באוהלו של גיל מרקו שני

                       באוהלו של גיל מרקו שני

 

 

זכורים משנת 1999 מספר ציורים של גיל מרקו שני, שחיברו בין אוהל ואסון: באחד, רישום בצבעי עיפרון על נייר, נראה אוהל שמתחתיתו נוזל החוצה כתם דם. ברישום נוסף בצבעי עיפרון נמתחה הכניסה לאוהל כגג ונשענה על שני מוטות, שעה שכתם הדם נצבע במרכז האוהל, על הארץ (לימים, ב- 2006, יפיק גיל מרקו שני את ספר רישומיו, "Dome", בו נכלל גם רישום דומה של האוהל עם הכניסה המורמת והנשענת על צמד מוטות, אלא שהפעם הגיח כתם הדם ממרכז האוהל החוצה). בציור אקריליק על בד מ- 1999, שגונו חאקי, צויר האוהל בקו (מארקר) מתחת לברקים. האוהל, המיועד למספר חיילים (לשניים?), פתוח (מופשל) מעט ב"כניסה", ואין ספק שהברקים התכלכלים לעת ליל עוטפים אותו באווירה של סכנה, שעה שהאוהל מסמן התכנסות והתגוננות מפני החוץ. ציור אקריליק משנות ה- 90 ייצג בקו מארק לבן על רקע אדום לוהט אוהל קבוצתי (מסוג הציור הקודם), שפתחו מופשל. גם זהו אוהל אניגמאטי, שאיננו יודעים דבר על שמתרחש בתוכו. אכן, האוהלים של גיל שני פתוחים יותר ופתוחים פחות: כמה מהם שבים וחוזרים על אותו דימוי בדיוק (ותמיד, בגראפיות אימפרסונאלית) עם יריעת הפתח המתוחה על שני מוטות, ורק הגוון משתנה בין אדום לבין חאקי ולבן. יודגש: כל ציורי האוהלים של גיל מרקו שני אינם מסגירים שום אדם, ואפילו ההקשר הזכרי אינו מן ההכרח, גם כי צפוי לאור עבודותיו האחרות של האמן בעלות האופי ההומו-ארוטי המובהק.

 

הומו-ארוטיות צבאית פגשנו, כזכור, בסביבות 1995 בסדרת "החיילים" של עדי נס. בצילומיו המבוימים – טיפול בחייל פצוע, תנומת חיילים, סעודת חיילים, הפגנת שריר של חייל בסמוך לאוהלו, צהלת ניצחון של חיילים וכו' – כולם שידכו ברמיזה מעודנת בין החברותא המחנאית הצבאית הגברית לבין אינטימיות מינית. בסדרת ציורי 1999 גיל מרקו שני אינו מצייר אוהלים צבאיים (ארוס ותנאטוס צבאיים יתגלו בציוריו מסביבות 2005): ציוריו הנדונים במאמר זה נוטלים אותנו מוקדם יותר אל ההווי המחנאי של גיל ההתבגרות, ומכאן שאוהליו הם אוהלי טיול או מחנה קיץ וכדו'. וכפי שציין אוהד מרומי במאמר קצר בקטלוג תערוכת ג.שני מ- 1999 (ראו להלן), האוהל הנטוי בטבע הוא הקוטב הנגדי לציורי חדר-האורחים, המטבח, המשרד וכו', שהוצגו אף הם באותה תערוכה. היציאה מביטחון, השגרה וה"חוק" של הבית (בית ההורים, מרחב הסמכות והציות) למחנה הנערים (מחנה צופים?) אומרת אקט של השתחררות והסתכנות בה בעת. א.מרומי כתב על טקס-חניכה, טקס התבגרות.

 

רוב ציורי האוהלים של גיל מרקו שני הוצגו בנובמבר 1999 בגלריה "דביר" התל אביבית (אז ברחוב נחום) בתערוכה בשם "חברוּת". ה"פורזאץ" (נייר השער הפנימי, זה המחבר את הכריכה לספר) של קטלוג התערוכה עוצב באדום של יצר ודם, ועליו, בקו לבן, דפוס חוזר של אוהלים – אוהלי יחיד ואוהלי זוגות – עם פתח מורם ונשען על מוטות. מרכזיותו של דימוי האוהל הוצהרה אפוא מראש. אך, אוהליו של האמן היו מוקפים לכל אורך התערוכה בדימויי אסון: ארנבת זבת דם, נער המכוון ידו לרקתו כיורה באקדח (שם הציור – "מתאבד"), נערים אוחזים בנחש שלכדו בשדה, איש כורע ליד גוף איש פצוע, או נער נושא על שכמו נער (פצוע? חולה?) בסמוך למדורה מחנאית, או שני נערים מאירים בפנס על כתם דם בשדה. ונכון: ישנם גם רישומים וציורים של נער מאונן, או של צמד מיטות, המקנים לדימויים הנ"ל את השובל ההומו-ארוטי המצוין לעיל. בהתאם, ציור הגבר הכורע ליד הפצוע השוכב מייצג את ידו של האיש הכורע כשהיא אוחזת באבר-מינו הרפוי של האחר. מין ומוות.

 

בעוד ציורי התפנימים של הבית והמשרד משדרים "מוות" בקיפאון השרטוט האימפרסונאלי, בריקנות החללית, בניכור השורר בהם, ציורי המחנאות טעונים במתח היצרי הכפול של מוות ומין, גם אם הם משורטטים באותו קו "קר". אף הדימוי החוזר של האוהל הריק, ואפילו של האוהל המדמם, טעונים במשקע ארוטי של הבלתי נראה לעין (אך מדומיין: הנערים הבלתי נראים העושים מעשיהם). הפרשת זרע והפרשת דם נפגשות. בציור/רישום ענף הערער קשה לנו להחליט אם שבעה הכתמים הבהירים מסמנים תפרחת או נתזי זרע. "אלימות, דם ואירוטיקה, סקס ומוות, מתחברים לי לאמנות", התבטא פעם גיל שני.

 

עוד מילה על ה"טבע" שאליו יוצאים נערי גיל מרקו שני לנטוע בו אוהליהם. מבט כולל בפן ה"טבע" בציורי האמן, שבעשור שבין 2009-1999, יאתר בעיקר ציפורים, ארנבות ובמבי. כמעט תמיד בודדים. לא אחת, הארנב או הבמבי פצועים. אין ספק, שהחיות הרכות והפגיעות הללו מסמלות מצב של בדידות, פגיעות וקורבניות של הצייר. הטבע של גיל מרקו שני, אנו מציינים לעצמנו, אינו מרחב של גאולה מ"אי הנחת" של התרבות.

 

 

משהו קצר ואלמנטארי על התיאוריה הפסיכו-סקסואלית של פרויד בהקשר לשלבי ההתבגרות: בין גיל 6 לגיל 12 בקירוב מתרחש שלב החביון. תחילתו לא-אֶרוגנית, מאחר שהיצרים עודם חבויים. זהו השלב בו מבקש הילד את קרבת בני מינו, נוטה להתרחק מהוריו ומאשר את קבוצת בני הגיל. לקראת גיל 12 , טוען פרויד, עוברים ילדים שלב הומוסקסואלי, המבוטא במפגשי בני אותו מין בהשוואות ושיחות על אברי המין. השלב הבא הוא השלב הגניטאלי, המתרחש מגיל 12 והלאה והמתמקד באזור הארוגני, באברי המין ובסיפוקם המיידי. עתה מתחזק הדחף המיני והצורך בזוגיות מסוג זה או אחר, אשר איסורה או בלימתה מצד החברה הבוגרת מקדמים את אופציית האוננות. כמובן, שהסופר-אגו (הסמכות החברתית הבוגרת, ה"אבהית") מוליד את מנגנון ההדחקה ו/או את הפניית התוקפנות (שיסודה באי-מימוש היצר) כלפי ההורים – "תסביך אדיפוס", למשל.

 

לאור תזכורת חטופה זו, יאובחנו תפנימי הבית והמשרד בציורי גיל מרקו שני כמרחב ההורים, מרחב האיסור והסירוס. אלה הם מרחבים שוממים ומורבידיים, המצייתים עד תום לצו הקו ההנדסאי של השרטוט המת. לעומתם, מרחב הטבע (ציורי הארנבת המתה, הציפור, הערער) הוא ה"מילייה" של הנערים – זכרים כולם – הפורשים מסמכות ההורים וממרחבם, מאשרים את חברת בני מינם באופי ההומוסקסואלי (בציורים מאוחרים יותר של גיל שני המיניות תתפרץ דווקא במקומות שאסור, במפעל, בצבא, בכיתה…). אלא, שמשהו השתבש כאן מבחינת הסכימה הפרוידיאנית של תהליך ההתבגרות: שכן, שלב החביון והשלב הגניטאלי התמזגו לאחדות אחת של אוננות ו/או של אלימות שאינה מופעלת כנגד מרחב ההורים, אלא מתגלה במאהל ובסביבתו. כאן, הפסטוראלה הפכה לאזור אסון.

 

נגד מי מפעיל המתבגר של גיל מרקו שני את אלימותו? נגד עצמו. ציורי ה"מתאבד", ככל שאינם התאבדות מפורשת (ב- 2010 יצייר האמן מתאבד של ממש: עלם שוכב במיטתו כשהוא נועץ בפיו את אקדחו), מאותתים את ההתרחשות, שם בתוך האוהל או מחוצה לו. פסיכואנליטיקאים יאמרו, שהדחקת הדחף המיני גם בסביבה ה"משוחררת/משחררת" – הטבע – מתעלת את יצר המין, עקרון העונג, אל היפוכו – יצר ההרס העצמי, האלימות העצמית, יצר המוות. בהיבט זה, טקס-המעבר נכשל. נשים לב: אקט הדמים מתרחש רק באוהל היחיד. אם אוהל הרבים (אוהל זוגי? אוהל שתי המיטות?) הוא הציפייה הליבידית, שלא לומר התשוקה למימוש יצר המין בזוגיות, אוהל היחיד הוא ההכרה בהיעדרה, הגוזרת את האובדן. כך או אחרת, הנער – האמן? – לא עוד יחזור אל עולם המבוגרים ולא עוד יסכין לו.

 

כאמור, אין נפש חיה באוהליו של גיל מרקו שני. אלה הם יריעות העוטפות חידה, סוד, סוד המתפלג בין תשוקה לבין חרדה. ובמילים אחרות: האוהל הוא תת-ההכרה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: