יומו של אסף בן-צבי

                         יומו של אסף בן-צבי

מאז שנות ה- 70 נודע האמן המושגי היפני-אמריקאי, און קווארה (2014-1932), בעבודות בהן תיעד כל יום מימיו. על פי רוב, לוחות או בדים שחורים (צבועים באקריליק בארבע שכבות) בפורמט קבוע, נושאים עליהם בדפוס לבן (בעבודת יד!) את תאריך היום המסוים – 5 Feb.2006, לדוגמא. או: Mar. 24 1970. כך ותו לא. סדרת "עבודות התאריכים" (או סדרת "היום"), כפי שנקראה, צייתה דרך קבע למוסכמות כתיבת-התאריך המשתנות בהתאם לארץ המסוימת בה יצר קוווארה את עבודתו. כל אחת מ"עבודות-התאריך" חייבת הייתה להסתיים במהלך אותו יום המצוין על ידה, ועם סיומה צוינה בלוח מאה שנים שנמצא ברשות האמן. ועוד נספר, שקווארה יצר קרוב ל- 3000 "עבודות-תאריך" ביותר מ- 112 ערים ברחבי העולם, מיזם שאותו תכנן לסיים רק עם מותו. הסדרה שהחלה ב- 4 בינואר 1966 הסתיימה אפוא ב- 19 ביולי 2014 עם פטירתו.

מה ביקש און קווארה לומר בסדרת התאריכים? בציוריו הנדונים קווארה התעלה מעל מגבלותיו הארציות, כתב האוצר רנא דניזו ((Denizot בספרו על האמן. התאריך האניגמאטי הוא סימן-חיים על פני רצף הזמן החולף, טען.

גם לאסף בן-צבי, האמן הירושלמי שנולד וגדל בכפר-יחזקאל, עניין מיוחד בתיעוד ימיו בציוריו. "חי וזר בירושלים", רשם בכתב-ידו בהבלטה בשולי ציור-שמן שלו מעל לתאריך הבולט לא-פחות – 29.12.01. קודם לכן, על פני בד פשתן ריק רשם בפחם בכתב-ידו: "אולי בערב אתעורר 5.10.11". "איך דיכאון נראה", רשם במכחול עבה בצבעי שמן לצד התאריך המודגש לא פחות – 23.4.02. ואילו בתאריך אחר כתב בפחם על בד – "אדם ללא חוה 9.3.07". יש, שמעברים (מהפכים, השתנויות, חילופים) בזמן או בהרגשה זכו לתיעוד יומי מדויק, דוגמת ציור קטן – קרטון שבשוליו חץ שחור פונה למעלה ומימינו חץ אדום פונה מטה, ולידם – במרכז הקרטון – המילה "שקיעה" כתובה באדום, מתחתיה המילים "ציור בשקיעה" כתובות בשחור ועמן התאריך – 30.4.04. בעבודה משותפת עם אמנית הקרמיקה הירושלמית (בת דורו של אסף בן-צבי ב"בצלאל" של מחצית שנות ה- 70), עירית אבא, כתב בן-צבי מסביב לקערה (המוכתמת בתוכה בכתמי כחול, לבן ושחור) את המילים – "מועדי גאות ושפל" ביחד עם התאריך – "18.1.02. ברור עניינו של האמן בתנודות בעלות קונוטציות קוטביות של מצבי רוח ו/או תנועה מטוב לרע ולהפך. אך, מה עניין ציוני הימים המפורשים?

נבהיר: ציון פרטיקולארי של יום כמוהו כחתימה: תכליתו הנכחה. אלא, שלא הנכחת אני בשם (כבנעשה החתימה), כי אם הנכחה בזמן, זמנו הספציפי של הכותב. שציון היום כופה "גורליות" על היום המסוים המצוין. יתר על כן: שעה שאנו ממלאים טופס רשמי, או כותבים המחאה (צ'ק) וכדו', אנו מתבקשים לציין את התאריך הפרטיקולארי. ציון היום כמוהו כאשרור ההתחייבות המבוטאת בטופס או בהמחאה. ושעה שאנו כותבים מכתב ופותחים בציון התאריך (לעתים, בסמוך לציון המקום: כגון: "ירושלים, 13 בנובמבר 2015") אנו מקנים יתר תוקף של חיים ואמת לכתוב. בבחינת: הנה, אני כותב את המילים הללו ביום X, במקום Y ואף חותם בשמי. כל חוזה, כידוע, מחויב בחתימה ובתאריך, המקנים לו מעמד של תקפות. כתיבת התאריך מצהירה: הכתוב להלן או המצויר להלן נעשו במדויק אז, אז ולא בשום זמן אחר. אנו אומרים: ציון התאריך הוא איתות אות חיים והבטחת ודאות.

אם כך, כאשר אסף בן-צבי מציין בהדגשה את התאריך ליד המילים "אולי בערב אתעורר" או ליד המילים "אדם ללא חוה", הוא מצהיר: כך אני מרגיש ברגע זה ממש. האימפרסיוניסטים ביקשו אחר הרגע; אסף בן-צבי מבקש אחר היום. הצהרותיו האוטוביוגרפיות הנפשיות של האמן הן עדוּת והן, באופן כלשהו, קריאה לאמפטיה, לתשומת לב, לאהבה. ובה בעת, הציון המודגש של התאריך כמוהו כהגברת הקול הקיומי, כהבטחת הערך הישותי של התיעוד, אמיתותו המועצמת. כי לאורך יצירתו מנהל בן-צבי מעין יומן, בידיעה שאנו נציץ ליומן ונהייה שותפים למבעיו האינטימיים.

מול עיני תלויה צלחת קרמיקה מצוירת, מעשה ידי אסף בן-צבי ועירית אבא. הצלחת צבועה באקספרסיביות לירית בצבע כחול-איב-קליין (מעין קובאלט, המועצם בזכות האדום שנצבע מתחתיו) – הלא הוא הגוון הטעון בעומק אינסופי המשיק לטמיר ולמופלא. על גבי הצלחת, דהיינו על תחתיתה, מצוין בלבן בכתב ידו של האמן תאריך יצירתה – 23.7.04, בתוספת המילים "יום" (בחלק העליון) ו"לילה" (למטה). יובהר: שום אירוע משמעותי בחיי האמן לא אירע באותו יום. 23.7.04 הוא עוד יום בחיי אדם, יום ככל הימים, ראשיתו בוקר וסופו ערב ולילה. דומה, אם כן, שבן-צבי בחר בנקודת זמן פרוזאית לחלוטין, שאותה הטיל למרחבי הכחול הרוחני-מיסטי, בהקנותו לנקודת הזמן הנדונה עומק פרספקטיבי שבין הקיומי לתיאולוגי, בבחינת מדיטציה על חילופי העתים.

אלא, שציון היום והלילה בכתב היד אינו רק נתון אמפירי, אלא גם נתון מטפורי ורגשי, והוא קשור באור ובחושך כמצבי נפש וכהלכי רוח. זהו אפוא החוט המקשר בין הצלחת הנדונה לבין הקערה של "מועדי גאות ושפל". "אחרי הגאות בא השפל, ולהפך: אחרי השפל באה הגאות", הסביר אסף בן-צבי פעם, בשיחה עם המחבר. נמשיך ונאמר: אחרי הלילה בא היום, ואחרי היום בא הלילה. עבודות הקרמיקה של הצייר הירושלמי, הממזג ביצירותיו איכות פיוטית בציור אישי ואינטואיטיבי ביותר, יובנו, לפיכך, כמושאי תפילה ונחמה (המחזוריות היא הנחמה), כמו גם כמושאי הודאה והשלמה עם מהפכים נפשיים ברוחניותו הרגישה והסוערת של האמן.

עתה, הגיעה לידי גלוית הזמנה לתערוכתו של אסף בן-צבי בגלריה "גורדון" בתל אביב, "ימים שבעה" שמה: שבעה כדי קרמיקה (כמעט שאינם שונים האחד מהשני) צבועים בכחול-קובאלט ועליו משיחות מכחול שחורות דינאמיות ביותר, קרובות למשיחות המכחול של משה גרשוני במחצית שנות ה- 80: משיחות מופשטות אורגאניות. היופי של הכדים הללו עוצר נשימה. הכתמים הדינאמיים השחורים על הכחול האינסופי מותירים בך משקעי מסתורין ואולי אף תחושות אֵבל. והכותרת – "ימים שבעה" מהפכת את "שבעה ימים", והשאלה היא מדוע ולמה?

ימים שבעה, שבעה ימים. אסף בן-צבי עודנו מתעד את הימים. אך, עתה הוא "מתעד" את הימים של שבוע הבריאה. לכאורה, לא הבריאה התנ"כית מ"בראשית", כי אם הבריאה בתיאוגוניה הפרטית שלו, זו המודרכת על ידי הלך הנפש ומצב הדברים בימים אלה. והנה, לא אור, לא מאורות, לא עצים, לא חיות ולא בני אדם. כי ב"ימים שבעה" של בן-צבי, שבוע הבריאה הותיר את "חושך על פני תהום", והתהום הוא הכחול-קובאלט. ושבעת הכדים נראים לפתע ככדי אפר, הניצבים מולך כשורה של צליל רקוויאמי חוזר. והלוגוס – הדיבור האלוהי היוצר, זה של ה"בראשית הייתה המילה" – אינו. חילופי יום ולילה שבסגנון הצלחת מ- 2004 אינם תקפים עוד בהוויה סטאטית זו הנעדרת מחזוריות.

אלא, שאז אני מטלפן אל אסף בן-צבי ומבקש לשמוע ממנו את כוונותיו. ואמנם, שבעת ימי הבריאה הם שעמדו נגד עיניו שעה שבא ליצור את הסדרה. אלא, שבעבורו, הדגש הוא על היום הראשון: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". משמע, עוד קודם לבריאת האור, הבריאה הדואלית של שמים ושל ארץ. "שמים וארץ – שני יסודות שתמיד מבקשים לחברם ולעולם אינם מתחברים. כך בתרבויות המזרח והמערב גם יחד", מבהיר לי אסף בן-צבי ומוסיף: "ביום הראשון קרה בעצם הכול. עד סוף היום השישי – 'ויכֻלו השמים והארץ…', שזוהי סגירת המעגל. אמרתי לעצמי: אילו הייתי מדען, הייתי משקיע את כולי בניסיון להסביר איך זה קרה. אך, הואיל ושפתי היא זו של צייר, אנסה להפריד ולהראות כיצד קרתה הפרדת הארץ והשמים. הכדים – סגורים מלמטה ופתוחים מלמעלה, מכילים אוויר אך חומריים, שמים וארץ."

אסף מפנה אותי לציור בפחם ושמן על בד משנת 2011, שהוצג בתערוכתו האחרונה במוזיאון תל אביב, 2012, ציור בשם "מתי יפגשו השמים בארץ". בציור – שתי מפרשיות כחולות-שחורות רשומות במינימליזם חפוז על בד הכותנה הלבן הריק מתחת למשיחות מכחול כחולות, אופקיות ועבות, המסמנות שמים. בפינה שמאלית תחתונה כתב הצייר את שם הציור והוסיף – 18.8.11. מבחינתו, עבודת הכדים הנוכחית שלו היא שיבתו אל אותה שאלה, תוך התמקדות בתהליך הראשוני הזה של שמים וארץ בשניות הדינאמית הבראשיתית של התהוותם.

כפי שניתן להבין מדברי לעיל, הגם שלא החמצתי את נושא הבריאה, תגובתי לעבודת הכדים חורגת מעצם תהייתו של האמן על הדואליות של ארץ ושמים. שמבחינתי, לכדים הכחולים-שחורים של אסף בן-צבי נוכחות מורבידית ואפקט מר, כדי אפר המסמנים "חושך על פני תהום", כדים המבטאים בריאה רגרסיבית, המבטלת את עצמה ושבה אל טרום-היום הראשון. וזהו היום הגרעיני, אבי כל הימים, יום-המקור שממנו יצמחו כל ימיו של אסף בן-צבי, ימינו כולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: