אמני הפיגורציה החדשה בישראל, 1969-1960

       אמני הפיגורציה החדשה בישראל, 1969-1960

בעוונותי, החמצתי את תערוכתו החשובה של יעקב ז'אק גרינברג (2011-1941) במשכן לאמנות בעין-חרוד. אך, לשמחתי, קיבלתי את קטלוג התערוכה, על שלושה המאמרים המרשימים שבתוכו ועל המבחר הנאה מאד של הרפרודוקציות. לצד הבחנותיו הרגישות של מאיר ויזלטיר, ידידו של גרינברג, ולצד ניתוחיו הפוסט-סטרוקטורליסטיים המתוחכמים של נמרוד רייטמן, תפסה אותי הערתה הבאה של גליה בר-אור:

"כמו האמנים שפעלו מעט מאוחר יותר בארץ (אורי ליפשיץ, מיכאל דרוקס, יאיר גרבוז), לא חברו אמני ה'פיגורטיביות החדשה' לקבוצה ממוסדת אלא פעלו כבודדים. הם לא סומנו כפרק בהיסטוריה של האמנות, אף שחוללו תפנית – בפאריז בראשית העשור ואף בארץ בשלהי העשור."[1]

גליה צודקת. מרוב העיסוק ב"הלם" קבוצת "עשר פלוס" ותערוכות "סאלון הסתיו" של השנים 1970-1965, מעט החמצנו (והחמצתי) את האבחון העצמאי-יחסית של אמני "הפיגורטיביות החדשה" כפרק היסטורי ומשמעותי בישראל, אותו גל שהגיע מפאריז ומלונדון אל החוף התל אביבי בין השנים 1970-1960. נכון, שברמת המעקב האינדיבידואלי אחר יצירותיהם של אמנים כיגאל תומרקין, אורי ליפשיץ, מיכאל דרוקס ויאיר גרבוז – ידעו ההיסטוריונים שלנו (וידעתי לא פעם) להתעכב על פרק "הפיגורטיביות החדשה"; אך, בבחינת מגמה כללית יותר באמנות הישראלית דאז – לא הוסבה תשומת הלב לפרק זה. המאמר הנוכחי הוא אפוא מאמץ-זוטא לתיקון מאוחר. שום חידושים מרעישים; רק תיקון גבול.

אתחיל ואומר, שמאד בלט לי במבואות לקטלוג יעקב (ז'אק') גרינברג היעדר שמו של מריאן, הלא הוא פנחס בורשטיין, הישראלי-לשעבר (שעלה ארצה ב- 1947 בגיל 20, לאחר חמש שנים במחנה ריכוז באושוויץ, למד ב"בצלאל החדש" בין השנים 1950-1948, ומאז ועד למותו ב- 1977 חי ויצר בפאריז). הזיקה האמנותית בין גרינברג למריאן קשה להכחשה, ולו רק ברמת האלימות המופעלת על הדמות האנושית ביצירות השניים. לרגל התערוכה הרטרוספקטיבית של מריאן, שהוצגה ב- 1979 בגלריה האוניברסיטאית בחיפה ובמוזיאון תל אביב, כתב פרופ' אברהם קמפף על אווירת האבסורד שעיצבה את האמנות שלמחרת מלחמת העולם השנייה וציין:

"הרשעות היא אמיתית וללא תקנה. חוסר הביטחון, הכישלון, האכזבה מוכרים עתה כהיבטים מטאפיזיים של הקיום האנושי, והפכו לכוחות דינאמיים שעיצבו את אמנות שנות ה- 50 המוקדמות. מריאן, שהתנסה בגיהינום של מחנות המוות, מצא בפאריז קהילה אמנותית שנאבקה תוך מודעות למחנות בתוצאותיהם הפילוסופיות והאמנותיות."[2]

בעיקר, אלה הם ציורי מריאן משנות ה- 50 שסמוכים ביותר לציורי יעקב (ז'אק) גרינברג. אגרסיביות פוסט-פיקאסואית, פירוק אכזרי של דמות האדם בקונטורים שחורים "גסים" והרבה אדום, עיצוב האדם המעונה/מענה בפרימיטיביזם קריקטורי בוטה – אלה הכשירו את דרכו של מריאן לציוריו הגיהינומיים המאוחרים יותר. עתה הצטרף מריאן לשורה ארוכה של אמנים מערביים, שאימצו שפה פיגורטיבית-למחצה ובאמצעותה התעללו בדמות האדם: פרנסיס בייקון בלונדון; וילם דה-קונינג בניו-יורק; ג'אקומטי, ז'אן דובופה, ז'רמן רישייה וסזאר בפאריז ונוספים חברו לתערוכה הקבוצתית, "הדימוי החדש של האדם", 23 אמנים בינלאומיים שהציגו ב- 1962 במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. מכאן עלתה הבשורה וחלחלה לכל עבר.

יעקב (ז'אק) גרינברג הגיע לפאריז ב- 1962, מספר שנים לאחר שבגר את מכון "אבני", וכאן הצטרף לאמני "הפיגורטיביות החדשה" הפאריזאיים (אָרוֹיוֹ, אָזְנָר, ואחרים) "והחליט לנתח את מניעי האלימות ולהביע דרך האמנות זעקה כנגד החייתיות המובילה את האדם אל מעשי מלחמה ואכזריות.", כניסוחו של יוסף מונדי, המצוטט רבות בקטלוג עין-חרוד.[3] "ראיתי אצל ז'אק זיקה מעניינת לפרנסיס בייקון עם פיתוח בכיוון פוליטי", תיאר מאיר ויזלטיר.[4] "ייצוגים כמו-פאשיסטיים, דמויות הנושאות את העיוות בגופן", אבחן נמרוד רייטמן.[5]

ב- 1960, שנתיים טרם הגיעו של גרינברג לפאריז, שב יגאל תומרקין (יליד 1933) לתל אביב, לאחר ארבע שנות היעדרות, שאת רוב מחציתן האחרונה בילה בבירת צרפת, כשהוא נתון שם להשפעתו של סזאר. בעקבות זאת, ובעיקר במחצית שנות ה- 60, התמסר לפיסול מגרוטאות מרותכות, המתלכדות לדמות אנושית פגועה, פגומה, מוכה, מושפלת. אחרי שנות שלטונה של ההפשטה הלירית בעולם האמנות הישראלי, בשורתו של תומרקין הייתה חריפה. עתה, נלוו לה גם תבליטיו ופסליו של אריאל (אייקה) בראון (1964-1932), אשר עד למותו בתאונה הספיק להרשים בעוצמה הטראגית-רֶקוויאמית של יצירותיו האלגיות, בהן בלטו ראשי הבובות המוזהבות הבוקעות מחרירי בדים שחורים. אייקה הגיעה לפאריז ב- 1959 ונתפס למגמת "הריאליזם החדש" המקומי (ולהשפעת תומרקין), תוך שהמיר ציור מופשט באסמבלאז'ים של גרוטאות המשולבים בהפשטה חומרית. "הוויה אקזיסטנציאליסטית על גבול הישארות-הנפש", תיאר פייר רסטאני, התיאורטיקן המוביל של "הריאליזם החדש" הפאריזאי, את עבודותיו של האמן הצעיר.

השפעת תומרקין על אמני האוונגרד הצעירים בתל אביב הייתה רבה, ולו רק ברמת השימוש בחומרים. אך, בין אלה האחרונים היו שאמרו הן ל"פיגורטיביות החדשה" מכיוון אחר, ובהם יהודה בן-יהודה (2010-1932), שחזר ארצה מסיבוב ארוך באירופה ונשא עמו בשורה כפולה של הפשטה חומרית ושל "פיגורטיביות חדשה". עוד ב- 1960, בתערוכת ציורים גדולי מידות שהציג בחיפה במוזיאון לאמנות חדשה, בלט השילוב הפיגורטיבי של המוני דמויות עירוניות אנונימיות ושל הפשטה אקספרסיוניסטית. נושא ה"המון", שהעסיק את בן-יהודה בין 1966-1959, לרגעים אף בנימה בתר-שוֹאָתית, הפקיע מדמות האדם אינדיבידואליות, שעה שרוח ניהיליסטית, אירונית וסרקסטית גם יחד נשבה בבדים.[6] אגורופוביה וקלאוסטרופוביה היו המונחים שבהם נקט מבקר ה"ג'רוזלם פוסט". בכל מקרה, חרדה. קפקאיות ואבסורד ממטבחו של יונסקו הוטמעו אף הם בציורים.

"פיגורטיביות חדשה" מכיוון אחר עלתה בתל אביב מצד השפעתו של פרנסיס בייקון, הבריטי. אורי ליפשיץ (2011-1936) הוביל מגמה זו, שעה שהתפתח מציור מופשט-אנרכיסטי בתחילת שנות ה- 60 אל ציור ניאו-אקספרסיוניסטי חסר-רחמים במחצית העשור, שיאו בסדרת "הסכיזופרנים". בספרי המקוון על אורי ליפשיץ כתבתי:

" ב- אפריל 1967 נפתחה בגלריה "גורדון" בתל אביב תערוכת היחיד של אורי ליפשיץ, הנושאת את השם "סכיזופרניה". בביקורת על התערוכה תיאר יואב בר-אל:'רוב הציורים המופיעים בתערוכה זו שייכים לסדרה הקרויה 'סכיזופרניה'. אף שאין לחפש כאן תיאור קליני של סכיזופרנים, יש, בכל זאת, משהו משותף לסכיזופרנים של ליפשיץ וכאלה של הרפואה: הציורים עוסקים בדמות אדם בעל עולם פנימי אינטנסיבי ומיוחד ביותר. זהו אדם המכוון כל-כולו פנימה לעבר תחושות גופו, וחי בעולם הזיות ואירועים המופקים מתוכו.'[7] לא פחות מכן, אישרו ציורי "סכיזופרניה" של ליפשיץ את העיסוק האובססיבי באיברי הגוף והטיפול בהם מנקודת מוצא פרנואידית, תוך שהלשון הציורית מנותקת מהעולם החיצון, וכאשר דימויי הגוף נתונים כליל לשליטת הלא-מודע, קרי – הליבידו הסגור בתוך עצמו."

הפן הניאו-אקספרסיוניסטי מכיוון מטבחו של פרנסיס בייקון התפשט בשלהי שנות ה- 60 מציוריו האגרסיביים של ליפשיץ לציוריהם של מיכאל דרוקס ויאיר גרבוז. הדגש היה על עיצוב גרוטסקי ואגרסיבי מאד של העירום הנשי. לאחר שיתוף פעולה ב- 1968 עם שירים חברתיים-סאטיריים של חנוך לוין, בסדרת "אדון זאב" – רישומי דיו ולטרסט על נייר שהוצגו באותה שנה בתערוכת "עשר פלוס", "בעד ונגד", יצר מיכאל דרוקס (יליד 1940) ציורי עירום נשי על נייר או בטכניקה מעורבת על עץ לבוד. בהשפעת אורי ליפשיץ (וכאמור, בייקון) מצד אחד ווילם דה-קונינג מצד שני, עוצבו הנשים העירומות כמאסות בשרניות מונומנטאליות, מכוערות, על פי רוב נטולות ראש, גושי ישבן ושדיים, חיות יצריות ודמוניות.

בציוריו של יאיר גרבוז (יליד 1945) מאותה עת (1972-1967) שולבה "הפיגורטיביות החדשה" בתחביר ה"פופ-ארט". טכניקת ה"הורדה" של צילומי עיתונות, לצד קולאז'ים, במיזוג עם ציור בצבעי שמן, כל אלה גם יחד שרתו שפה כמו-קולנועית (הדפוסיות הקבועה של "לוח הסיפור" הקולנועי גם הדהדה את ציורי אנדי וורהול), בה חזר הצייר (בין שאר הדימויים הרפטטיביים) על אותו דימוי פיגורטיבי אדמדם, על פי רוב ישות נשית עירומה, בהמית, מפלצתית, דוחה, ברוטאלית. פורנוגרפיות תוקפנית זו לא הותירה סיכוי לדימוי הארוטי-אסתטי הקלאסי של האישה, ואף לא לייצוגה הריאליסטי.

כל האמנים ה"ניאו-פיגורטיביים" הללו בישראל של שנות ה- 60 אישרו בדרכיהם השונות דמות אדם מבוזה, וזאת לאחר היעדרות כמעט גמורה של דמות האדם מהציור המופשט של אמני "אופקים חדשים" (1963-1948). ניתן גם לומר, שכל האמנים הללו של "הפיגורטיביות החדשה" העצימו והחריפו מגמה אמנותית ישראלית, שאותה הגדרנו במקומות אחרים כ"דור העשור": ציירים צעירים שעלו על הבמות הישראליות בסביבות 1958, ואשר הוכיחו נטייה פיגורטיבית וסמלית, פיוטית-סוריאליסטית לא מעט, שבסימן "המצב האנושי". פימה (אפרים רויטנברג), דוד שריר, אביגדור אריכא, יוסף פרחי, משה טמיר, דוד פלומבו, מריאן מרינל ונוספים – יצרו ציורים ופסלים המחברים את משקעי השואה עם משקעים ספרותיים אקזיסטנציאליסטיים. דוקרניות קוצנית של תצורות אורגאניות (חרקים וכו') ו/או מכאניות סללה את הדרך לאותו גל של ייצוג אנושי אלים בציורי "הפיגורטיביות החדשה". על התשתית הספרותית האירופית (קפקא, קאמי) והישראלית (מעגנון ועד למשוררי "לקראת") של אמני "דור העשור" עמדתי לא אחת.[8]

הרי לנו אפוא המהלך המדויק, המחבר את דור אמני 1958 עם אותם אמנים משנות ה- 60 שקידמו בישראל "פיגורטיביות חדשה". בתוך מהלך זה יש למקם את עלילות קבוצת "עשר פלוס" ו"סאלוני הסתיו".

[1] גליה בר-אור, "רק באטליה שלי אני ללא מרגיש זר", בתוך: "יעקב (ז'אק) גרינברג", המשכן לאמנות, עין-חרוד, עמ' 5-4.

[2] אברהם קמפף, "מריאן, גורלו של אמן", בתוך: "מריאן", אוניברסיטת חיפה ומוזיאון תל אביב, 1979, ללא מספרי עמודים.

[3] יוסף מונדי, "על הצייר ז'אק גריברג", "במחנה", 1.8.1984. מצוטט בקטלוג תערוכת "יעקב (ז'אק) גרינברג", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2015, עמ' 4.

[4] מאיר ויזלטיר, "יעקב – ז'אק – אמוקראה לו ג'קי", קטלוג "יעקב (ז'אק) גרינברג, המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2015, עמ' 10.

[5] נמרוד רייטמן, "דמות מרוקנת", שם, עמ' 13.

[6] כהבחנתה של מבקרת האמנות, רחל אנגל, ב"מעריב", 15.7.1960.

[7] יואב בראל, "ציורי אורי ליפשיץ", "הארץ", 24.4.1967.

[8] ראו, למשל, הפרק "לקראת 1958: על מצבו של האדם", בתוך: "העשור הראשון: הגמוניה וריבוי", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2008, עמ' 179-166.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: