ירושלים של מיכאל סגן-כהן

               ירושלים של מיכאל סגן-כהן

מיכאל סגן-כהן (1999-1944) נולד וגדל בירושלים, ובה גם נפטר. מעל 15 שנות לימודים ויצירה בארה"ב (עד 1987) לא פגמו בזיקתו העמוקה לעירו, והדבר מצא ביטויו בשורה ארוכה של עבודותיו, כ- 25 במספר, שעסקו במישרין ובעקיפין בירושלים. על יחסו לירושלים כתב סגן-כהן בקטלוג תערוכת "זהות, אמן, מקום", שהוצגה בבית-האמנים הירושלמי ב- 1994:

"…השלום, למי שקורא בשמות, מצוי וטמון בשם ירושלים – המקום שם ייראה (בעתיד) השלם, העומד ביסוד השלום. […] השם ירושלים, כפי שביארתי אותו, משקף את האוטופיה שבהשקפה פוליטית, הנושאת עמה חזון של שלום, השלמה והשתלמות. […] עם זאת, ירושלים היא מקום של ממש; אין היא רק סמל לאידיאות הללו, אלא בעצם קיומה ההיסטורי – עם ההווה שלה והתכוונותו לעתיד – היא מייצגת את אפשרות ההגשמה של הקשר, או של הברית, בין הרוחני/אידיאי לממשות ההיסטורית. הקשר הזה משתקף, אולי, בשם ציון, אשר אפשר לקרוא בו גם את המילה ציון: נקודת-ציון ומקום מסוים על הארץ. אני מדגיש נקודת-ציון זו כדי להוציא (ברמה העקרונית, לפחות) את ציון וירושלים, ולו לרגע, מן הפרובינציאליות הציונית שלה […]. חזון השלום העולמי והאוטופיה, שהיו לחלק ממנה, הם היפוכה הגמור של פריפריאליות. זה בא כבר מזמן לכלל ביטוי אופייני על ידי ירושלמי בשם ישעיהו הנביא, כחזון אחרית הימים שלו."

כיצד ביטא מיכאל סגן-כהן בציוריו את השקפתו זו על ירושלים? תחילה, המחויבות האישית: ב- 1998, בראש ציור אקריליק בשחור-לבן של מגדל-דוד (בנוסח גלויות צילומיות של האתר), רשם הצייר בכתב ידו: "ימני אני וציירתי בשמאלי: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". היה זה חודשים לא רבים בטרם נפטר האמן, תקופה בה כבר נקטעה זרועו הימנית. לכאורה, שבועת הנאמנות לירושלים לא עוד הייתה תקפה בעבורו, אך כאן הוא חוזר עליה כמי שמבקש לזכור את ימינו. ללמדנו, שהציור מבטא את מצבו הגופני של האמן לא פחות משמבטא את מחויבותו הרוחנית. באקוורל מאותה תקופה, אחד מציוריו האחרונים, צייר סגן-כהן בשמאלו ובצבע אפרפר דהוי אקרן טלביזיה ובמרכזו המילה "ראשלם". הגם שזיווג ירושלים עם הטלביזיה מרמז על מרכזיותה של העיר באירועים הפוליטיים המדווחים במדיה, הדגיש הצייר את משמעותה הרוחנית של העיר בעבורו: אידיאה (ראש) של שלמות ושלום (שלם).

כחמש שנים קודם לכן, ב- 1993, צייר מיכאל סגן-כהן באקריליק שחור-לבן את מגדל-דוד כתמונת אקרן טלביזיה (השחור-לבן, כצילום עיתונות). הדימוי הפוסט-צילומי מראה לנו חומה גבוהה ובראשה צריח מסגד. בתחתית הדימוי נכתב בכתב-יד: "מגדל דוד מסגדוד מגדל סגיד". ברור המשחק הלשוני, בו מתערבב המסגד המוסלמי במגדל-דוד הציוני. הצייר, כך נראה, מבקש להאיר את אופיה הדו-לאומי של ירושלים ואת הבעייתיות שבניכוס הציוני-יהודי של האתרים הירושלמיים בעלי הזהות ההיסטורית המורכבת. הוא אומר לנו: ירושלים כעיר שלום (כמבוטא במאמרו לעיל) תהייה עיר דו-לאומית המכירה בדואליות ההיסטורית-תרבותית של תושביה.

אקרן הטלביזיה הפך למצע הקבוע-כמעט של ייצוג מגדל-דוד ביצירתו המאוחרת של סגן-כהן, שעיקרה סדרה שצייר באוקטובר 1997 במשכנות-שאננים (בית-קלבין). במכתב תודה ששלח להנהלת המוסד, שהזמינו לשהות מספר ימים במקום, כתב:

"מכיוון ש'מגדל דוד' הוא דימוי שמופיע אצלי בעבודה ויש לי עניין בו, ביקשתי לצייר אותו כמין סדרה מן ה'טבע'". באחד מציורי הסדרה, תמונה צבעונית של מגדל-דוד (לעת ערב, ככל הנראה) מילאה את האקרן, עת כפתורי ההפעלה שמימינו נחלקים לכפתורי-סהר ולכפתור כוכב אדום (הכפתור המציין היות הטלביזיה דלוקה) שאינו כי אם מגן-דוד. בעוד הסהר מאזכר את האיסלם, כוכב המגן-דוד הוא, כמובן, היהדות, שאורה מציין את "הפעילות התקינה והקורנת", אך בה בעת, אפשר שמאזכר מגן-דוד-אדום…

וכך, בשני הציורים הזהים בפורמט, שצוירו ב- 1997, האחד – "מסגדוד (יום)", והשני – "מסגדוד (לילה"), חוזרת תמונת מגדל-דוד (בגלגולו הלשוני הדו-לאומי) בשינויים זעירים ביותר אף כי משמעותיים: שבתמונת המגדל ביום מתנופפים דגלים כחול-לבן, ואילו בתמונת המגדל בלילה איבדו הדגלים גונם בחשכה, שעה שרק תורן-שידור גבוה מאותת אור אדום בקדקודו ואפשר שמסמן מתח בטחוני. מגדל-דוד/מסגד, יום/לילה, יהודים/ערבים, שלום/מלחמה… גרסה נוספת של ציורי המגדל שבה ומייצגת את הדימוי האיקוני הידוע באקריליק אך בדגש רישומי, אלא שמתחת כתב סגן-כהן – "מצדה" – וניקד, כך שתיקרא "מצודה" ו"מצדה". הסמל הלאומי הציוני הפך, אם כן, למעוז בטחוני, אך גם למונומנט המאזכר תבוסה מרה שבסימן התאבדות קולקטיבית.

מה שחל בציורי סגן-כהן על מגדל-דוד – קרי: קונפליקט מר בין שתי תביעות לאומיות-דתיות – חל אפילו על הברוש הירושלמי, שאותו צייר סגן-כהן ב- 1996 (הציור על בד רפוי הוא בגובה 212 ס"מ, מה שמקנה לעץ הזקוף מונומטאליות רבה). כדברי האמן עוד ב- 1989, במהלך שהייתו בירושלים בין שתי תקופותיו הניו-יורקיות:

"…אלוהים נמצא בפרטים, לא? פרט כזה הוא הברוש המקומי, שאני מת עליו. בניו-יורק אין כזה. והוא אחת הסיבות הרציניות שאני כאן. הוא יפה, סימפאטי, עומד בחצר של יהודי כמו שהוא עומד בחצר של ערבי ועומד בחצר של ערבי כמו בחצר של יהודי, עומד ושותק."[1]

ולא נתעלם מההיבט המורבידי של הברוש, בבחינת עץ של בתי קברות, משמע – העץ המשותף ליהודי ולערבי הוא גם עץ של זיכרון המתים. והיה זה סגן-כהן הוא עצמו, שהכותרת שהעניק לרשימה אחרת שלו ב"כל העיר" הייתה: "בתי הקברות אוהבים את הברוש" (וכתב על החלקה הצבאית בבית הקברות הירושלמי, בהר-הרצל).במרכז ציור אקריליק מורבידי וקודר, שהעניק לידידו, יורם ורטה, צייר סגן-כהן ברוש שחור החולש על מפת ארץ-ישראל הצבועה כולה באפורים. הברוש הירושלמי והמפה חברו לתמונת אבל.

לא לחינם, באקוורל מ- 1998, מאותם ציורים אחרונים של מיכאל סגן-כהן, מופיעה מפת הארץ, בה מצוינים שמות מקומות בעברית, למעט ירושלים, המלווה בשמה הערבי (ובכתב ערבי) – "אל-קודס". דמותו של "היהודי הנודד", מהדימויים המוכרים ביצירתו של סגן-כהן, חוזרת עתה בפינה שמאלית עליונה של המפה, בבחינת "מקרא" המרמז על יהדות נון-טריטוריאלית, שהיא אופציה מרצון או מכורח בהיסטוריה היהודית בעבר ובעתיד. האופציה הפוסט-ציונית.

הר-ציון (שעליו, כידוע, ממוקם מגדל-דוד) המשיך לרתק את מיכאל סגן-כהן בעוד ועוד ציורים, ובמיוחד בשנה האחרונה לחייו. ארבעה ציורי אקריליק, רישומיים למדי בדגש על הקו ועל המונו כרום בשחור-לבן, הוקדשו לצמד מבני ה"דורמיציון", הכנסיה הניצבת בראש הר-ציון. עתה, כשהפרספקטיבה נוצרית יותר מאשר מוסלמית, הדגיש הצייר בצבע אדום (בסמוך לכתמים בצהוב ובכחול – שילוש צבעי היסוד של המודרנה, אותם חזר סגן-כהן ואימץ בעבודותיו) את הצלב שבאות צד"י מהמילה "ציון" ("הר ציון") שרשם בתחתית אחד הציורים. נדגיש: האופן בו כתובות המילים מאפשר קריאתם גם כ"הר עיון", וזכורה השקפתו של סגן-כהן על דואליות המבט (עין) וההגות (עיון). עתה, הר העיון כולל בחובו גם את הצלב הנוצרי המזוהה עם ירושלים הרב-תרבותית. בגרסה הנוספת של ציורי ה"דורמיציון", סימן האמן קו אנכי העולה ממרכז ההר השמימה, ורשם את המילים axis mundi, כך ש"ציר העולם" (קו רוחני-דתי-מיתי המחבר עולם ארצי ועולם אלוהי, כך לפי האנתרופולוג, מירצ'ה אליאדה) בוקע מהאות עי"ן או צד"י של "הר ציון" או "הר עיון". בעבור מיכאל סגן-כהן, הר ציון הוא, אם כן, מקום קדוש, בו מתאחדים ארץ ושמים, מקום שהוא ציוּן-מקום והוא גם מקום-עיון, משמע – מקום לפעולה רוחנית.

ירושלים כמקום שהוא גם תביעה רוחנית היא ירושלים של התביעה המוסרית האוניברסאלית. זוהי התביעה שסגן-כהן חזר ודלה מספרי הנביאים, שעה שהעתיק בכתב-ידו פסוקים ארוכים לציוריו, דוגמת פרק ג' מספר "מיכה" (ציור מ- 1978). כאן, בין השאר, בולטות המילים "…בנה ציון בדמים וירושלים בעוולה…" ולו משום הקפת האות צד"י של "ציון" במעגל, מה שגורם לה לאזכר את הצד"י של "צה"ל ("צבא"). המשך הציטוט (כולל הדגשה באדום של המילה "בגללכם") מעמיד את ירושלים בצל נבואה חמורה: "…ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהייה והר הבית לבמות יער." עם זאת, באותה שנה, בציור הפרפראזה על ציור "רחוב אגריפס" של אריה ארוך (1964), הייתה זו ירושלים של פסוקי נחמה, אותם העתיק סגן-כהן מספר "ישעיהו" (מ"ט): "על הר גבוה עלי לך מבשרת ירושלים הרימי קולך בכח מבשרת ירושלים". ללמדנו, שירושלים (כסמל לאומי-חברתי כולל) עוררה בצייר רגשות מנוגדים של אהבה וכעס.

בציור מאוחר נוסף, דיפטיק באקריליק, "ירושלים-תל אביב" שמו, עיצב מיכאל סגן-כהן שני תקריבים של מפת הארץ, כך שהתמקד בחלקי המילים "ירושלים" ו"תל-אביב". "ירושלים" כתובה באותיות דפוס (המזכירות כתב-קודש), בעוד "תל-אביב" כתובה בכתב-יד, המרמז על זרימה וקלילות… יתר על כן: מהמילה "ירושלים" נותרו בתקריב רק אותיות "שלי", ואילו מהמילה "תל-אביב" נותר בעיקר סימן המקף האמור לקשר, אך מתפקד עתה כמרחב-ביניים ריק… מבט בוחן יגלה גם, שבמילה "ירושלים" הולבנו אותיות "ים", שעה שבמילה "תל-אביב" הואדמו אותיות "ביב" (מעל לים המסומן במפה)… העדפתו של מיכאל סגן-כהן ברורה.

[1] "כל העיר", 21.7.1989.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: