הומו אנונימוס

                             הומו אנונימוס

 

הוויה אנושית חדשה צומחת נגד עינינו: האדם האנונימי, התשובה הקוטבית לאדם העליון הניטשיאני, לאדם האותנטי ההיידגריאני, להומו פאבר – האדם המיומן – של מקס פריש, לאדם הטכנולוגי של ויקטור פרקיס. כל אלה האחרונים היו בני אדם היוצאים אל העולם להתמודד עמו ובזאת לכונן את האני. כנגדם, ההומו אנונימוס הוא מי שיורד מהעולם למחתרת, מתפלש ברעליו ומאשר הוויה קיומית גמדית ועלובה.

 

התפלצתי לקרוא השבוע על אפליקציה ישראלית חדשה, העושה לה כנפיים, "בליינד ספוט", אפליקציה להודעות אנונימיות, בהן ביכולתך להרעיף את קיאך על הזולת מבלי שתזדהה. הנה עוד ענף לגזע האלימות המלבלב בישראל במלאת (כמעט) חמישים שנה לכיבוש, אמרתי לעצמי. אלא, שאז הוספתי וקראתי על אפליקציות נוספות בעלות אותה מגמה – Secret, Post Secret (שנסגרה בינתיים), Yik Yak, Whisper… כל אלה בונקרים דיגיטאליים בהם מתבצרים האנונימיים ומשלחים זוהמתם מבלי להותיר את עקבות זהותם. ההומו אנונימוס, אני מבקש לטעון, הוא האדם שאיבד מדעת את זהותו האנושית.

 

אנחנו מכירים את התופעה: השנאה והאגרסיביות ללא שיעור שמבעבעות ב"טוקבקים", מרביתם אנונימיים. ואנחנו מכירים את פעולותיה הרדיקליות המבהילות של קבוצת האקטיביסטים האנרכיסטיים, "אנונימוס", הללו עם המסכה הלבנה המצחקקת, השפם וחתימת הזקן שעוטים דובריה. אנחנו מכירים את האנונימיות של ההאקרים ברחבי העולם; ואת האנונימיות של משליכי האבנים רעולי הקאפיה, מחד גיסא, ושל קלגסי המשטרה והצבא עטויי הבד השחור על פניהם. מין אופנה חדשה שכזו. ומכיוון שונה, פתחו את המרשתת באנגלית בערך "אנונימיות" ותופתעו לגלות את שפע הערוצים, הדיגיטאליים והאחרים, המאפשרים לכם אנונימיות גמורה במהלכי גלישה, התקשרויות, שיחות (צ'אטים) וכיו"ב. ומילה טרם אמרנו על האנונימיות של אתרי הפורנו (ובעצם, של הפורנו בתור שכזה: השמות הבדויים של זונות, האין-שמות של הלקוחות).

 

פעם, אנונימיות נחשבה קללת המודרניות, עונש ההמוניות, נגע הערים הגדולות (ולטר בנימין, "בודלר"). עתה, אנונימיות היא ערך מבוקש, אופציה קיומית. אם החברה הנאורה מהעבר ייחדה לאנונימיות את זכות ההצבעה בבחירות, או את המתן-בסתר, או את הפסבדונים של הסופר, ועוד, הרי שכיום פשטה וחלחלה האנונימיות למערכות מוסדיות רבות. וגם לאמנות חלחל הווירוס הזה: אמני "גראפיטי" בעולם ובישראל מגיחים ממאורותיהם אל המרחב הציבורי, נותנים בו סימניהם אך שומרים על עילום-שם גמור – בנקסי בלונדון, Know Hope בתל אביב, ורבים אחרים. במקביל, בתחום הביקור בגלריות פשה המנהג המגונה של העלמת שמות האמנים המציגים. אדם נכנס לתערוכה קבוצתית עכשווית ואין לו מושג מי יצר מה (כן, אם יתאמץ, יקבל מפת התמצאות). מין אופנה משונה המעלה ניחוח של "אריסטוקרטיות" בלתי ברורה, כלומר צחנת סנובה. כך או אחרת, האנונימיות היא in.

 

מיהו ההומו-אנונימוס החדש הזה? זהו, הן האקטיביסט הטרוריסט: אחד המתגנב בחשאי, מפעיל אלימות כיחיד (או כיחידים) וחומק בחשאי, והן איש ההמון האלים, המהין להטיל רפש (על פי רוב, רפש ברוח קונצנזוס ההמון) רק בחסות האנונימיות. בין אנונימי א' לאנונימי ב' אין סתירה: גם האחד וגם השני פחדנים, כאלה הנעדרים את האומץ לעמוד בגלוי מאחורי מעשיהם התוקפניים. אני כולל באנונימיים הללו גם פעולות צבאיות של מעצמות ושל מדינות (ישראל, למשל), המשלחים ממטוס חמקן (אנונימי) טיל המחסל באנונימיות כאלה המוגדרים כאויבים. גם טילים ופגזי מרגמות אנונימיים מרצועת עזה, ללא הודאה של המשלחים בזהותם, גם פעולות מסוג אלו הן ביטוי לפחדנות.

 

ההומו אנונימוס מוחה את שמו במו ידיו ("יימח שמי", הוא אומר). לא עוד יד ושם ולא עוד "אנשי שם". ההומו אנונימוס הוא ה- Unameable , חסר השם הקורא לעצמו "ווֹרְם" (תולעת), כפי שתואר בידי סמואל בקט ביצירתו מ- 1953 הנושאת שם זה (הלית ישורון תרגמה ל"אלושם"):

"מהר, תנו לי אמא, לינוק אותה עד העצם, ולצבוט לעצמי את הפטמות. אבל אני אצטרך לתת לו שם, לַבּודד הזה. בלי שמות פרטיים, אין גאולה. אקרא לו אפוא ווֹרְם. הגיע הזמן. ווֹרְם. אני לא אוהב את זה, אבל אין לי כל כך ברירה. זה יהיה גם השם שלי, בבוא העת, כשלא אצטרך עוד להיקרא מַהוּד, אם אי פעם אגיע לזה."[1]

 

במאמר ב"ניו-יורקר" (3.3.2015) בשם "עלייתו של המסַפר נטול-השם", הצביע סם סָקס על עלייה משמעותית ביצירות הספרותיות העכשוויות, בהן נמנעים הסופרים מהענקת שם לדמויותיהם. "זוהי מגיפה של אין-שם", כתב סָקס, תוך שהרחיב על אובדן הממשות הקיומית של הדמויות הללו חסרות השם. ואני מהרהר, על דרך הניגוד, בפתיחה המהממת של "מובי דיק": "קִראו לי ישמעאל". ואני חושב, איך לא, על הסובייקט האולטימטיבי, אלוהים, בעל שבעים ושניים השמות, אך זה ששמו הראשון אסור בהגייה. קידוש השם. יתגדל ויתברך שמו הגדול (שְמֵי רַבָּה). ואני חושב על אסירי המחנות, שנושלו משמם הפרטי ונצרבו במספר.

 

הדת הנוצרית המציאה את הנוסחה של אנונימיות=אמת, וזאת במסגרת תא-הווידוי, בו אין המתוודה רואה את הכומר ואין הכומר רואה את המתוודה, שנותר חסר-שם. שיטות מעקבים – בהאזנה נסתרת, בצילום נסתר וכיו"ב – מתיימרות לחשוף אמת, שעה שהעוקב נותר באנונימיות גמורה, כרוח רפאים רואה ובלתי נראית. אנונימיות בבחינת תנאי לאמת? משהו כאן מעורער לחלוטין (גם אם מקובל המאמץ לאימפרסונאליות שבתהליך גילוי אמת: הווידוי הפסיכואנליטי תוך היעדר קשר עין בין המתוודה למטפל; השיפוט האימפרסונאלי של שופט בית הדין; האימפרסונאליות של המחקר המדעי; וכו'). כי משהו במשוואה, אנונימיות=אמת, קטל את השוויון, האפלטוני אמת=טוב.

 

לכל איש יש שם, אני מזכיר לעצמי. ההומו-אנונימוס אינו איש. שהמשוואה האמיתית מכל היא: אנונימות=אלימות. מרבה אנונימיות מרבה אלימות.

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] סמואל בקט, "אלושם", בתוך: "הטרילוגיה", תרגום: הלית ישורון, הספרייה החדשה, תל אביב, 1998, עמ' 293.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: