דיוקן היסטוריון האמנות כמקונן

                 דיוקן היסטוריון האמנות כמקונן

 

בשנת 1764 פרסם יוהן יואכים וינקלמן בעיר דרזדן את ספרו, "תולדות האמנות העתיקה", הנחשב, לא אחת, כמקרה מובהק ראשון של כתיבת ההיסטוריה של האמנות. במאמר שפורסם ב- 1994 ונכלל מאוחר יותר באסופה החשובה, "אמנות ההיסטוריה של האמנות" (עורך דונלד פרציוזי)[1], הסתמך וויטני דייוויס על וינקלמן – מי שמחשבתו ינקה ערכיה משקיעת האמנות היוונית העתיקה – על מנת לאבחן את היסטוריון האמנות בבחינת זה שמודרך על ידי חוויית אובדן. שבעבור וינקלמן, היסטוריון האמנות כמוהו –

"כאותה נערה הניצבת על חוף האוקיאנוס ועוקבת בעיניים דומעות אחר אהובה המתרחק וללא כל תקווה שתראהו שנית, והיא מדמיינת שבהפלגה רחוקה כלשהי היא תזכה לחזות בדימוי של אהובה. בדומה לאותה נערה אוהבת, גם לנו לא נותרה אלא צללית של מושא תשוקותינו, אך אותו הד עמום דווקא מעורר בנו את הכמיהה למה שאיבדנו, ואנו לומדים את עותקי המקור יותר משהיינו לומדים את המקורות אילו היו ברשותנו."[2]

 

וויטני דייוויס ממקם את היסטוריון האמנות המודרני על אותו חוף בו העמיד וינקלמן את היסטוריון האמנות הניאו-קלאסי:

"…וינקלמן אומר בזהירות, שבתור היסטוריון אמנות, הוא 'מחויב להתייחס' להרס שהיה עֵד לו בעבר, בדיוק כשם שהוא 'מחויב להאמין', שהיופי נגד עיניו הוא העתק של משהו שאבד. […] בתור היסטוריון אמנות הוא כותב על אובדן שהיה עֵד לו. כך, אפשר שהיותו עֵד לנפילת האמנות היוונית היא שבנתה אותו כהיסטוריון של אמנות זו […]. בתור היסטוריון, האדם כותב על אובדן שהתרחש בהיסטוריה מחוץ ולפני עצמו, אובדן לאמנות; האובדן הסובייקטיבי של האובייקט הופך לאובדן אובייקטיבי של האובייקט. […] בתור היסטוריון, […] אובדן אובייקטיבי הופך לסובייקטיבי. […] שומה עלינו לזהות רגע רפלקסיבי הכרחי בו האובדן חייב להיות בתוך היסטוריון האמנות ובתוככי ההיסטוריה שלו על מנת שיהיה עֵד לתולדות האמנות כסוג כלשהו של אובדן. במפורש, תולדות האמנות הן ההיסטוריה של מה שאבד בהיסטוריה ולהיסטוריה. […] באופק או במקום בו שוקעת השמש – שָם האובייקט, תולדות האמנות, נחזה כאובד, כזה שאזלו כוחותיו חרף גדולתו, כזה שנפרד מאיתנו או כזה שנחרב; וההיסטוריון, הכותב את תולדות האמנות, מתייחס לעדותו זו את הפרידה מתולדות האמנות."[3]

 

נערים היינו גם זקנו, ורבות כבר חרשנו בשדות האמנות והמוות: ביקרנו בחורבות המוזיאון, ביכינו את מות האמנות, הספדנו את היוצר ומה לא. עתה, מזמין אותנו וויטני דייוויס לראות בהיסטוריה של האמנות נופי אובדן, ובכתיבת ההיסטוריה של האמנות כתיבה שמיוסדת על עדות של הרס וחורבן: ההיסטוריון הניאו-קלאסי כותב מתוך חוויית הפרידה מהקלאסיקה היוונית ומהצְפייה בעקבותיה (עותקיה); היסטוריון האמנות המודרנית כותב מתוך חוויית הפרידה מהאמנות הרומנטית, תוך שהוא עוקב אחר בבואותיה הפוסט-רומנטיות (מהאימפרסיוניזם ועד להפשטה הניו-יורקית); היסטוריון האמנות הפוסט-מודרנית כותב מתוך חוויית הפרידה מהאמנות המודרנית (מההפשטה ומהאוונגרד, בין השאר), תוך שצופה ברסיסי המודרנות המצוטטות ביצירות הפוסט-מודרניות.

 

אני חש הזדהות עמוקה עם האינטרפרטציה הזו. כי, שעה שאני משקיף על כתיבתי-אני בנושא תולדות האמנות של שנות האלפיים, וכוונתי לספרון "אמנות מינורית" ולשורה ארוכה של מאמרים שפורסמו באכסניה הנוכחית, ברי לי שאני מבטא חוויית אובדן. שהרי, על מה לא חדלתי לכתוב אם לא על חוויה אמנותית שהייתה ופסה מן העולם – זו המפתיעה, המטלטלת, המאתגרת, המדהימה, ה"מסוכנת", ה"הכרחית", החיונית, הארוטית במובנה הרוחני וכו'. אני, שהואשמתי לא אחת כנוסטלגיקון קשיש המתגעגע ל"פלמ"ח" שלו משנות ה- 70 של המאה ה- 20, אותו מפגש זכור לטוב של אמנות מושגית ואמנות פוליטית, מקבל עתה רהביליטציה מוויטני דייוויס, המבהיר לי ולכולנו, שזוהי בדיוק כתיבת ההיסטוריה של האמנות: התבוננות בשקיעה, מתן עדות על אובדן.

 

אך, אם וינקלמן כתב על יופי אבוד מתוך התבוננות בעותקים רומיים ובעותקים מאוחרים יותר, מהם ה"עותקים" המשמשים כיום את מבטי על ההיסטוריה של האמנות? התשובה היא ב"ניאו": יצירות ניאו-מושגיות למיניהן, הגודשות את העשייה האמנותית העכשווית ואשר אינן אלא בבואה חיוורת להלם היצירות המושגיות שהלמו בראשי בין 1976-1972 ב"דוקומנטה" 5 ו- 6. ולא פחות מכן, הציורים הריאליסטיים החדשים, אלה שאני מכנה "ציור הסתכלותי", שברובם הכמעט-מוחלט אינם אלא בבואות למהלך הפרה-ריאליסטי והריאליסטי שמאז ולסקז וקורו, דרך קורבא ומאנה ועד לפוטו-ריאליסטים האמריקאיים למיניהם. ואפילו האמנות הקרויה Relational, שעניינה קהילתי, התערבותי, האם לא פגשנו בגילוייה הנועזים עוד בשנות ה- 60? וככלל, התחושה המלווה אותך לאורך עשרים השנים האחרונות בקירוב, שכבר ראית את העבודות שמראים לך האמנים הצעירים יותר וצעירים פחות.

 

ולכל אלה הטוענים: אין זאת אלא השקפתך הסובייקטיבית מתוך קשישותך הירושלמית, אחזור ואביא את מילותיו הפוסט-וינקלמניות של דייוויס: " האובדן הסובייקטיבי של האובייקט הופך לאובדן אובייקטיבי של האובייקט. […] בתור היסטוריון, […] אובדן אובייקטיבי הופך לסובייקטיבי."

 

אך, הנה, גם אני כבר חוזר על עצמי בפעם המי יודע כמה, וגם כתיבת ההיסטוריה שלי עצמי אינה אלא הוכחה לשקיעה ולאובדן של… כתיבת ההיסטוריה של האמנות.

[1] The Art of Art History, ed. Donald preziosi, Oxford University Press, New-York, 1998 (2009).

[2] שם, עמ' 41.

[3] Whitney Davis, "Winckelmann Divided: Mourning the Death of Art History", Ibid, no.1, pp. 40-41.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: