התשוקה: דברים לזכרה

                       התשוקה: דברים לזכרה

   או: הנחות לפסיכולוגיה פוסט-פרוידיאנית של דורות YZ

 

 

תחילה, ב- 2010, כתבתי על אודות "הזָן החדש". פרק בשם זה בספרוני, "אמנות מינורית", התקבל מצד הצעירים בתערובת של עניין ושל תרעומת, הסכמה ובוז, וזאת לאחר שהצגתי את דור שנות האלפיים כ"יצורים חדשים, הומו-דיגיטאלוס, זן בלתי מוכר. הם יצאו מתוכנו, הגיחו מרחמי נשותינו, אך הם חיה אחרת, זואולוגיה בלתי מסווגת, חייזרים."[1] הצבעתי על כך שהם מדברים אחרת, כותבים אחרת, חושבים אחרת, משועבדים ברוחם למהפכה הדיגיטאלית. בחינת לשון המסרונים, ה"ציוצים" וכיו"ב העלתה את האפשרות, ש"עסקינן בדור שדן את האישי לפחיתה", שעה שה"אישי" מזוהה עם ה"אותנטי" שבמסורת ניטשה/היידגר (ואכן, נוכח שיטפון הרשתות החברתיות, כלום נוכל להציב את ה"אישי" הצעיר דהיום כניגודו של ה"הם"?!). לא פחות מכן, בחינת הבלוגים ותכני ה"פייס-בוק" העלתה דיאגנוזה שבסימן נרקיסיזם ואקסהיביציוניזם. בחינה נוספת הצביעה על התמכרות לווירטואלי ברמות הסמרטפון, משחקי המחשב, הסמים הרכים ועוד; דלדול המבע הרגשי האינטימי לטובת אייקונים אל-אישיים וכלליים; העדפת חברותא מדומה נוסח פייס-בוק והתכנסויות המוניות בחגיגות ("אהבה זה לא מגניב"); וויתור על זיקה של ממש למקום ולהיסטוריה (ולאידיאולוגיה); ידע "וויקיפדי" חפוז במקום חפירת עומק מייגעת-חלילה. "מנוס מן הממשי", אבחנתי. וברובד פסיכולוגי סיכמתי:

"מבנה הנפש שלהם אחר. אלה הם יצורים נעדרי אינהיביציות, הזקוקים בדחיפות למודל פסיכואנליטי חדש, כזה שאינו מושתת על הדחקת היצר מחמת חרדה ואיסורים חברתיים."[2]

 

המאמר שלהלן הוא המשכו הישיר של הפרק הנ"ל, שמתומצת לעיל באכזריות. לפיכך, תנאי הכרחי להסכמה או ויכוח עם הטענות שיפורטו בשורות הבאות הוא קריאת הפרק "הזן החדש". תמצאו אותו ב"מחסן" הנוכחי.

 

עוד יובהר: הניתוח הפסיכולוגי-קולקטיבי במאמר הנוכחי הוא בהכרח כוללני וספקולטיבי: זהו אבחון אישי אינטואיטיבי יותר מאשר "מדעי"; זוהי הצעת תזה אקספרימנטאלית, ואם תרצו – "מתפרעת". בעבור המחבר, ערך מוסף של התֵזה שלהלן הוא בהיותה תומכת באבחון מצבה הבעייתי ביותר של האמנות הצעירה במהלך כעשרים השנים האחרונות בישראל ובעולם. אשוב ואדגיש: זוהי דעתו וזוהי התרשמותו של החתום על המאמר.

 

הדברים נכתבים על ידי איש "דור הבּוּם", העוקב זה שנים בסקרנות אחרי "דורות ה- X, ה- Y וה- Z. המחבר – חוקר תרבות, היסטוריון אמנות ואנתרופולוג חובב (פסיכולוג חובב אף יותר) – שב ומוצא עצמו כמי שנידון לבליל של השתאות ומפח-נפש לאורך התנסויותיו בעולם האמנות הצעירה של העשורים האחרונים, והוא מבקש לנסות ולהסביר את עולם האמנות במונחי המרחב התרבותי הרחב. בהתאם, המודל הפסיכולוגי האלטרנטיבי של הדור, כפי שיוצג להלן, הוא ניסיון לאקספליקציה המחברת את האמן הצעיר דהיום עם תרבות דורו. בל יובנו אפוא הדברים כסוג של התנשאות, לבטח לא כמרירות הבאה עם הגיל. גם אין כוונת הדברים לשיפוטיות ולקינה על אובדן או נסיגה. מוטב יובנו הדברים כהצעה לדיאגנוזה זהירה של מה שנראה למחבר כסימפטומים של משבר כרוני, בו נתונה האמנות הפוסט-מודרנית המאוחרת, בבחינת מראָה למפנה משמעותי בתרבות ובמבנה הנפש של רבים מבני הדור הצעיר. ודווקא, לאור התרגומים המתרבים (מבית "רסלינג" ו"תולעת ספרים", בעיקר) של כתבים פרוידיאניים ופוסט-פרוידיאניים (החל בקוהוט, קליין ואנזייה וכלה בלאקאן וממשיכי דרכו), ואלה קנו להם מעמד מוביל בשיח התיאורטי האמנותי, דומה שמתבקשת תפיסת פסיכה חדשה ושונה של דור ה- YZ לאור המהפך הטכנולוגי והאפקטים הדרמטיים שלו על צרכניו הצעירים. במרכז המפנה הנדון, השתנות דרמטית של מושג התשוקה.

התיאוריה של התשוקה (פרק-ביניים לסבלנים בלבד):

 

התשוקה היא התנאי למימוש געגוע. התשוקה בבחינת אנרגיה המאפשרת הוצאתו של הבכוח לבפועל. התשוקה כאותו ארוס אפלטוני ("המשתה") המניע את הנשמה אל מחוז האידיאה. הגעגוע מניח את הרחק, את ההעדר, את האל-חומרי (היעדרות גופניותו של מושא-הגעגוע). התשוקה מניחה התמקדות ההכרה בגופניות הנעדרת של מושא-הגעגוע, משמע במושג גופניותו, בה במידה שמניחה תהליך התאחדות וברית עם המושא וחדירה ממשית לתוכו, משמע כיבושו. מעין פן ה"גע" (נגיעה) של הגע-גוע. התשוקה היא כוח קירובו של הרחוק. התשוקה היא אנרגיה מנטאלית הפועלת בנפש המתגעגע, אך היא מותנית בכוח המשיכה, הפסיבי או האקטיבי, של מושא-הגעגוע. מכאן, לדוגמא, ההבדל בין הגעגוע של האוהב לאהובתו (ערגתו להרמוניה עמה) לבין תשוקת האוהב לאהובתו (ערגתו לאחדות עם גופה). התשוקה היא תנועה אידיאית שמעוררת ציפיות חושיות באמצעות הכוח המדמה.

עם זאת, לא כל תשוקה מותנית בגעגוע. בידוע הוא, שחושניותה של התשוקה אינה נדרשת בהכרח לערגה לאדם או למושא הנחשק, שכן תשוקה אינה בהכרח תלויה בהיכרות קודמת עם מושא התשוקה, בנתק ממנו ובכמיהת השיבה אליו. די בקיום הצורך (שלעומקו, הוא, מאשר, בכל זאת, את הגעגוע – המיני, הגסטרונומי וכיו"ב) בכדי שהתשוקה תתקיים. זוהי התשוקה בבחינת טבע. אך, מימוש תשוקה שאינה נטועה בגעגוע פירושו מימוש טפל, השבעת רעב. כנגד זאת, מימוש תשוקה כמימושו של געגוע נושא עמו את הגאולה המוטמעת ברעיון השיבה (שכל געגוע מבקש אחר שיבה, וכל גאולה אומרת שיבה), הגאולה הכפולה של השב ושל זה שאליו שבים.

ומכאן המטאפיזיקה של התשוקה: התשוקה שותלת במתגעגע את תודעת החסר והשלם: השלֵמות היא אך בהתאחדות עם המושא הנעדר. אם הגעגוע הוא ה"כוונה", הרי שהתשוקה היא כוח קידוש הכוונה עד שיגובה העליון בהאחדתה עם המושא השלֵמותי. זהו הכוח המדריך, מעורר ודוחף את עולי-הרגל למיניהם. בכל תשוקה, ולו גם הגופנית ביותר, יש משום דחף העלייה-לרגל אל זה או זו אשר בו או בה סגולות השלמת החוסר המקנן בעורג. בהתאם, ייחוד המילה "תשוקה": בשורשה פועמת השקיקה, אותה אנרגיה, אותה הלהיטות. בהיותה קרובת-משפחה לשונית של החשיקה ושל הנשיקה, התשוקה היא אנרגיה סמי-סומאטית (האנרגיה הסומאטית היא החשיקה) ולבטח האנרגיה שבטרם-מגע (הנשיקה).

 

בה בעת, התשוקה מסוכנת ואלימה, באשר היא נושאת בחובה את חיסולו של מושאה (עם הפיכתו מנעדר לנוכח ולנכבש). שכיבוש מושא-התשוקה אינו סתם התאחדות עמו, אלא טריפתו. זו התשוקה לגרוס בשיניך את המזון, לדרוך על אדמת ארצך, לחדור אל גוף האישה (ותשוקת האישה להיות נחדרת, אף היא התשוקה לכיבוש הגבר והכנעתו) וכיו"ב. המילה passion (ששורשה האטימולוגי הלאטיני בימי-הביניים במושג הסבל, שקדם במספר מאות שנים למשמעות הרגשית-תשוקתית שיוחסה למונח) מסמנת את העומק ואת הגובה החבויים בתשוקה. היא מבטאת את הכאב, המטרים את העונג ומשלימו. מעבר לזאת, בזיקתה של המילה לפאסיון הישועי – סיפור חייו, מותו ותחייתו של ישו – התשוקה טומנת בחובה את הפוטנציה הרליגיוזית (ושוב, התבהמותה של פוטנציה זו היא בתאווה, בהזניית ההתכוונות ההכרתית): שהתשוקה מאשרת את המסירות, האידיאל, הטוטליות, הנחרצות ושאיפת ההתאחדות עם מושא-השקיקה. התשוקה, באספקלריה של ה"פאסיון", מוטענת בכאב-העינוי ובתחיית הנפש. שהתשוקה, כל תשוקה, היא סוג של כאב; וכשהתשוקה מתמשכת מבלי מימוש, הופך הכאב לעינוי (נוסח הכאב הנורא שמייחס אפלטון ב"פיידרוס" לאוהב, שכנפי רוחו המנוונות מתעוררות בו למראה אהובו).

 

אמנות לא הכרחית:

אנה פנתה התשוקה ממרחבי הגלריות ובתי הספר לאמנות? ככל שמדובר בהכללה, חוויית התערוכות של האמנות הצעירה בעשרים השנים האחרונות בקירוב מאשרת היעדרות ליבידו בהגדרתו הפרוידיאנית הקלאסית, זו המאחדת את התשוקה עם איסורה. עסקינן בהיעדרותה העכשווית של ההתכוונות האמנותית לאובייקט (דבר) במטרה להרסו תוך כיבושו. בעידן הזוהר של האוונגרד דובר על "אנטי-אמנות" בגילוייה השונים, אותה אנרגיה אנרכית, שפעלה בעומק כל אמנות עזה ברמת הרס המוסכם שבצורה ובתוכן. לא עוד תאותר אנרגיה זו בחללי עולם האמנות של דורות Y ו- Z. כמעט שלא עוד נפגוש באמנות צעירה כארוס, ככוח נעורים, כמבע אידיאליסטי, רדיקאלי, אנטגוניסטי, מאמין בשינוי עולם ואף מטלטל את שפת האמנות היא עצמה. האמנות הצעירה דהיום מאשרת מודל חדש של ערכים והיא תובעת הסתגלות אליו, גם אם קשה הדבר בעבור צרכנים מדורות ה"בום" וה- X.

 

האמנות הליבידית הייתה אמנות הכרחית. "הכרח אמנותי", מהמושגים השגורים בשיח המודרניסטי של האסתטיקה, אמר דחף יצירתי. האמנות שנולדה מתוך ה"הכרח" הייתה אמנות דחופה, מחויבת, אכפתית. כנגדה, מאשרים מרבית חללי עולם האמנות של העשוריים האחרונים "אמנות לא הכרחית": כה לא הכרחית האמנות הזו, עד כי, לרגעים, מתבקשת השאלה: לשם מה בכלל היא נוצרה ומוצגת?! לא אחת, עולה בצופה השאלה נוכח מה שנראה כ"קלותה" של אמנות זריזה, אגבית, אמנות בלתי מזיעה בעליל. סקס חפוז. ניחא עניין הזיעה האמנותית (על זו ויתרנו עוד בעידן המושגי). אלא, שעסקינן באמנות שכאילו ויתרה על מרווח הנשימה (pneuma שהיא גם spirit) בין ה"הברקה" לבין המוצר הסופי. לא, לא עוד האמנות כפרץ הבעה, לא עוד האמנות כפורקן דחף, לא עוד האמנות כמצוקה שנפתרה בסובלימציה. אמנות נטולת סובלימציה, אנו מציינים לעצמנו. אמנות שאין בשורשה – לא פצע ולא סריטה. ולא אחת, הנטייה אל חמדת הלצון (אך, ללא השחרור הליבידי של ההומור!) והשעשוע. "אמנות מינורית", הגדרנו את האמנות הזו.

 

בבחינת "אמנות לא הכרחית" ו"קלילה", זוהי אמנות נון-שלאנטית, משמע – לא לוהטת ואף לא להוטה. ספק אם תשאב האמנות הזו מהארכאי וספק אם תייחל לנצח. כאילו נולדה האמנות הזו בהווה, ברגע קל, לצורך הצגתה בלבד, על מנת לשוב ולהתפרק אל חפצי ההווה הפרוזאי. בתוקף היותה מושתתת על "הברקה", על "שליפה", זוהי אמנות שמתאמצת להיוותר בקלוש, באי רציני מדי, אמנות בלי כאב ראש, אמנות נגד כאב ראש. האם לא לזאת כיוונה גליה יהב, שעה שהגיבה בשלהי 2013 לתערוכת "טובין" במוזיאון בת-ים:

"…ז'אנר שבו הנון-שלאנטיות החזותית מייצגת התנגדות רפה, מוחלשת, לא מתעקשת. […] העדפת הברה יחידה על פני סיפור שלם, של הצגת ריקנות וסתימות. […] מעגל סגור של אמנות ההערה הקטנה, הוויץ, הגחמה, ההברקה, פעולת ההסטה הפעוטה או ההוספה הזעירה. […] רוב העבודות בתערוכת 'טובין' הן במשקל זבוב…"[3]

הפילים הכבדים הודחו מהאמנות. נותרנו עם הזבובים (תזכורת לקורא: ויתרנו על שיפוטיות!). הנה כי כן, אם לא הציורים ה"מינוריים" החיווריינים, כי אז חפצי ה"רדי-מייד" של תערוכת "טובין" ושכמותה זמינים מאד, פרוזאיים, ביתיים, זולים, המוניים, מהסוג של דוכני שקל ותשעים אגורות. עתה, הטאוטולוגיה של רבות מעבודות (X הוא X) מנסה להימנע מטעינת טענות. האמנות הזו זמנה זמן הווה, אמנות זמן רגע (וללא קסם ה"רגעי" של האימפרסיוניסטים). משמעותי, שמרבית המושאים המוצגים (במסורת אמנותו של גבריאל אורוזקו, המכסיקני) הם חפצים נמוכים שעניינם בנמוך: נעליים (נעלי ספורט, נעל הליכה, אף נעלי בובה או תינוק), מטאטאים (רצפה), פרסות (קרקע), משקלים ביתיים (רצפה). משמעותי לא פחות, שהחפצים פרוביזוריים בצורה ובתוכן: חומרים מתכלים, חיבורים רופפים, הצבה בלתי מקובעת… "אנחנו כאן בשביל לא להישאר כאן הרבה זמן!", הם מכריזים.

 

אמנות שויתרה על "ההכרח היוצר" היא אמנות שהתשוקה הודחה ממנה, אמנות של סובייקטים בעלי מבנה נפשי חדש, שאינו עוד הולם את הדימוי הנפשי של "הגאון", "הבוהמי" ושאר גיבורי החשיבה האמנותית הפוסט-רומנטית (זו שהולידה מתוכה גם את עצם התיאוריה הפסיכו-אנליטית). אמנות שויתרה על "ההכרח היוצר" תובעת אפוא מאיתנו נוסחה חדשה של פסיכה.

 

כשהתשוקה הפכה דיגיטאלית:

האם התמָרַת תשוקת היחיד ב"רשת", בפייס-בוק, ביו-טיוב, באייפון, באינסטגרם וכו' – אחראית למופע החדש של הפסוודו-תשוקה, זו הקולקטיבית, הרדודה והדהויה של "דור הפלאזמה"? ראו את המבע הרגשי הלאקוני של בני דור זה ב"like" ובאייקונים של הפה ה"שמח" או הפה ה"עצוב". ראו או המבע הפונקציונאלי-חסכוני במסרונים בכלל, בטוויטר ובווטס-אפ בעיקר. ראו כיצד דוהים ונגוזים האינטימי והדיסקרטי מסרטוני היו-טיוב, שלכאורה חושפים, אך, לאמתם, מדשדשים בפרוזאיות ננסית דו-ממדית. כי כשהשררה הנפשית עברה לתחום הדיגיטאלי, רודדה התשוקה האינדיווידואלית בדרגות שונות שבין "הרשת החברתית" לבין הגלובאליות. בדרגת הגלובאליות, שחרר עצמו האני מהמקום בבחינת אתוס של מחויבות כזו או אחרת. יתר על כן, ברמת ההיטמעות של האני במדיה הדיגיטאלית לסוגיה, עורערה הדיכוטומיה הפרוידיאנית הקלאסית בין "עקרון המציאות" לבין "עקרון העונג", תוך כדי האחדתם בווירטואלי.

 

עתה, הקיאה הנפש מתוכה את תביעות המאמץ והפשרה של "עקרון המציאות" וההתבגרות: הנה כי כן, הולכת והופכת שכיחה תופעת התמיכה הכלכלית ההורית, המשך המגורים בבית, דחיית גיל הנישואים ואף דחיית גיל ההתחייבות למקצוע, מה שקרוי no income no job. לכאורה, לא עוד ההכרח להתבגר ("דור הפּיטֶר פֶּנים", נקרא דור ה- Y); לכאורה, האפשרות להישאר ילד נצחי ("דור ה- why worry", נקרא אותו דור); לכאורה, גן-העדן של החופש הגדול הנצחי: עולם המשחק לעולם (אך, בל נטעה: לא עוד המשחק בבחינת הכנה לאתגרי עולם המבוגרים). "עקרון העונג" לעולמי עולמים…

 

ניתן לומר, כמדומה, ששלב שחר-הילדוּת הלאקאני, הלא הוא "שלב הראי", ממשיך לשלוט בנפשו של בני הדור Y-Z, המבכרים קיום בבועת מה שלאקאן קרא – "המדומה". את אותות "שלב הראי" תאתרו באופנות הנרקיסיסטיות של סרטוני היו-טיוב, כאמור, ואף יותר מזה באופנת ה"סלפי":

"דור ה- Z (ילידי אמצע-סוף שנות ה- 90 וה- 2000 המוקדמות) נולד לתוך מציאות דיגיטאלית-אינטרנטית שעשויה להשפיע על התפתחותו הרגשית-חברתית. […] עבור דור ה- Z תמונות שמועלות לרשת, ובייחוד תמונות סלפי (שמייצגות במדויק את המשאלה 'תראו אותי! תאהבו אותי!'), הן אמצעי מקובל ביותר, זמין ומיידי, לממש את הצורך בהכרה זאת. […] הפער בין המציאות שמשתקפת מהמסך לבין זו של 'העולם האמיתי' אינו תמיד ברור דיו לדור ה- Z. ניתן להשוות מצב זה למצב המאפיין ילדים קטנים הנקרא 'שקילות פסיכולוגית'. זהו מצב מנטאלי שבו עדיין לא נוצרה הפרדה מספקת בין העולם הפנימי הכולל מחשבות, פנטזיות, פחדים וכדומה לבין המציאות החיצונית. [… ילדים ובני נוער] מעלים תמונות סלפי ותמונות אחרות מאדירות ועורכים מעין תחרויות יופי ופופולאריות. כלי המשחק שעומדים לרשותם הם ה'שיתוף' של התמונות וסטאטוסים מאדירים על אישיותם שמוצמדים אליהם – כך הם מנסים להבליט עצמי אידיאלי ולהציגו לעולם. מספר הלייקים יכריע מיהו הפופולארי והמוצלח מבין המשתתפים."[4]

 

כאשר מוכיח דור העכשיו את הברית בין בנים (ובנות) והוריהם, אותו ריצוי אינסופי של הילדים מצד הוריהם, אותה חברות אינטימית הנמשכת בין הדורות ועמה המגורים הנמשכים עם ההורים, עולה שאלת מעמדו הנוכחי של "שם האב", משמע מרד הבנים באב. פרויד הורנו ב"טוטם וטאבו" על אודות מגמת רצח-האב (וקידושו) כזו שיסודה בקנאה מינית; אצל לאקאן נולד הקונפליקט מעצם פריצתו של האב לחוג האינטימי של אושר האם והתינוק. אלא, שתרבות שנות האלפיים מוכיחה דהיית המרדנות והמאבק כנגד האב ברובד המשפחתי והכלל-חברתי גם יחד. וכך, בהיות הסוּפּר-אגו הפרוידיאני השלכה של דמות האב לרמת סמכות מופשטת אומניפוטנטית, מתבקשת תמונת הנפש החדשה בה נמוג הסופר-אגו, ועמו נמוגו כניעת הבנים למרוּת, לחוק, לחוקים (ברמת האמנות, נצביע על שקיעת חוקי האמנות, הקאנונים והמִדרָגים). להלן ציטוט ארוך ממחקרם המקיף של עוז ותמר אלמוג בנושא דור Y:

"אחד הממצאים המעניינים ובמידה רבה גם המפתיעים שעלו בסקרים זה דווקא הדמיון שקיים היום בין ה- Yניקים להוריהם בכל הנוגע להשקפת העולם הבסיסית (ערכי יסוד). הדמיון הערכי בין ההורים לילדים נובע גם מהעובדה שההורים בישראל (ולמעשה, בעולם המערבי כולו) נוטים ליישר קו עם ילדיהם. […] הסימביוזה שנוצרה בשנים האחרונות בין הורים לילדים היא הסיבה והתוצאה לתופעה שכיחה המאפיינת את דור ה- Y: הקן הבלתי מתרוקן. […] בדור ה- Y ההתנתקות מהמסגרת התעסוקתית תעשה תפנית מדהימה ותהפוך מהתמכרות לקריירה האישית למרידה בה (מה שהגדרנו כביטול "עקרון המציאות"/ג.ע). […] המחשב רק מחזק את תסמונת ההורות הלא-סמכותית. אמנם הוא מציב שורה של אתגרים טכנולוגיים, לימודיים וחווייתיים, אך אין הוא תובע מן החנון התמודדות שיש בה מורכבות רגשית של עולם המבוגרים. גם אין בו תביעה מפורשת לקחת אחריות או להתמודד עם העולם האמיתי. החנון הוא אפוא אחד מתוצריה של קריסת התרבות הסמכותנית והיטשטשות הדיכוטומיה בין עולם המבוגרים לעולם הילדים. […] מסתבר, שגיל 30, שנחשב רק לפני חצי מאה לאמצע החיים, מסמן היום את תחילת הבגרות. […] דור ה- Y הוא, למעשה, הדור הראשון שנחשף מגיל צעיר מאד לעולם הפורנו האינטרנטי והדבר השפיע, ללא ספק, על תהליך ההתבגרות שלו […]. אפשר לומר, שיחסי המין איבדו בדור הזה את משמעותם המקודשת ואת תפקידם הסמלי כסמני בגרות ועצמאות. […] הסגנון הילדותי של ה- Yניקים מתבטא גם בצורת השיח ובאינטונציה 'המתיילדת-מאנפפת' וה'מתפנקת'. כך, למשל, הסיומת 'ווש' בה הם מרבים להשתמש. היום הצעירים מצרפים את זה למילים נוספות כדי ליצור אווירה כללית של חיבה, שמביעה סוג של התכרבלות בחיק הקרובים להם: אימוש, אבוש, סבתוש, […] דומה שיש פה גם את המגמה לברוח מאווירה רשמית ורצינית של מבוגרים, להקטין היררכיות, לחזק את המימד הפמיליארי ולהישאר ילדים לנצח. […] לאחרונה קרתה תפנית תרבותית בלתי צפויה, שמערערת לכאורה על מיתולוגיית הנעורים המודרנית. אם בעבר הצעיר המרדן היה סמל של תעוזה […], היום הצעיר כבר לא כזה מרדן, ועצמאות אישית היא כבר לא כל כך משאת נפש של בני טיפש-עשרה. דור ה- Y […] גדל באווירה תומכת, חברית ופלורליסטית בבית ובבית הספר. ההורים עושים את רצון הילדים ולכן אין במי למרוד. דא עקא, כאשר לא נוצר קונפליקט עם הדור המבוגר גם תהליך עיצוב האישיות העצמאית נפגע."[5]

 

במציאות נפשית חדשה זו, בה הולך ונגוז מעמדו הסמכותי של האב, ילכו ויגוזו בעבור נפש הסובייקט הצעיר גם עוצמות איסורי ה"אב", דהיינו – תביעות החברה ודיכויי התרבות (זו ה"ללא נחת" של פרויד). מנֵיה ובֵיה, דהיית עקרון ההדחקה, זה שמקורו ב"קבורת" התשוקה בדין האיסורים, התביעות, החוקים. בהוויה נפשית אשר בה ההדחקה אינה נדרשת, יבוא גם הקץ לאלימותה של תת-ההכרה, זו שיסודה בלחצי התשוקה תחת מכבש החוק. קשה להגזים במשמעותו של מפנה פסיכו-תרבותי זה. שכן, נגזרת ממנו, בין השאר, נסיגת הדואליות הפרוידיאנית הקלאסית של יצר-מין ויצר-מוות (בהנחה, שאמנם פועלים שני יצרים אלה בתת-מודע המודחק). אם דחף המין אינו מודחק לאור הברית החדשה של הבן/בת עם האב/אם, הרי שהתוצאה תהייה זו של סקס נטול עכבות, תופעה שניתן לאתרה לא מעט בעשורים האחרונים בקרב הדור הצעיר. ומול יצר המין שפרץ את כלא ההדחקה, עמעומו של יצר המוות: פחיתה משמעותית של הפנייה לאפיקי הכאוס, האנרכיה והאפוקליפטיות, שעדיין אפיינו מאד את דור ה- X. שכן, דורות ה- Y-Z נהנתניים הרבה יותר ואדישים הרבה יותר. חרדות סירוס, לדוגמא, שהיוו ענף מרכזי של יצר המוות ואשר יסודן היה באימה מפני סמכותו האגרסיבית של האב, החרדות הללו מאפיינות הרבה פחות את בני הדור הצעיר בכלל ואת אמנותם של האמנים הצעירים בפרט. בד בבד, פחיתת סמכותו של הסופר-אגו מותירה את הסובייקט הצעיר משוחרר מרגשות אשם: לא עוד הוא חש אשם על פורקניו; לא עוד הוא חש מחויב לתת דין-וחשבון על אורחותיו.

 

נפש שפרקה מעליה את עול הסופר-אגו היא נפש שהשתחררה מצו המצפון המוסרי:

"בשפה המקצועית אנחנו קוראים לזה חברה א-ערכית. זה אומר שהילד הוא תלמיד מצטיין, מדריך בצופים, קצין ביחידה קרבית, אבל בחייו האישיים הוא אלים, הוא נצלן, הוא שוביניסט, אין לו באמת חברים טובים, ההסתכלות שלו על החיים היא מאד מטריאליסטית ושטחית. לא באמת אכפת לו מאף אחד, גם לא מהמשפחה שלו. […] הילד שמיועד לשרת ביחידה מובחרת, אבל לא עולה בדעתו לעזור לאימא שלו כשהיא עולה הביתה עם שקיות קניות גדולות. לא סופר את הקושי שלה. זו דוגמה קטנה ובנאלית, אבל היא מלמדת המון. ילדים שמסתגרים בחדרם, כל חייהם במחשב. חלקם, ואני לא חושב שהציבור מודע לזה, כבר הפסיקו ללכת לבית הספר. צומח לנו מול הפנים סוג חדש של בן אדם. […] באוניברסיטת מישיגן עשו מחקר עצום, שהראה שהסטודנטים של היום אמפאטיים ב- 40% פחות מהסטודנטים בעשור הקודם ובזה שלפניו."[6]

 

אך, ראו זה פלא: במהפכה הפסיכולוגית של העשורים האחרונים, עריצותו של האב המדכא/מסרס הומרה בהעצמת דמות האם! האחדות הראשונית של התינוק, זו האומניפוטנטית והמאושרת, אחדות ה"ז'וויסאנס" של היילוד עם אמו, לא עוד מופרעת ולא עוד מנותקת. הביקוש אחר אהבת האם הטוטאלית (ולא, אין הכוונה ל"אם הגדולה" היונגיאנית, המיתולוגית, זו המניקה והטורפת; אף אין הכוונה לאידיאליזציה המקדשת של האם ברמת המדונה; שהכוונה היא לאם הביולוגית המגוננת) – ביקוש זה אחר אהבת האם נמשך אל גילאי הנעורים והבחרות, ועמו ההתכרבלות ה"רחמית" ב"מדומה". לגבי הפסיכולוגיה של התהליך היוצר, למהלך זה משמעויות כבדות משקל. אם למדנו מאנטון ארנצווייג הפרוידיאני, שתהליך היצירה האמנותית יסודו בדואליות של – מצד אחד, המאניה האנאלית של התינוק האומניפוטנטי המאוחד עם אמו ושל – מצד שני, הדפרסיה שבציווי ה"עצירות", קרי – האיסור הסופר-אגויי הבולם את השחרור החופשי של חומרי הגוף – הרי שהתנועה היצירתית הזו בין המאניה לדפרסיה לא עוד תופסת. במציאות האמנותית הנוכחית, היוותרות מתמשכת במצב האחדות המאניית של ה"תינוק" ו"אמו" פירושה היעלמות שלב ה"עצירות", ה"דגירה", ה"הבשלה", לטובת יצירתיות חסרת גבולות (ה"הפרשה" האנאלית חסרת המעצורים) שאינה יודעת את סוד העצירות, סוד אגירת האגרסיה ופריצתה בשעתה.

 

צעד אחר צעד מתפרקת אפוא לעינינו התפישה הפרוידיאנית את מעשה האמנות. שלאור האמור, האמנות לא עוד מתפקדת כסובלימציה (כשחרור המעודן והמפוקח של החומר המודחק), ובמקביל, לא עוד מתפקדת האמנות כשחרור אלים של יצר. במילים אחרות, האמנות איננה עוד פריה של תשוקה אסורה. אין בדברים אלה בכדי לשלול את הנתון הסטטיסטי של העלייה ברמת הדיכאון בדורות ה- Y-Z. שהרי הדבֵקוּת בשלב הילדוּת, ההיצמדות לרחם וכו' אינם אלא צדה האחר של חרדה המוצאת ביטויה הנרחב בדורות הנדונים (באורח יחסי לדורות קודמים). אלא, שהפופולאריות המרובה של תרופות אנטי-חרדתיות ממשפחת ה"פרוזאק" ("ציפראלקס", במיוחד), לצד הנטייה הגבוהה לשימוש ב"גראס" ולשתיית אלכוהול, אינם כי אם הוכחה נוספת לשלטון "המדומה" בנפש בני הדורות הנדונים ולמגמת סירובם ל"עקרון המציאות" והמרתו בנהנתנות מפנקת.

 

ניתן לומר אפוא, שבא הקץ לרעיון הרומנטי של יצירת האמנות בבחינת אירוע פסיכוטי שמקורו ב"פצע" נפשי של היוצר. לבטח, בא הקץ לרעיונו של פרויד מ- 1905 בדבר יצירת האמנות כ"חלום בהקיץ", המפצה על תשוקות שאינן ברות-מימוש במציאות.

 

ברם, אם לא סובלימציה וחלום בהקיץ, מהו הדחף לאמנותם של בני ה- Y וה- Z? את התשובה הנחנו כבר בפתיחת המאמר: אין דחף. במקומו, אנו עדים למעמד בינוני עולה בחברת השפע, המעמד החברתי השולח ילדיו ללמוד אמנות (שהרי, צריך ללמוד משהו; והרי אמנות זה נחמד; לבטח הולם את תסמונת "המדומה" של הבנים/בנות).[7] ומאחר שצצים עוד ועוד בתי ספר לאמנות, תעשיית הידע שואבת לתוכה עוד ועוד סטודנטים לאמנות, והתוצאה היא – המוני פרחי-אמנות (רבים מהם מוגנים כלכלית מטעם הוריהם) המייצרים אמנותם מתוך האנרציה המקצועית שנתגלגלו אליה. את התוצאות אנו שבים ופוגשים בתערוכות סוף-שנה באקדמיות לאמנות ובאינספור הגלריות שלבלבו ב"אביב" התרבותי הנדון.

 

והשאלה הגדולה והמדאיגה: כיצד ייראה משבר גיל ה- 50 של בני ה- Y וה- Z?!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "אמנות מינורית", אמנות ישראל, ירושלים, 2010, מהדורה ראשונה, עמ' 175.

[2] שם, עמ' 189.

[3] "הארץ", 24.11.2013.

 

[4] אלדר חבושה, "מצלמים סלפי ומאבדים את עצמם", "הארץ", 14.12.2015.

 

[5] עוז אלמוג, תמר אלמוג, "דור ה- Y בישראל", באתר המרשתת – "אנשים ישראל", מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית, 17.5.2013.

 

[6] "הילדים שלנו הרבה פחות אנושיים מאיתנו", ראיון עם תמיר ליאון – אנתרופולוג יישומי, מוסף "הארץ", 1.1.2016.

 

[7] באשר למגמה ה"צונאמית" של התמחות בתחומי המחשב וההיי-טק בכלל, נביא מספר שורות נוספות ממחקרם הסוציולוגי של תמר ועוז אלמוג:

"אין ספק שהמהפך בתדמיתה, תפוצתה והשפעתה של תופעת החנוניות בארץ קשור לעלייה המטאורית של תעשיית ההיי-טק הישראלית. […] המחשב רק מחזק את תסמונת ההורות הלא-סמכותית. אמנם הוא מציב שורה של אתגרים טכנולוגיים, לימודיים וחווייתיים, אך אין הוא תובע מן החנון התמודדות שיש בה מורכבות רגשית של עולם המבוגרים. גם אין בו תביעה מפורשת לקחת אחריות או להתמודד עם העולם האמיתי."

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: