הערה ל"הסעודה האחרונה" של אורי ליפשיץ

       הערה ל"הסעודה האחרונה" של אורי ליפשיץ

 

במכירה הפומבית הקרובה של "תירוש" יוצע למחירה ציור שמן של אורי ליפשיץ בנושא "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. זה האחרון צייר, כידוע, את ציור-הקיר המפורסם ב- 1494 בחדר-האוכל של כנסיית סנטה מריה דה לה גראציה במילאנו. אורי ליפשיץ, אני מניח בוודאות די גבוהה, צייר את הווריאציה שלו ב- 1976, אותה שנה בה יצר את התחריט (אקווטינטה ותחריט צילומי), "נערה, כלב והסעודה האחרונה". כאן שעתק בהקטנה רבה את ציורו של גאון הרנסנס האיטלקי, ייצג משמאלו ובגדול דמות "נערה" יפיפייה חובשת כובע ומעיל פרווה, ואילו מימין רשם כלב העושה צרכיו… המתח הליפשיצי הידוע בין איקונוקלזם תוקפני לבין יופי משכר.

 

בציורו בצבעי שמן מאותה שנה שחזר ליפשיץ במכחול זריז את תמונת "הסעודה האחרונה", בתוספת משיחות מכחול לבנות המתפרצות באלימות (בעיקר באזור מרכז-השולחן, האזור של ישו), שעה שמעל לסועדים את סעודת הפסח רשם במכחול לבן דמות גבר עירום ומימין לו רשם במכחול שחור ולבן דיוקן של עלמה רבת-יופי חבושת כובע ועטויה במעיל-פרווה. כן, זוהי אותה יעלת חן מהתחריט.

 

טיפולו של ליפשיץ בציור המופת של דה וינצ'י מכבד, סוגד, אך חפוז במודע ודי לו בייצוג המקור ברמת ה"פחות או יותר", תוך שאינו מקפיד בניואנסים של עיצוב הקדושים (ישו, בפרט), תוך שמסתפק בכחול ואדום ומוותר על שאר הגוונים ותוך שמנקה את השולחן מכל מושאי הסעודה. שבעבור ליפשיץ, המתח הקומפוזיציוני בין האולם הפרספקטיבי לבין השולחן האופקי ושלוש-עשרה הדמויות – הוא הוא הדבר. אך, מה פשר התוספת של "הוא" ו"היא" מעל לסועדים? שוב, בוודאות כמעט גמורה אני מזהה בגבר את דיוקנו העצמי של האמן. כאן הוא נראה בעירומו, כשהוא מרים את זרועו השמאלית וספק-מטפטף דבר-מה על גולגולתו, אולי אף נועץ בה משהו. כך או אחרת, דמות האמן במצב של התעללות עצמית. אנחנו זוכרים: ב- 1969 יצר ליפשיץ שבעה תחריטים ובהם ייצוגו בעירום וכמסרס את עצמו. ב- 1980 ידפיס אורי ליפשיץ סדרת שבעה תחריטים בשם "שָפוּט – דיוקן עצמי", שבאחד מהם ייצג עצמו עם "דם" הזולג על קרחתו. אין ספק אפוא, שבציור הנוכחי מציג ליפשיץ את עצמו כנידון להתעללות, וכבר מבחינה זו ברורה ההקבלה בינו לבין צליבתו הצפויה של בן-האלוהים. הנושא הזה מוכר היטב מיצירת ליפשיץ: כמה מהטובים שבציוריו מייצגים את צליבתו העצמית.

 

יתר על כן, עדיין בהתאמה לתחריט מ- 76, ברור לנו, שבציור-השמן הנדון, דיוקנו העצמי הוא תחליף לדימוי הכלב המפריש. רוצה לומר: ביזוי עצמי בבחינת האמן-הכלב (בה במידה, שתחריט כלב חושף שיניים, שיצר ליפשיץ ב- 1981, עשוי לייצג את הפן התוקפני שבאישיות האמן). נדגיש: בתחריט-אח לתחריט מ- 76 הרחיב ליפשיץ את תעתיק ציורו של דה-וינצ'י על פני הדף הגדול (98X50 ס"מ), שעה שבשני אגפי התעתיק רשם מגבם שני כלבים מפרישים צואה.

 

תזכורת: כבר ב- 1971, בעקבות מפגש מפרה באירופה עם הקלאסיקה של הרנסנס והבארוק, יצר אורי ליפשיץ מספר תחריטים בנושא "הסעודה האחרונה". אלא, שבעבודות אלו שחרר את עצמו כמעט כליל מהמקור הלאונרדי (הפרספקטיבה של החדר והחלונות היא עיקר הקשר למקור ממילאנו) והתמקד בעיצוב גרוטסקי וחופשי מאד של עירומים ועירומות בסצנות הנראות כזלילה מסואבת ודוחה. העבודות בשמן ובתחריט מ- 1976 שונות ביותר, בקיימן דיאלוג ברור עם תמונת הקיר של דה וינצ'י, המתפקדת כמעט כ"רדי-מייד" ציורי. כאן, לא עוד ההתפלשות הפרובוקטיבית בחטא-יצר-תאווה היא הנושא, כי אם משהו אחר בתכלית. את "המשהו האחר" הזה הסגיר ליפשיץ ב- 1971 בציור בצבעי שמן בנושא "הסעודה האחרונה": כאן צייר וריאציה חופשית של שולחן הסועדים הקדושים על-פי דה וינצ'י (רק חלק מהקדושים מיוצג), סעודה הממוקמת בעומק הציור, בבחינת קיר אחורי של אולם פרספקטיבי ענק ואפל. בשמאל האולם רשום צלב ומתחתיו (על גבי כתם לבן גדול) דמות אישה בלה בהריון ועם הילה לראשה. משמאל לדמות זו ולצלב שיחזר ליפשיץ בחופשיות את דמות הזוועה של סאטורן הטורף את בנו, ציורו של גויא מ- 1823 (שאותו ראה ליפשיץ במוזיאון "פראדו" שבמדריד). איני יכול להבין את הציור אלא כטיפולו האכזר של הצייר בדמות האב ודמות האם, שעה שמזהה את עצמו עם צליבתו של הבן המיתולוגי (שלמחרת "הסעודה האחרונה").

 

אם כן, מה פשר ציור-השמן של "הסעודה האחרונה" מ- 1976? שני קטבים לפשר זה: מחד גיסא, עיצוב האמן כקורבן, כמושא להתעללות וביזוי. אורי ליפשיץ, אומר לנו אורי ליפשיץ, הוא הכלב המצחין, הוא המתייסר במין "עינוי סיני" והוא ישו הנבגד והמוצלב (ליפשיץ 1972: "בידיעת מותי תמיד אני כנרדף"). מאידך גיסא, הצבתו כנגד היופי האולטימטיבי של העלמה (ככל הנראה, וריאציה רישומית על צילום-עיתון כלשהו) מסמנת את תשוקתו הגדולה של ליפשיץ ליופי בכלל וליופי הנשי בפרט. היפיפייה החיננית והמעודנת סותרת את דימויו העצמי של האמן (המיוצג בגסות כמעט בהמית), אך בה בעת, מהדהדת את היופי העילאי של ציורו של דה וינצ'י, אף הוא אחדות של המכאיב והאסתטי, המחריד ("אחד מכם יבגוד בי") והמושך. אחדות הניגודים הליפשיצית, תמצית שפתו האמנותית.

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: