סופם של אלה לנצח, בתנאי, כמובן, שישנו גם הכישרון העל-ממוצע. אין דרך אחרת. השפלתם של אמנים צעירים המתדפקים על גלריה חדשה, ביזוי אמנים צעירים במסע הייסורים לפגוש אוצר מוזיאון, תסכולם של אמנים צעירים במאמצם לזכות בתשומת לב הביקורת – והרי כל זה האל"ף-בי"ת של להיות אמן בן זמננו. אינך יכול לעמוד באתגר הקשה הזה? – אל תיכנס לטריטוריה הזו. ומהכיוון ההפוך: מה כבר יכולה לעשות המבקרת האחת, המבקרת המשמעותית האחת הפועלת בישראל (תופעה בלתי נסבלת כשלעצמה), אל מול מאות ואלפי אמנים הפועלים בארץ?! כיצד תשרוד המבקרת דיס-פרופורציה כמותית שכזו מבלי שתאולץ לשכלל אסטרטגיות של חמקנות מנומסת?! ומה כבר תועיל החשיפה החנפנית/בכיינית של האמנית בגלריה? וכל זאת עוד בטרם התייחסנו לערכים האמנותיים של התצוגה. כל העניין מביך מאד.

 

 

 

                           משה קסטל עכשיו

 

בבית האמנים בירושלים מציגה רננה לאוב, אמנית צעירה בוגרת מכללת "אמונה", תערוכה בשם "לחישות". התערוכה קטנה, עדינה, אך עשירת מדיומים מיניאטוריים: ציורים, פסלונים, אובייקטים (רבים מהם מושאי-מצאי), ספרי אמן קטנים, אפילו ערוגה זעירה ועוד – "חומרים ומפגשים בין פיגמנטים, ניירות, שרף עצים אדום, מיצים המופקים מפירות או ירקות, רפרודוקציות מתולדות האמנות, אזוב, זרדים, עלי זהב, קווצות שיער, דם ושרידי עצמות של בעלי חיים ימיים." (מתוך דף התערוכה) כאן, במרחב הלקטנות ומאמץ השימור והערגה לתום ויופי שנפסדו בדין מחזורי החיים-מוות, חוזרת דמותה של הילדה הקטנה וחוזרת דמותה של (הולדת) ונוס של בוטיצ'לי. ובין התמימות והכמיהה ליופי לבין הטבע הפראי קשה שלא לחוש בלב הנכמר על חרדתה הקיומית של אמנית רגישה ונטולת-עור. אך, את עיני לכדה יותר מכל הרפרודוקציה הקירונית הגדולה של ציור-השמן, "החתונה" (או: "חתונה בירושלים"), שצייר משה קסטל ב- 1942 ואשר מוצג במוזיאון קסטל, מעלה אדומים.

 

ב"מוזיאון קסטל" שבמעלה-אדומים טרם ביקרתי מסיבות השמורות במערכת. את הערכתי הגבוהה למפעלו האמנותי של קסטל אני מגביל "בגדול" לשנים 1930-1955. שיאו, לטעמי, בציורים הפרימיטיביים ("הירוגליפיים")-מאגיים-פולחניים מהשנים 1949-1939. אני מכבד ביותר את חיפושיו אחר זהות האמנותית המזרחית בין המזרח התיכון הקדום לבין אמני ספרד (גויא ומירו, יותר מכל), חיפושים שחפו מכל רגש נחיתות והתמרמרות עדתית (קסטל מעולם לא סבל מקיפוח חברתי, אמנותי, כלכלי). אלא, שהערכתי לקסטל המסוים אינה מנת חלקו של עולם האמנות הישראלי שלאחר "אופקים חדשים". כחמישים שנה ויותר, שמשה קסטל הוא מותג מבוקש לאספני אמנות ארצישראלית, אך לא זכור לי, ולו פעם אחת, בה שימשה יצירת קסטל השראה ו/או חומר לעשייה אמנותית עכשווית. והנה, בקומת הקרקע של בית-האמנים, באה אמנית צעירה, שלא במקרה נמנית על שומרי מסורת, והיא נדרשת לציורו של קסטל דווקא – ציור טקס דתי-יהודי, בו נוטלים חלק סביב שולחן החתן, הכלה, בני המשפחה רבנים ועוד. רננה לאוב הגדילה את צילום הציור על פני קיר שלם. אך, היא עושה יותר מזה: היא התערבה בו, הגדילה באקספרסיביות בוטה את שמלתה האדומה של הכלה כך שפורצת את גבולות השולחן, ומשמאל אף הטיחה משיחות מכחול לבנות, ספק מוחקות ספק חוברות ל"כנף". והתחושה היא של וידוי אישי כאוב, שאני יכול רק לדמיינו. יש לי עניין רב בדיאלוגים "פנימיים" של אמנים ישראליים עם יצירות מתולדות האמנות המקומית. מעט מדי נעשה בכיוון זה. וכשאני רואה את האמנית הצעירה "מתכתבת" עם ציור של משה קסטל ברצוני לומר לה: יפה עשית!

 

 

                         תודתי ל"אם תרצו"

 

הרבה מלקות הולקיתי בחיי לאורך נפתולי מסעותיי בעולמות האמנות והאקדמיה. השבח לאל, זכיתי גם בכמה פרסים וכיבודים, ואין לי טענות לבורא-עולם. אך, מעולם, מעולם לא חשתי כה גאה וכה בעל ערך כפי שחשתי השבוע למראה שמי המשורבב ברשימת ה"שתולים" של אנשי האמנות והרוח. כארבעים שנה שאני פועל כתיאורטיקן, היסטוריון ואוצר בעולם האמנות הישראלי, אך מפעל חיי התכווץ ודהה באחת מול תהילת הימנותי על "שתולי התרבות".

 

לא, עמלי לא היה לריק. אני מודה בזאת להורי, למשפחתי, לאשתי ולבתי, שתמכו בי לאורך דרכי, ויותר מכל, אני מודה לקב"ה שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה. אמן.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: