סיפור קטן לשבת

                          סיפור קטן לשבת

 

הנה לכם סיפור זעיר לשבת. מעשה שהיה כך היה: ב- 1969 עשינו דרכנו, רעייתי הראשונה ואנוכי, בחזרה מחתונתנו שבפרובידנס, רוד-איילנד, לירושלים. חנינו כשבוע בפאריז, שבוע-דבש אם תרצו. התגוררנו ברובע הלאטיני, הלכנו חבוקים לאורך הנהר תחת שמים אפרוריים ולא שבענו מקסמה של העיר. יום אחד, במהלך שיטוטנו ברחוב סן הנודע (Rue de Sein), נעצרנו הלומים מול חלון ראווה של אחת הגלריות, שְמה אינו זכור לי. בחלון הוצג תבליט-עץ מגושם וגרוטסקי של ארבע דמויות קרחות המגיחות בצפיפות מתוך "חדר" ובסמוך ל"מסך" מתכתי-כספי. הדמויות שמנמנות-עגלגלות, נגועות בשמץ צבע, מגולפות ביד מיומנת, משדרות טראגיות קיומית. לא יכולנו לזוז מחלון הראווה, כה נשבינו בידי התבליט התיאטרלי הזה, שתלינו בו יופי (מין יופי שבכיעור), מלנכוליה וביטוי ל"מצבו של האדם".

 

תוך דקותיים, כבר היינו בתוך הגלריה, לומדים מפי מנהלה, איש מבוגר שידע בחנותו כמה מגדולי אמניה של פאריז מתקופתה הגדולה, שאת התבליט המופלא מחלון-הראווה יצר פסל צרפתי ידוע בשם פייר מֶרלייה (Merlier). הוא אף פתח לכסיקון של אמני פאריז – שעודנו נמצא בספרייתי – והראה לנו את הכתוב בו על אותו מרלייה. היבטנו אשתי הראשונה ואני זו אל זה וזה אל זו, והבנו מבלי מילים, שאנחנו מוכרחים לקנות את המרלייה הזה, ויהי מה. בכיסנו היה סכום נאה שקיבלנו כמתנות לחתונתנו, אך לא חשבנו הרבה: הוצאנו את הסכום – שלא היה זעום – שילשנו אותו לידי אותו סוחר ויצאנו עם חבילה כבדה ועטופה כשאנו שמחים וטובי לב.

 

הפרק הבא בסיפורנו מתרחש בנמל-התעופה בלוד עם שובנו. אנשי המכס קלטו אותנו מייד בזכות אותה חבילה מוזרה שסחבתי תחת זרועותיי. "מה יש בפנים?!", שאלו. "פסל", ענינו. "פסל? יבוא אמנות, כמה שילמתם עבורו?!". "כך וכך אלפי פרנקים", ענינו. "אהה, ובכן – לפי חוק X, קו נטוי Y, אתם מחויבים בתשלום מכס על סך כך וכך אלפי שקלים (או שמא היו אלה עדיין לירות, איני זוכר)!". היה זה יום שישי אחה"צ. באולם קבלת הפנים לנוסעים המתינו בני משפחה שלא ראו אותנו מזה כשנה. היינו לחוצים. התחלנו להתווכח, להתחנן על חיינו: "אבל אמרו לנו יודעי דבר שאנחנו פטורים ממכס על קניית עבודת אמנות לביתנו!". דבר לא עזר: אנשי המכס עמדו על שלהם, דרשו בתוקף את אלפי השקלים/לירות, שעלו על הסכום ששילמנו בפאריז, והחזיקו אותנו כחצי שעה תמימה, שנדמתה לנצח. אנחנו בשלנו והם בשלהם, ודבר לא זז. סופו של דבר, נוכח מצבנו הנפשי הרעוע, התרככו מעט אנשי המכס ואמרו: "נו, אז תפתחו את החבילה, שנראה סוף-סוף את הפסל הזה שלכם!". קילפנו את העטיפות, ומתוכן בקעו הפרצופים השמנים והגרוטסקיים של ארבעת הדמויות הקרחות. המוכסים היו בהלם: "לזה את קוראים אמנות?!?! קחו את זה מהר ולכו הביתה…".

 

אספנו כבזק את התבליט ואת שאר מזוודותינו ואצנו אל עבר היציאה.

 

במשך כשלוש השנים הבאות חיינו בירושלים עם עבודתו של פייר מרלייה, רווים ממנה נחת. הייתה זו תקופה בה עדיין סברנו שאנחנו אספנים בינלאומיים. וכך, ערב אחד, במהלך ביקור בגלריה "ריבנפלד" שפעלה אז ביפו העתיקה, ראינו הדפס משי צבעוני להפליא של קארל אפל, האמן האקספרסיוניסטי-מופשט, איש קבוצת "קוברה" מהולנד. באקט אופייני של טיפשות פיננסית, הצעתי החלפת התבליט של מרלייה בהדפס. מרי ריבנפלד לא היססה ולו לשנייה ואמרה "כן". כך נפרדנו מהתבליט, שכבש את לבנו בפאריז, אך שקסמו הלך והתפוגג בעבורנו לאורך מספר שנים.

 

שכחתי את המרלייה הזה. לכל היותר, חזרתי מספר פעמים באוזני ידידים על סיפור המכס. בינתיים, הפכתי מאספן של אמנות בינלאומית (שניים וחצי ציורים והדפסים) לאספן של אמנות ישראלית, ובעקבות זאת לאוהד מושבע של האמנות הישראלית, תוך שאני אוגר עוד ועוד ידע בתחום זה. לימים, ועתה אני כבר נשוי בשנית, אף נפרדתי מאוספי, משהבנתי עד כמה האוסף נוכח בתוכי, עד כי אין לי צורך בנוכחותו החומרית סביבי. ואז, לפני מספר ימים, אני פותח את קטלוג המכירה הפומבית של "תירוש" (ינואר-פברואר 2016), מעלעל בו להנאתי, מחפש גירויים, והנה, בעמוד 248, איני מאמין למראה עיני: פריט מס' 615, "אמן לא מזוהה, דמויות, תבליט עץ, מקור: אוסף נחמה ואשר רוזנבלום". שפשפתי את עיניי: הייתכן?! כן, הנה הפייר מרלייה שלי! הנה הרביעייה השמנה והקרחת שלי!

 

מסתבר (כך אני מניח), שאשר רוזנבלום, אביו של אדם ברוך, אספן רב-זכויות ואיש מרשים ביותר, שעמו נפגשתי, לא אחת בעבר הרחוק, בגלריות (גלריה "גורדון", בעיקר), נתקל בתבליט של מרלייה בגלריה "ריבנפלד" ורכש אותו. עתה, לאחר פטירתו, נמכרות יצירות מאוספו, בהן המרלייה…

 

טילפנתי מייד ל"תירוש" והודעתי להם, שה"אמן לא מזוהה" אינו אלא פייר מרלייה וכי הוא פסל נחשב (יליד 1931. עודנו חי, בן 85) וכי, לדעתי, הוא ראוי ליותר מאותה הערכה של 400$-600$ המצוינת בקטלוג. כשאני חושב על כך, אני מבין ששוב הייתי אידיוט פיננסי: הרי מוטב הייתי קונה את הפסל/תבליט הזה במחיר זעום (הוא לא היה חוצה את ה- 400$, אני משוכנע), ולו כמזכרת לימים עברו, ולו כסגירת מעגל ביני – האספן הקטן – לבין עו"ד אשר רוזנבלום – האספן הגדול.

 

וזהו הסיפור הזעיר לשבת.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: