רינה קמחי: לחם הפנים

                    רינה קמחי: ל ח ם ה פ נ י ם

 

היא פיסלה בקראמיקה לא מעט תיבות: כדים, מיכלי איסוף, קערות, עציצים, מצקות (יעה לאשפה? מחתה לגחלי מזבח?)… אך, משבאה למסֵכות, תחנת המוצא שלה אינה עוד המיכל: לכל היותר, אולי, צלחת ובתוכה עיסה. כך או אחרת, הכנת מזון. כי, נקודת המוצא למסכות של רינה קמחי מזכירה לנו יותר מנת בצק עגולה ושטוחה, שבטרם הדבקתה על דופן הטבון. מין פיתה גולמית, או – אם להתייחס לחירורים הרבים – מצה, לחם עוני. בכל מקרה, האמנית כינסה אותנו לסעודת חג, בה יוגש לנו לחם יומנו, לחם חיינו, לחם הפַנים שלנו. סעודת עניים, לאסוננו. מה פלא, שלא מכבר, אף החלה מפסלת בבצק.

 

"ונתתָ על השולחן לחם פנים לפנַי תמיד" ("שמות", כ"ה, 30). "לחם-הפנים": תריסר חלות סולת שנאפו ללא מחמצת והונחו בשתי ערימות בכל שבת על "שולחן-הפנים" בבית המקדש. "לחם-הפנים": לחם פנימי? או, שמא הכוונה לפני האדם, משמע לחם התופח למידת טפח, שהיא מידת המינימום של פני אדם: "ואין פנים פחות מטפח" ("תלמוד בבלי", מסכת סוכה, ה', א'). ומדוע לא השניים גם יחד – פני אדם ופנימיות?! שהלא, זהו בדיוק מסעה היצירתי של רינה קמחי בסדרת "מסֵכותיה" מהעשור האחרון – מסע חומרי-נפשי טרנספורמטיבי, מסע ארוך לתוך הלילה הקיומי של צלם האדם.

 

בראשית הייתה עיסה שטוחה ועגולה. נקב זעיר בתחתיתה אפשר שניבא פֶּה שנידון לאילמות, אך ללא שום פרט נוסף – לא עין, לא אוזן,לא אף: פני אדם בשלב התפתחותי ראשוני, פרימיטיבי מאד. נוכחות אנושית עיוורת וחרשת, קיום סביל וחסר ישע כנגד עולם בלתי נהיר. והשאלה הגדולה: האם יתפח לחם-הפנים? האם יתרצה הקורבן? כלום תזכה העיסה למעלת לחם-קודש? האם יתפתחו אברים במסה "ירחית" זו, לונה נשית-לילית ופאסיבית זו?

 

את אחדות הלחם והגוף אנחנו זוכרים היטב מהמסורת הנוצרית, אך גם מעבודות אמנות ישראליות.[1] אך גם את זיווג הבצק וגוף האישה אנחנו מכירים. בשורשו, עקרון התפיחה כעקרון ההיריון. ברובד המטפורי, האישה האופה היא האישה היולדת. ברית האישה והלחם: כיכר הלחם שקשרה אפרת נתן ב- 1977 לגבה המעורטל; חולצת הבצק שרידדה לעצמה ב- 1973; צילומי המאפייה והתנורים של אורית רף מ- 2005, ועוד.[2] ועתה, מסכות ה"בצק" של רינה קמחי.

 

לחם-הפנים נאפה בתנורה של האמנית. ראו: שתי עיניים צמחו בעיסה (עיניים מוכות: מה ראו העיניים הללו שכה חָרַב עליהם מראַן?), חריר הפה הפך לסדק (צר, מריר, סתום), עיגול הפנים הפך אליפסה. ברם, האף נעדר, כמוהו האוזניים: מום הוטל בבריאה, הפַנים לא צלחו, וה"מסכה" מסמנת פניו של המת, יותר מאשר את פני הנולד. וראו הצלקת החורשת ב"פנים" הללו לאורכן; ושרידי השריפה: פנים שנוצְרות בזיכרונן אסון. ועדיין – פני טמטום, פני בטטה, שהרוח מהן והלאה. וה"בצֶלם" אין.

 

לא פחות משסדרת ה"מסכות" של רינה קמחי מהווה וידוי קיומי מר ונוקב, היא מאשרת "פואטיקה" של יצירה קראמית: המעשה הקראמי כבריאת גולם וכמעשה אפייה:

"יד ואדמה. הלישה מהותית היא. היד האוחזת באדמה. לא אזמל, לא פטיש: יד ואדמה. זהו הילד המשחק בצרכיו, זהו המבוגר הלש את בצק. הקשר לעולם המזון ראשיתו כבר כאן. […] הבליעה היא ממהות חוויית מדיום החרס. צורך האכילה הוא היבט יסוד של אמנות החמר."[3]

 

ובה בעת, היצירה הקראמית, כך אומרת לנו רינה קמחי ב"מסכותיה", היא מאבק איתנים בין יצר הבריאה לבין כוחות הכיליון והתוהו. המסכה, מעֵבר לתפקודיה הפסיכולוגיים כ"פרסונה", היא, כידוע, אביזר יסוד בפולחנים שבטיים של מיגור כוחות רע. דומה, שהאמנית מבקשת לגרש שדים קיומיים – שלה, שלנו – באמצעות עיצוב מסכותיה, עיצוב שהוא, כאמור, גם טקס "אפיה" לקראת סעודת חג. ואם שכחנו: "חג" פירושו קורבן.

 

בראשית שנות ה- 60, בין הלימוד אצל הדוויג גרוסמן לבין הלימוד ב"בצלאל החדש", חייתה רינה קמחי שנתיים בחוף-השנהב שבאפריקה, ושם – בשווקי הערים, אצל השבטים ובמוזיאון שבאביג'אן – חוותה המוני מסיכות. עשרות שנים מאוחר יותר, תיטול מסכת עץ אפריקאית ובה אך צמד חרירי עיניים וסדק-פה צר וישר, תהפוך את המסכה ותיצוק חמר לתוך צדה הקעור. משיישָלפו הפַּנים-פְּנים תמצא עצמה מצומררת ודומעת. ותשוב ותחזור לאותה מסכה, תשוב ותיצוק לתוכה, תשוב ותקים לתחייה ישויות מחוקות אברים ונאנקות תחת אצבעותיה.

 

נחזור אל "מאפייתה" של רינה קמחי: רע ומר גורל "לחם-הפנים": שהמסכה מגלה לנו פנים מעוכות, חבוטות, אבודות צלם אנוש, כאלו שמעט תוויהן נקברו תחת גלי עיוותים וסירוסים; ומה שבצבץ לרגע, נידון לשוב אל העיסה הבראשיתית, אך לא אל זו השלֵווה של תחילת הדרך, כי אם זו שֶכולה פצע וחבורה ומכה טרייה. אנחנו נזכרים: ב- 2009 הציגה רינה קמחי בגלריה של בית הספר לאמנות "בסיס" בבית-ינאי תערוכה תחת הכותרת "אסתטיקה של הרס". כאן כיכבה קבוצה לא קטנה של "מסכות", שלא היו אלא סלעים מכורכמים, אכולי זמן ופגע, ספק אבני בליסטראות וספק מאובנים של ראשים גדועים ושרופים. למותר לציין, שגושי ה"אבן" הקראמיים הללו נעדרו אברי פַנים (למעט שרידי פֶּה). שכן, הנפיחות והחבלות מחקו כל סימן אנוש. והרי לנו ה"תפיחה" של "לחם-הפנים" ממטבחה של רינה קמחי: נפיחוּת של פנים מוכות.

 

ואף על פי כן, המאמץ הנואש לשמירת הצֶלם, לאישוש האנושיות. שהנה, צביון של פַנים ושיער לבשה המסכה, ולו גם רק כקו-מִתאר. ובכל זאת, עדיין נעדרים רוב אברי החישה מהמסכות, מלבד – לעתים – עיניים, ובעיקר – פֶּה. שגם כאשר לא נותר מהפה כי אם פצע נוסף במסכת הפצעים האוכלים בפַנים (וכלום אין עיני המסכה אף הן צמד פצעים?) – עדיין הפה הוא גיבורן של המסכות הללו. כי, ממסכה למסכה, הדגש הוא על הפה: מספר מסכות כמוהן כאגן אובאלי, אשר פה זעיר נפתח בתחתיתו מעל ל"סנטר". היעדר המבט, היעדר הקשב והיעדר הריח. פֶּה, פֶּה בלבד. לאכילה? לזעקה? דומה, שהאגן מרמז על אגירה, ככל הנראה מזון. מסכות אחרות, ארכאיסטיות יותר, חובשות מעין כובע או שמסמנות בהפשטה תחום שיער, ובכל מקרה – עודן חפות מעַין-אוזן-אף, ורק הפה בתחתיתן. ואם "נרגמה" מסכה באבנים כדוריות, עדיין הפה פתוח ונפער לרווחה בזעקה. וגם בגלגולים המופשטים ביותר של המסכות, המתח הנפחי-צבעוני יהיה בין כלל הראש המסוגנן במינימאליות לבין ה"פֶּה" (כהחסרה או כבליטה בדרגות סגנוּן שונות). וראו את המסכה עם צמד הידיים המותחות את הפה בכוח, להגדילו (כאן, האף והעיניים ישנם). העינוי העצמי הוא גם המאמץ להעצמת הקול הנואש. רק בנדיר תאשר רינה קמחי את אברי החישה האחרים, דוגמת אף גזר נוסח פינוקיו במסכה צבעונית.

 

מכאן כבר אין דרך חזרה: המאמץ הבלתי נלאה ללבוש פַנים, לסגל צביון אנוש, שב ומפיל את המסכות אל מרחבי הסבל והכיליון, והפַנים – שוב ושוב – בבחינת קורבן לאלוה חסר רחמים המתעמר בבניו-בנותיו. ובהזכירנו לעצמנו, פעם נוספת, את הבטחת "האדם בצלם", אנו תוהים: כלום מייצגות המסכות הללו את דיוקן האל המוכה והחבול לא פחות משהן מייצגות את האדם המיוסר? רוצה לומר: האם הטקס, בו אנו צופים, הוא טקס אשכבה לאדם ולאל גם יחד? שהרי, רינה קמחי היא עצמה קראה למסכותיה "הסתר פנים", תוך שזכרה את מבטו של משה באלוהים, שם בנקרת-הצור ("וראיתָ את אחורי, ופנַי לא יֵירָאו.").

 

תאמרו: מסכה אינה פַנים. מסכה היא תחליף פַנים, דימוי בדיוני, אביזר תיאטרוני. אלא, שלא אלו הן מסכותיה של קינה קמחי. שכן, עסקינן במסכות מוות, מסכות שכמו-נוצקו הישר על פניו של האדם. ובמילים אחרות: המסכות הללו הן הן הפנים, פַנינו. רְאו את המסכה המפוסלת במתכונת קלאסית, אך זו שעיניה כוסו ביחידה קראמית מלבנית ומחוררת, כאותם חרסים שהמצרים הקדומים נהגו לכסות בהם את עיני המתים. פיסול מוות, אמרנו. ובפסל מסכה אחרת, הפה המרובע פעור מתוך הפנים השחורות, עת – שוב – העיניים לוטות באותו משטח מלבני, שחריריו עשויים להזכיר את החושן של הכוהן הגדול (כלום חזרנו לבית המקדש?)… אלא, שהעיניים הלוטות הן, כאמור, העיניים המתות. והאם אין זו אותה רינה קמחי שעיצבה מיצב של פסלי "גניזה" קראמיים, שכולם כתבי קודש שנידונו לקבורה? כן, על זאת אנו שחים: על קבורת הקודש.

 

מסכות ומוות: ב- 1977, בימים אחרונים לחיי אִמַּה, בעיצומם של הכאב וטלטלת הנפש, יצרה רינה קמחי מסכה. וחתכה בפַּנים, והמסכה כזעקה אילמת, נטולת פה, פנים אל פנים מול החידלון. ממסכה זו תיוולד ב- 1982 תערוכת מסכות של קמחי בגלריה "דבל" בעין-כרם. מעט מאוחר יותר, כבר תיצוק האמנית "מסכת מוות" על פניה ותעבד את תבנית פניה לצורת ציפור.

 

וכך, אם לובשות מסכותיה של רינה קמחי פני חיה, אין זאת אלא שהרגרסיה אל הבהמי היא אך החרפת האַל-רוחניות והאנטי-שגב של המצב האנושי המיוצג בסדרה הנדונה. ואם, לרגע, מסֵכֶת התמורות (הטרנספורמציות), החלה על המסֵכות, מגלה, למרות הכול, קטע מיכל, הטומן בחובו מין "ראש", מהי בשורת הראש הזה אם לא כיעור, מחלה (הפַנים כגידול ממאיר). שהלא, בטרם הייתה אמנית, שימשה קמחי אחות בבית חולים ולא אחת פגשה בסימנים שנתנו מחלות בפני חולים – נפיחות, הצטמקות, פצעים…

 

אלא, שרינה קמחי לא אמרה נואש במסכותיה. בצעד דרמטי, קיצוני ומפתיע, היא חצתה גבולות וז'אנרים, עבר מהטרגדיה לקומדיה ומהסיטרא האקזיסטנציאלי לסיטרא אחרא: היא עברה אל הדֶמוני והמירה את מסכות הקורבן במסכות החינגא הקרניבאלית: הנה היא חורצת לשון שחורה וארוכה; הנה היא מוציאה לשון בשרנית אדומה (ולו גם מהפנים המעוותות, ולו גם העין שפוכה); הנה היא מוציאה בועה מפי המסכה (כן, למסכות ה"קומיות" הללו צביון אנטומי "תקני" ברובן); הנה היא פולטת פנכה מפתיעה מהפה. עתה, הפה הנסתם (הד לסתימות פה למיניהן) הוא גם הפה המגיב: כן, סוף סוף, הפה מחצין, הפה בורא, ולא עוד כסדק או פצע הנסתמים כגלד. פֶּה גדול, פֶּה מתריס; הפה האוכל (זה שאכל את "לחם-הפנים") הוא עתה הפה הפולט.

 

דומה, שרינה קמחי עברה מרובד ההכרה הקיומית לרובד העמוק יותר, הנפשי-תיאולוגי, של ארכיטיפ ה"טְרִיקְסְטֶר" היוּנגיאני ("ארכיטיפים", קראה האמנית לקבוצה מרכזית של מסכותיה הארכאיות והמופשטות יותר, אלו שחריץ רוחבי וצר, או נקב בלבד, חרוצים בהן). שמסכותיה הפכו לפּני ליצנים – אך, ליצנים דמוניים, ליצנים שהם גם רוחות ושאר כוחות על-טבעיים המתעללים בנורמות ההכרה והמוסר. ובהתאם, מסכותיה הסבילות/סובלות של קמחי הפכו למסכות פעילות, הבזות וחורצות לשון לגורל ולאל.

 

אלא, שאז מתגלות מסכות התכריכים, אותן מסכות של פַנים חבושות ברצועות לבנות, השבות ואוטמות את הראש, את המבע, את שמץ האברים, את הקול, ודנות את הפַנים לקבורה. ואז מתחוור, שהחגיגה הקומית הייתה הצחוק שבטרם הדומיה הסופית, ואפשר שחריצות הלשון המתריסות, המקניטות, לא היו אלא מופנות מהשטן לעברם של אדם ואל הנופחים יחדיו נשמתם ברקוויאם חזותי-קראמי אחד ארוך ומפותל.

 

חזרנו, אם כך, אל "בית המקדש" של רינה קמחי, ניצבים אצל "שולחן-הפַנים" ואומרים: רינה קמחי באה אל הקודש ככוהנת, אך יותר משהיא מעלה בקודש – היא מועלת בו בראי מצבו של האדם. מסכותיה, כיכרות "לחם-הפנים" שלה, הן קינה, אך גם קריאות תיגר ומרד כנגד המרוֹמים.

 

 

[1] גדעון עפרת, "לחם חיינו, לחם מותנו", אתר המרשתת "המחסן של גדעון עפרת", דצמבר 2010, קטגוריה: האמנות כדימוי וכסמל.

[2] ראו הדוגמאות לאורך המאמר הנ"ל.

[3] גדעון עפרת, "אמנות החימר: בין אכילה לבין קורבן", "כאן", אמנות ישראל, ירושלים, 1984, עמ' 162.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: