מאיה אטון: ה ד י ר ה
עם כניסתנו ל"דירה" שעיצבה מאיה אטון בגלריה "גבעון" תחת הכותרת "חצי מלא", אנו מופתעים להימצא בחלל בלתי מוכר, ריק, צונן ולבן. "חצי ריק", אנו מבקשים לתקן את שם התצוגה. משמאלנו, דוכן קטן ועליו חוברת ובה טקסט היפר-טקטסטואלי (hyperyextualization היא הצהרה חזותית באור-ניאון המקבלת את פניך על קיר החדר הראשון), מאמר שחיברה אוצרת התערוכה, טלי בן-נון. דומה, שרק טקסט אחד חמק ממאמרה של האוצרת, אך טקסט אחד, שהוא-הוא אבן-היסוד לתערוכתה של מאיה אטון. וגם אם מדובר בטקסט שנסחט ונחבט כבר למכביר, אף על פי כן, הוא-הוא הרלוונטי: כוונתי למאמרו המפורסם של זיגמונט פרויד מ- 1919, "Das Unheimliche", ה"אַל-ביתי" (התרגום הנהוג, "המאוים", נראה לי קלוקל). שהרי, מהי ה"דירה" המשוחזרת של מאיה אטון אם לא הזמנה לחוויית "ביתיות" אנטי-ביתית? ומהי ה"דירה" הזו אם לא, כאמור (וכמבוטא גם במבוא של האוצרת), בית רוחות (פרויד קיבץ במאמרו שימושים לשוניים רבים במונח "אל-ביתיות" והצביע על הביטוי, "בית אל-ביתי", כ"בית רדוף רוחות")?[1] בהתאם, קריאה חוזרת במאמרו המהולל של פרויד נושאת עמה שורה של אנלוגיות משמעותיות ל"חצי מלא" מגלריה "גבעון":
ה"אל-ביתי', אומר לנו פרויד, הוא חוויית המוכּר המתגלה כזר ומאיים. מה שהבטיח את ביטחון הביתיות מתגלה כמחריד: "נושא ה'אל-ביתי' נמנה על כל שהינו נורא – על כל שמעורר חרדה ואימה…". ואכן, מאיה אטון מכניסה אותנו אל דירה, לכאורה אותה דירה תל אביבית פרוזאית שקדמה לעיצובה מחדש כ"גלריה גבעון". אלא, שה"דירה" מוזרה בריקנותה ובניכורה, בלובן השורר בה ובקור החזותי הנושב ממנה, שלא לומר בקומץ הנזירי של המושאים המאכלסים אותה. החללים הריקים שאנו פוסעים בתוכם הם הד אפשרי לחלום ה"אל-ביתיות" שחלם פרויד: "פעם פסעתי ברחובות נטושים של עיירה איטלקית, שהייתה זרה לי…". יתר על כן, מאיה אטון, שבאה לכאורה להראות לנו את הדירה הקודמת, כמו נטלה מאיתנו את עינינו, את המבט, במעשה אִיוּנו של החלל. שבכניסתנו לחללי גלריה "גבעון", בגלגולה הנוכחי, כמעט שאיננו רואים דבר, תוך שנקלעים למצב של הזרה ואובדן אוריינטציה. בהיבט זה, איננו כה נבדלים מאותו נתניאל מסיפורו של א.ת.הופמן, "איש-החול", החרד מפני אותה דמות-רפאים, "איש-החול", שתבוא ותעקור את עיניו. פרויד כותב על חרדת-סירוס, ובזאת מסווג את חוויית ה"אל-ביתי" בתחום הזכרי (הגם שביתיות ואירוח נהוג ליחסם לאישה, בבחינת כוח ההכלה והנתינה).
לא פחות מכן, פרויד מצביע על חוויית ה"כפיל": אימת האל-ביתיות מתעוררת בהקשרי בבואות אנושיות, דוגמת צללים, ואפילו השתקפויות בראי. בהתאם, האם חוויית "הראי המדַבֵּר" את "פרנקנשטיין" של מארי שלי (והלא פרנקנשטיין הוא עצמו "כפיל") ב"חדר האמבטיה" היא חוויית כפיל ו"רוח" בה בעת? ודימויי הקופים כבני אדם, החוזרים ברישומים המקובצים במעלה המדרגות? וכשהיא משחזרת-לכאורה את הדירה המקורית ובונה מחדש את קירותיה, האם לא אישרה אטון את עיקרון החזרה, בו איתר פרויד את אימת הדמוניות והמוות? ועדיין במישור זה, מה הם "אריחי האמבטיה" של אטון (אלה רשומים בגראפיט עמלני) אם לא חזרה ללא ליאות על דימוי? וכשאנו מתארחים-לכאורה בדירה הזו, כלום איננו מאשרים את קריאת פרויד בסיפור, "טבעת פוליקראטס", בו המארח מתגלה כמאיים? וכשהאמנית מכניסה אותנו לכאורה אל דירה פרטית, שנסתרה מתודעתנו עד כה, האם אין היא מאשרת את הגדרת ה"אל-ביתיות", כפי שצוטטה על ידי פרויד במאמרו: "זה שאמור היה להיות חבוי, אך למרות זאת הוצא אל האור"?