אבישג והשרביט

                            אבישג והשרביט

 

 

פרשת אבישג השונמית מטרידה את מנוחתו של כל זכר מצוי, ובפרט משהתקרב לעת זִקנה. אותו זכר מצוי מהרהר לו במלך דויד ה"זקן בא בימים", שסבל מקור, ולא שום תוספת ביגוד ולא שום תוספת שמיכות ואף לא הגברת חום-התנור – כולם לא יעזרו, עד שתובא לירושלים אותה "נערה בתולה", יפיפייה ("והנערה יפה עד מאד") המתגוררת בשוּנָם (עיר דרומית לגבעת המורה וצפונית לגלבוע), אבישג שמה. עתה, משמשת אבישג בירושלים "סוכנת" למלך "ותשרתהו והמלך לא יְדָעה." ("מלכים א'", א', 4) בכוחנו לדמיין את השירותים שהעניקה אבישג למלך הזקן הקופא מקור: עיסוי, מן הסתם, אולי גם אמבטיות לוהטות; אבל לבֵּנו מעט מתחמץ, אף נכמר, מול התמונה העולה בדמיוננו הפרוורטי, זו של הבתולה היפיפייה והעירומה, הנשכבת לצד גוף המלך, החושק אך חסר האונים. כה חבל: כָּדוּרון כחלחל אחד, והכול היה מסתדר לתפארת מדינת ישראל.

 

ועוד עולה בדמיוננו מראהו של אדניהו, בנו של דוד, עלם גדוש-הורמונים, הרואה בארמון את "פצצת המין" נכנסת לחדר-השינה של אבא. קשה.

 

במסכת "מגילה "(י"ב, ע"א) מסופר, שלמעשה לא ממש חיפשו "בכל גבול ישראל" נערות, אלא אנשי ישראל הביאו מעצמם את בנותיהם לדוד, כי חפצו שאחת מבנותיהם תהייה בבית המלך. ורלב"ג (ר' לוי בן גרשון, מהמאה ה- 14) מספר, שאבישג הוגנבה לארמון בתפקיד אדמיניסטרטיבי:

"ותהי לו סוכנת. ר"ל שומרת האוצרות, וזה יהיה סיבה שתוכל לבוא לשכב בחיקו ואיש לא ירגיש… הנה הערימו ושמו אותה סוכנת, כי בזה יעלם עניין היכנסה שם, על מה ועל מה היה, כי יחשבו הרואים שהיא נכנסת לעיין בדבר המינוי אשר שם אותה המלך עליו." (רלב"ג, מלכים א', ב', מו)

 

דבר איננו יודעים על אודות אותה אבישג, למעט שמה, כתובתה ויופייה (שהמקורות אף השווהו ליופייה של חווה). אמנם, לפי "פרקי אליעזר" (כמצוטט על ידי רש"י), הייתה אבישג אחותה של האישה השונמית החכמה, זו שאלישע יחָיה את בנה המת ("מלכים ב', ד'); ולפי מקור אחר, אף נמנתה אבישג על עשרים ושתיים הנשים הראויות ביותר בעולם כולו; אך, האמת היא, שאבישג היא דמות פאסיבית לחלוטין, אובייקט מיני ותו לא בידי אנשי המלוכה, גוף נטול רוח, שאדניהו, בנו של דויד, יחשוק בה אף הוא ויבקש לנכסה לעצמו לאחר ששימשה את אביו. לא לחינם, היעדר ה"אני" הזה של אבישג הציק לחז"ל, ובמסכת "סנהדרין" (דף כ"ב, ע"א) של התלמוד הבבלי הם נתנו לה פתחון פה:

 

מסתבר, שהנערה תבעה מהמלך נישואים כדת וכדין, אלא שדויד, נעבעך, הוגבל בדין תורה ל- 18 נשים בלבד, ואבוי, הושלמה מיכסתו, ומכאן שלא יכול היה לשאת את אבישג. אלא, שזו האחרונה אינה פראיירית והיא עונה למלך בפתגם אירוני, אכזרי לא במעט, שבתרגומו מארמית ייקרא בערך כך: "כשלגנב לא נותר מה לגנוב, הוא הפך לצדיק". ומפרשים הפרשנים: פעם, כשזיקפתך לא אכזבה, לא היססת לקיים יחסים עם אישה נשואה (בת-שבע). ואילו עכשיו, כשאתה אימפוטנט, אתה בא וטוען שאני אסורה עליך… מה ענה דויד על העלבון הצורב הזה? לפי מסכת "סנהדרין", הוא ציווה להביא מיד את בת-שבע והוא קיים איתה לא פחות משלושה-עשר משגלים רצופים. וכל זאת לעיני אבישג. מלך הדויד הזה.

 

כיון שכך, הכיצד זה –תוהה הזכר המצוי – נמנע המלך האומניפוטנטי מקיום יחסים עם הבתולה המדהימה משונם? התשובה המסורתית ברורה: כוח העמידה העילאית נגד יצר-הרע בזכות דבֵקות בחוקי התורה. ודומה, שכה הצליח המלך בהתעלותו הרוחנית, עד כי נכתב – "…ואבישג השונמית משרת את המלך"; משרת, לא משרתת; משמע: אבישג איבדה את זהותה הנשית במחיצת המלך…

 

אלא, שבעיני אחרים, נותרה אבישג כשהייתה: אישה מושכת ביותר. עובדה: הנסיך אדניהו מבקש מבת-שבע, שתתערב לטובתו אצל המלך שלמה (אחיו), למען תינתן לו הבתולה לאישה. חודשים ארוכים שדמותה, הנכנסת לעת לילה אל יצועי אביו, אינה מרפה ממנו. אלא, כפי שכבר נכתב רבות, סביר אף יותר, שהנושא אינו סקס, אלא קרָב על שלטון. שברובד המאבק על המלכות, זכייה בפילגש של אבא-דויד פירושה נקודות לזכותו של אדניהו, גם אם כבר הפסיד את כס המלכות לטובת שלמה. והלא אנחנו זוכרים את הסיפור על אבנר בן-נר שניכס לעצמו את רצפה בת-איה, פילגשו של המלך שאול. או הסיפור על אבשלום המקיים יחסים עם פילגשי אביו, דויד, לפי עצת אחיתופל. כאילו ראשיתו של כל שרביט וכיבוש-כס-מלכות בזיקפה שרביטית ובכיבוש מסוג אחר, כיבוש פילגש המלך.

 

 

עוד על שרביט ופאלוס:

"כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו ולא באחד מכל כלי תשמישיו וכשהוא מת כולן נשרפין לפניו וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו ושמשיו אלא מלך אחר לפיכך אבישג היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה." (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ב', הלכה ב')

 

האיסור להשתמש בשרביטו של מלך הוא איסור מעשי ומטאפורי כאחד: שלהשתמש בשרביטו של מלך הוא גם לעשות תשמיש "שרביטי" בפילגשו. אדניהו ניסה לעשות זאת, אף כי ללא הצלחה, שכן, מתחוור לנו שגם הוא היה אימפוטנט, אף כי מסוג אחר.

 

אני מנסה להבין את אדניהו, הגם שספר "מלכים א'" מתייצב בנחרצות נגדו ולטובת דויד ושלמה. כי, כשאני קורא ב"שמואל ב'" על הילדים שנולדו לדוד, אני מכיר בזכות המלכות של אדניהו כקודמת לזו של שלמה:

"ויולדו לדויד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית; ומשנהו כִּלאָב לאביגל אשת נבל הכרמלי; והשלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור; והרביעי אדניה בן חגית והחמישי שפטיה בן אביטל; והשישי יתרעָם לעגלה אשת דויד. אלה יולדו לדויד בחברון." ("שמואל ב'", ג', 5-2)

 

טוב, אז אמנון, הבכור, יצא מהמשחק בעקבות הפרשה המינית עם אחותו, תמר, ולאחר שנהרג בפקודת אבשלום ("שמואל ב'", י"ג, 28). באשר לאותו כלאב בן-אביגייל, התנ"ך מחק את קיומו כלא היה, והדעת נותנת שלא היה ראוי למלוכה ו/או שלא ראה את עצמו ראוי לה, הגם שהיה הבא בתור לאחר אחיו הבכור. אבשלום? הוא, כזכור, שילם את מלוא המחיר על יהירותו (כולל "התעסקותו" עם פילגשי אביו) ומצא את מותו על ענפי עץ האֵלָה ביער אפרים. אם כן, הגיע תורו של אדניה (או אדניהו). הוא היורש הטבעי של מלכות בית דוד, ולבטח הוא קודם לאותו בן האישה החוטאת, שבגדה בבעלה עם המלך, כלומר לשלמה, בנה של בת-שבע. שום הבטחה שהבטיח אביו ז"ל לבת-שבע לא תשווה לזכותו הטבעית. ועתה, משרואה הוא את שלמה זוכה בכס, לא נותר לו אלא לנסות את התרגיל הידוע של ניכוס פילגש-אביו, הלא היא אבישג. אלא, שאדניהו אינו מתוחכם דיו (זוהי האימפוטנציה שלו), ובסכלותו כי רבה, הוא פונה לבת-שבע שתדבר ללבו של שלמה על מנת שתוּתר לו השונמית. בזאת, כמובן, חרץ את דינו למוות.

 

יותר לא שמענו על אבישג. יפה ומושכת ככל שהייתה, אפשר-גם-אפשר שנותרה בבתוליותה כל חייה: מי יעז לקיים עמה יחסים לאחר ששימשה את המלך דויד?! ואם כבר קרב מישהו אל מיטתה, כלום הצליח לתפקד בדמיינו את אדונה המלכותי של הגברת? ומה הסיכוי שנותר לה בירושלים לאחר מות דויד, שעה שנידונה לחסדי בת-שבע, שלבטח שטמה אותה. אף סביר, שבת-שבע דאגה לגרשה בחזרה לשונם. בדמיוני, אני רואה אפוא את אבישג יושבת בודדה ומדוכדכת בביתה שבשונם, עקבות יופייה לא דהו והיא משקיפה אל גבעת המורה ונזכרת בלילות המביכים ההם עם דויד, אך ימי תפארת (כמעט) מלכותה, ימים שנגוזו. ולמרות הכול, וחרף גילי המתקדם מאד, איני יכול שלא לזמזם לעצמי את שירו של אריק איינשטיין:

"אבישג, אבישג / אני רואה לך הכל/ אבישג, אבישג/ אני פשוט כבר לא יכול,// מה את מחייכת/ ועושה לי סימנים/ מבטך שולחת לעברי,/ אבישג אני אוהב אותך כל כך/ אבישג, אבישג // אבישג, או אבישג/ איני יכול עוד בלעדייך/ אבישג אבישג/ אני נכסף להיות איתך."

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: