עוד לסוגיית המקום והאתר

                     עוד לסוגיית המקום והאתר

 

היה זה, כמדומני, בסביבות שנת 2000, שעה שהרביתי לכתוב על מושג המקום ("לימודי התרבות" במערב הירבו אז להידרש למושג הזה; ספרים רבים פורסמו בנושא), כאשר טבעתי את הביטוי: "כשהמקום הפך לאתר". היה זה לרקע הדיון הבינלאומי העשיר ב"אובדן תחושת המקום" בעידן הפוסט-מודרני הגלובאלי. כנגד פן הקונקרטיות של מושג המקום, חומק ואמורפי ככל שהינו, הצבתי את ה"אתר", אותו מרחב וירטואלי המוכּר לנו מהרשת, מין מרחב עלום ונטול-גבולות שלעולם לא נוכל לקנן בו ולהקים בו בית וזהות.

 

אך, האומנם? במאמר שפרסמה ב- 2001 ג'וזפין בֶּרי סלֵייטר (אנגלייה, עורכת המגאזין, Mute/Metamute) – פרק מעבודת הדוקטורט שלה (באוניברסיטת מנצ'סטר) מאותה שנה, בחנה המחברת היבטים שונים של יחסי ה"אתר" וה"מקום", נושא המעסיק לא מעט תיאורטיקנים עכשוויים. אפתח בציטוט ממאמרה:

"מה עשוי לכונן מקום במרשתת? המילה 'אתר', המשמשת בדיבור הרגיל לציון מיקום מדויק בחלל, מוכפלת כמונח טכני המציין תיקייה דיגיטאלית פרטיקולארית […], (שהיא) פרשנות התוכנה לסדרת הוראות […]. שום דבר כאן אינו מאשר מיקום ייחודי. […ואעפ"כ] עדיין ניתן לאבחן הקבלות מסוימות למקום. בדומה למקום, אנו יודעים מה עלינו לעשות על מנת להגיע לשם; בדומה למקום, ביכולתנו להשוות עם אחרים את חוויית היותנו שם; בדומה למקום, הידע שלנו אודותיו הוא תמיד קיומי ומותנע  באמצעות ביקורנו בו […]. ברם, באורח קריטי, שלא כמקום, אין ביכולתנו לבנות תחושת זהות סביב אתר האינטרנט, אין בכוחנו להשתייך אליו ולפחות להדביק לו סיפורי יִיסוד. אין אנו יכולים לחוש בו את ההד למה ש(מארק) אוזֶ'ה מתאר כ'מקום אנתרופולוגי'…"[1]

 

"מקום אנתרופולוגי", לימד אוז'ה בספרו הקטן אך הגדול מ- 1992, "אַל-מקומות", הוא אותו מרחב בו מקיים "האיש הפשוט" יחסים עם הטריטוריה בה הוא חי, כשהוא מאשר פגיעוּת וחדירוּת  ביחסיו עם סביבתו המיידית.[2]

 

ה"אתר" הדיגיטאלי אינו הולם הגדרה זו, מבהירה ג'וזפין סלייטר. ה"אתר" אינו מקום אנתרופולוגי". שה"אתר", טוענת סלייטר, אינו "מקום", אלא "חלל" (גם זו הבחנה ממטבחו של מארק אוז'ה), ובדומה לכל "חלל" – הוא ניטראלי. הנה כי כן, היא ממשיכה, בניגוד ל"מקום אנתרופולוגי", המושתת על יחסים אינטימיים בין אדם למרחבו, אתרי המרשתת יסודם בניטראליות גמורה של מנועי החיפוש:

"(מנועי החיפוש) פועלים כמרכזים עצומים של תנועה, בדומה לשדות תעופה, ולא ניתן לתארם כמקומות התכנסות. אף שהמבקרים שבים לכאן בתדירות גבוהה, אין זאת במטרה למצוא דבר-מה הנטוע במיקום ייחודי או בכדי לפגוש מבקרים אחרים."[3]

 

אלא, שרעיון הניטראליות של ה"אתר" אינו עומד במבחן, קובעת מחברת המאמר. היא מדווחת על מיזם אמנותי של קבוצת אמני-רשת בשם "אֶטוי" (Etoy), שב- 1996 נדרשו לתיווך-הניטראלי-לכאורה של מנועי החיפוש: קבוצת "אטוי" יצאה במתקפתה אינטרנטית מאסיבית (Digital Hijack, הם קראו לפעולתם), שנועדה לשנות את גישתם הפאסיבית של צרכני הרשת כלפי מנועי החיפוש ולפקוח עיניהם למדרוגים ולבחירות שכופים עליהם מנועי החיפוש. מיליוני צרכני המנועים נדהמו לקבל על צג המחשב שלהם את ההודעה: "בל תעזו לזוז – זוהי חטיפה דיגיטאלית מטעם etoy.com", בתוספת מספר שורות שבסופן נכתב: "הגיע במפורש הזמן לפעולה ברשת! […] ברוכים הבאים למחתרת המרשתת."

 

מה עלינו להסיק ממאמרה של סלייטר בנוגע לשאלת יחסי האתר והמקום? האומנם, חרף מספר ההקבלות הנ"ל, האתר אינו מקום (כפי שגם החתום מטה סבר לאורך שנים ארוכות)? חוששני, שבעולם המופרע בו אנו חיים, אין לנו מנוס אלא להסכין לתופעה המביכה, לפיה אתרים החלו לתפקד כמקומות. כל שעלינו לעשות הוא להמיר את ההתמקדות במנועי החיפוש באתרים הפרטיים יותר, דוגמת בלוגים יומני רשת (בלוגים) ולהכיר בכך שאלה מתפקדים בעבור רבים כ"מקומות אנתרופולוגיים" לכל דבר. חשבו על הקשר האינטימי, ההתמכרותי כמעט, שבין כותב הבלוג לאתרו: הוא מבקר בו מספר פעמים ביום (יותר משמבקר ב"מקומות", אף יותר מתודעת הימצאותו בביתו); הוא פוגש בו מבקרים נוספים ומתַקשר איתם; הוא מאשר את ערכי הפגיעוּת והחדירוּת ביחסיו עם האתר (הוא ער ורגיש למספר הנכנסים לאתר ולנכתב בו; הוא אינו חדל להיכנס ולעצב את האתר); הוא במפורש בונה תחושת זהות אישית סביב הבלוג שלו: הוא הבלוג והבלוג זה הוא. אף הדימוי העצמי שלו מעוצב בבלוג, הוא שייך לבלוג והבלוג שייך אליו. ולכן, בשום אופן, אין הבלוג מרחב ניטראלי. הבלוג אינו Non-Place.

 

נכון, לאתָר הדיגיטאלי אין מקום גיאוגרפי פרטיקולארי. הוא וירטואלי וגלובאלי במהותו. ועם זאת, כפי שיודו בעלי בלוגים למיניהם, הקהילה הבלוגית מתרכזת, על פי רוב, במרחב אינטימי-יחסי, המוגבל-יחסית לפחות לארץ ולשפה. אם, פעם, העיר, הקיבוץ, השכונה, הארץ וכו' היו ה"מקום", אשר בו ביקשנו אחר זהותנו, חלומותינו, הגשמתנו העצמית וכו', הרי שאת כל זאת רבים מאיתנו מוצאים כיום ביחסים האינטימיים שאנו מנהלים עם ה"אתר". לכן, אם בעבר ניסחתי: "כשהמקום הפך לאתר", עכשיו אני משנה ואומר: "כשהאתר הפך למקום".

[1] Josephine Berry Slater, "The Thematics if the Site-Specific Art on the Net", Situation, (ed. Claire Doherty), Whitechapel allery, London, MIT, Cambridge, Mass., 2009, p.146.

[2] Marc Augé, Non-Places, Verso, London, 1997, p.47.

[3] לעיל, הערה 1, עמ' 147.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: