הסיפור של "משקוף"

                       הסיפור של "משקוף"

לאורך כשנה וחצי, בין השנים 1969-1968, פעלה בירושלים קבוצת "משקוף"[1], 26 אמנים – ציירים, משוררים ומוזיקאים ירושלמיים – אשר ביקשו לפתח יחדיו מפגש יצירתי חי בין אמנויות ובשיתוף קהל. חברו בה בעיקר שני דורות של ציירים – מרביתם מורים ותלמידים מ"בצלאל": אמנים ירושלמיים ותיקים – דוד (דדי) בן-שאול ("אני המצאתי את 'משקוף'"), צבי טולקובסקי, משה פיני, מילכה צ'יזיק, איבן שוובל ואחרים – ולצדם מספר צעירים שזה אך בגרו את "בצלאל" – שאול ש"ץ, מיכאל גיטלין מיכאל לב-טוב. האחרון אומר היום במבט לאחור:

"אני זוכר את הפרק הזה כרנסנס. 'משקוף' השיגה הד ציבורי רחב. יש גם לזכור, שבירושלים לא קמות קבוצות…".

אכן, בתוקף אותו מבט לאחור, פעילותה של "משקוף", על אירועיה הסביבתיים ועל רוח ההפנינג ששרתה עליהם, צובעת את תמונת האמנות הירושלמית של סוף שנות ה- 60 בצבעים עליזים ודינאמיים. כותבי ההיסטוריה של אותו עשור נטו להדגיש את פעילותה של קבוצת "עשר פלוס" התל אביבית ומספר מיזמים סביבתיים שנוצרו בירושלים בין 1970-1969 על ידי יהושע נוישטיין, ג'רי מרקס וג'ורג'ט בליה ("נעליים בבית האמנים", "פרויקט נהר ירושלים") בבחינת גשר אמריקאי-ישראלי של "פופ-ארט", הפנינג ואמנות סביבתית. אלא, שעלילות "משקוף" בכוחן להרחיב משהו את תרומתה של ירושלים לבניינו של גשר זה.

על הקמת "משקוף" חלוקות הדעות. לפי דדי בן-שאול, "משקוף" קמה כי –

"בית האמנים היה במצב של שמרנות, שלא אפשרה לצעירים להיכנס עם תוכניות משלהם. ניסינו להיכנס מבחוץ. הכול התחיל מזה, שכמה חברה' עבדו אצלי בסדנה (סדנת הדפס בסטודיו של בן-שאול באבו-תור/ג.ע) – גיטלין, לב-טוב, ש"ץ ואבישי אייל, וחשבתי איכשהו להמשיך את זה. אמרתי: מדוע, בתור ותיק יחסית, שלא אארגן קבוצה. אז הוספנו חברים ואז, כקבוצה, נפתחו בפנינו הדלתות."

לפי יוסי אופק, משורר, מנהל "הגלריה הקטנה" המיתולוגית ובעלה של הציירת צבי ויינמן, שפעלה אף היא ב"משקוף" (לפי מילכה צ'יזיק[2], יוסי אופק הוא החוט המקשר ודמות-מפתח ב"משקוף": "הוא מי שעבר מבית לבית, ארגן עיצוב פלקטים וכו'.") – סיפורה של הקבוצה ראשיתו בירושלים שלמחרת מלחמת "ששת-הימים", ירושלים שאליה שבו בני הזוג אופק מארה"ב טעונים במטעני הפנינג ובאידיאה של יצירה עם קהל. בין שתייה לשתייה עם ידידים במרתף של סורמללו ובמקומות אחרים, נולדה המחשבה על הקמת קבוצה:

"יום אחד ב'סורמללו', אחרי מספיק כוסיות, התחלנו צביה, דדי ואני לגלגל את הרעיון של אמנים היוצרים עם קהל. הרעיון היה, שתחילת העבודה מכוננת על ידי האמן ומתפתחת אחר כך עם תגובות הקהל. אני עסקתי בשירה, דדי וצביה בציור. התקשרנו עם יוסי מר-חיים, שהיה אחראי על המוזיקה, ו'משקוף' באה לעולם."

כדי להבין את "משקוף" יש להעמיק לרקע התרבותי הגלובאלי דאז: יש לזכור את המתרחש בארה"ב של סוף שנות ה- 60. לא רק בני הזוג אופק שבו משם עם רושם ההפנינג: יוסי מר-חיים חזר מלימודי מוזיקה ב"ג'וליארד" הניו-יורקי, כמוהו שב מארה"ב צבי טולקובסקי, שלא לדבר על האמריקאיות של צייר כאיבן שוובל, או של משורר כהרולד שימל, או האורח לתערוכה אחת – האמן, יהושע נוישטיין. נאמר אפוא, ש"משקוף" שימשה בית טבעי ללא מעט אמנים ירושלמיים שנשאו בצקלונם תרבות אמריקאית ברוח שלהי שנות ה- 60. אלא, ש"משקוף" הייתה בית במובן רחב הרבה יותר. במילותיה של מילכה צ'יזיק: "זו הייתה תקופה של דפרסיה גדולה באופן אישי שלי, אבל כולנו חיפשנו בית. מין יתומים."

אפשר, שבמבט לכיוון תל אביב עלתה גם קנאת-מה ב"עשר פלוס". שכן, לא מעט מתערוכותיה של "משקוף" עשויות להיראות כווריאציה על תערוכות "עשר פלוס" (דוגמא: "עשר פלוס עולה על ונוס" לעומת תערוכת "משקוף" בנושא ציור בריאת האדם של מיכלאנג'לו בקאפלה הסיס טינית, כמתואר להלן). יצוין, שדדי בן-שאול ויוסי אופק היו מקורבים לאי אלה מ"עשר פלוס", ששיתפו פעולה באיורי חוברת "גרופית". יוסי אופק:

"הקשר בינינו לבין דדי נוצר ב- 1964, כשהוצאנו ספר של שישה ציירים ושישה משוררים ירושלמיים. לספר קראו 'גרופית'.[3] הוא היה בפורמט מיוחד, במתכונת כזו שהאמנות תוכל להיות עצמאית, ולא כאיור לשיר. רפי לביא היה בין המשתתפים (לצד גד אולמן, דדי, צביה, פיני משה ועוד). מלבדי, המשוררים היו גרשון בן-דוד, אריה שור, ראובן טוטפלד (היום, המפרסם של 'החמצן של המדינה'), יעל מיכלסון ועוד. כשהוצאנו את הספר והבאנו לרפי, אמר לנו: 'התחלתי לארגן בתל אביב את 'עשר פלוס', בואו והצטרפו, אתה וצביה.' נסענו לארה"ב ורפי התחיל את 'עשר פלוס' בעצמו."

משותפת להולדת "עשר פלוס" ו"משקוף" ההתנגדות לממסד האמנותי. "המאחד אותנו היה ההתנגדות לממסד", סיפר דדי בן-שאול, "והממסד היה בעיקר בית-האמנים. בעצם, גם הם היו זקוקים לגימיק הזה, עד שראו ש'משקוף' הופכת את הבית, וזרקו אותנו."

תערוכתה הראשונה של "משקוף" התמקדה בהדפסי אבן ששילבו צייר, משורר ומוזיקאי. העבודה נעשתה בקבוצות, שעה שהצייר, המשורר והמוזיקאי פועלים ביחד ובמקביל על אותו לוח אבן, וכל זאת בסטודיו של בן-שאול. למשל, יוסי אופק, ביחד עם צביה וינמן ועם יוסי מר-חיים (שחרט את תויו על הפלטה. בערב הפתיחה, ניגן את המוזיקה לפי הכתוב בליתוגרפיה). במקרה אחר, מיכאל לב-טוב (מי שיהיה נודע, בין השאר, כבמאי סרטים דוקומנטריים בטלביזיה הישראלית וממייסדי גלריה "אגריפס 12" בירושלים) גם חיבר את השיר וגם צייר את הציור, שניהם על האבן. זיווג אחר: יורם רוזוב צייר את לוח האבן, שעליו רשם יהודה עמיחי את שירו. בסטודיו של בן-שאול (המתגורר כיום בסג'רה שבגליל) יימצאו כל אותן הליתוגרפיות המשותפות של "משקוף". את כרזת היסוד של הקבוצה, ובה צילומי החברים, תמצאו אצל שאול ש"ץ (שבינתיים, חזר בתשובה, אך עודנו מצייר).

וכך, ב- 21.10.1968 נפתחה בגלריה "אנגל" תערוכת "ציור, שירה, מוזיקה". ציירים: אברהם אופק, איבן שוובל, דוד בן-שאול, יורם רוזוב, מיכאל לב-טוב, מילכה צ'יזיק, פיני משה, צבי טולקובסקי, צבי וינמן ושאול ש"ץ. משוררים: דניס סילק, הרולד שימל, גרשון בן-דוד[4], אריה שור (איש "קול ישראל"), יהודה עמיחי, יוסי אופק, מלאכי בית-אריה (לימים, מנהל הספרייה הלאומית). מוזיקאים: יוסי מר-חיים (שניגן בפתיחת התערוכה בצינורות השקיה ארוכים), ממילו גטנופוליס (מוזיקאי ממוצא יווני) וריצ'רד פרבר (המלחין, שעלה ארצה מארה"ב ב- 1964).

תערוכתה השנייה של "משקוף" טיפלה בפורמט ובצבע (מענה לתערוכות הפורמטים – "גדולים", "קטנים" ו"בעגול", ותערוכת "באדום" של "עשר פלוס"?): כל צייר נדרש לצייר על לוח דיקט תקני שלם – 125X220 ס"מ – באדום ובכחול. "אדום כחול" היה שם התערוכה, שנפתחה ב- 1.4.1969 בקומת הביניים הקטנה של בית האמנים. אצל יורם רוזוב נמצא עדיין ציור הדיקט הענק שצייר אז שאול ש"ץ.

תערוכתה השלישית של "משקוף" נפתחה ב- 10.2.1969, שוב בקומת-הביניים של בית-האמנים. שם התערוכה, "דירה", והיא אולי המעניינת שבפעולות הקבוצה. כל איש ואישה מחברי "משקוף" – הציירים (דדי בן-שאול, צבי טולקובסקי, איזיקה גאון[5], מיכאל לב-טוב, מילכה צ'יזיק, צביה וינמן ושאול ש"ץ), המשוררים (אורי אורלב ויוסי אופק) והמוזיקאי (יוסי מר-חיים) – הוזמנו לבנות כל אחד פינה אישית באולם (תאורה: יהודה אבשלום, הוא יודה'לה, מיקירי העיר), שעה שה"דירה" צמחה כיצירה משותפת מתוך האשפה של ירושלים. הייתה זו הפעם הראשונה (קודם לאלפי הנעליים הממוחזרות שפיזרו ב- 1969 נוישטיין-מרקס-בליה בין אולמות בית-האמנים) שגרוטאות מוחזרו והפכו ליצירה סביבתית בירושלים. בן-שאול:

"חפרנו שני בורות ארכיאולוגיים של זבל: בור אחד מול קולנוע 'עדן' ובור אחר מול 'בכחוס'. הוצאנו הכול, צבענו בצבע סופרלאק והצגנו, לצד ציורים שלנו ולצד שירים שמוסגרו."

המוזיקה הושמעה במשך כל זמן התצוגה כרקע לחפצים. בעיזבונה של מילכה צ'יזיק אמורות להימצא זוג נעליים ישנות צבועות ("עשינו את הכול ביחד", הדגישה) ושיר ממוסגר, פרי עטו של אורי אורלב. תפאורן הטלביזיה לשעבר, איציק אלבלק, רכש את השיר הממוסגר של יוסי אופק.

תערוכה משמעותית של "משקוף" שחזרה את "אצבע אלוהים" של מיכלאנג'לו (דהיינו, את תמונת בריאת האדם מהתקרה המפורסמת שבוותיקן). הפעם, הוצגה התערוכה בגלריה "ספראי" (שעה שזו הייתה עדיין ממוקמת במרתף ברחוב יפו 37). בתערוכה זו השתתפו גם מיכאל גיטלין ויהושע נוישטיין. גיטלין היה אז קרוב מאד בסגנונו (ה"דה-קונינגי") לזה של שאול ש"ץ, והשניים אף יצרו בסטודיו של גיטלין (ללא קשר ל"משקוף") הדפס משותף החתום בידי שניהם. גרסתו הציורית של ש.ש"ץ לציור אלוהים ואדם של מיכלאנג'לו אמורה להימצא אף היא בעיזבונה של מילכה צ'יזיק. גיטלין בחר להציג צילום של דמות אדם הראשון (כפי שציירו בואנורוטי על תקרת הקאפלה). נוישטיין הציג מחברת, שהורכבה מעשרה דפים, לאורכם התפתח הדימוי של יד אלוהים ויד אדם כזיכרון מתמשך: זיכרון הדף הקודם, שקיפות הדפים, ביחד עם מכתב של מיכלאנג'לו על היעדר הפער בין ציור ופיסול – כל אלה תפקדו כסנונית מושגית לעיסוקו האינטנסיבי העתידי של נוישטיין בתהליכי זיכרון בחלל ובזמן.

מלבד התערוכות, קיימה "משקוף" ערבים חד-פעמיים. כזה, למשל, היה הערב בסוכנות "פולקסוואגן", מול גלריה "אנגל" שברחוב שלומציון. כאן, יהודה עמיחי, יוסי אופק ומשוררים נוספים קראו שירה, בעוד ציירי הקבוצה ציירו במקביל, וכל זאת בנוכחות קהל. נושא הערב: "רכב"… וזכור הערב במרתפי "סורמללו", "שיראוקול" שמו: שמות ישנים פגשו פה בשמות חדשים: יוסי אופק – שירה, סטיב גלדסטון – אורות, סלבדור דאלי (ירושלמי נודע…) – סרט, דן עומר – שירה, הרולד שימל – שירה, מיכאל לב-טוב – שירה, דייב ליכטן – מוזיקה, יוסי מר-חיים – מוזיקה, מרק סולומון – מוזיקה. אירוע אחר התקיים בביתו של יוסי מר-חיים, והקלטתו שמורה אצל צבי טולקובסקי: יוסי מר-חיים מקיש בגרזנים על גבי פסנתר, שעה שיהודה עמיחי, איבן שוובל ונוספים מתערבים, אם בקריאת שיר ואם אחרת. ותצוין גם סדנת רישום שהפעילו חברי "משקוף" בבית-האמנים בירושלים. לא אחת, בפגישה זו או אחרת בבית אחד החברים (על פי רוב, בית יוסי מר-חיים), יצירה ספונטאנית בין-תחומית פרצה בעקבות מספר כוסיות. לעתים, נפגשו החברים אצל דדי בן-שאול, לעתים בבית-האמנים, לעתים בבתי קפה. כאן נערכו ה"ישיבות" ופה, בין כוסית לכוסית, הוחלט על הצעד הבא. הבסיס החברתי של "משקוף" היה, אכן, מכריע: לב-טוב ושאול ש"ץ היו חברים טובים, גם גיטלין ושאול ש"ץ. חבר הביא חבר (אבררהם אופק הביא את יהושע נוישטיין). לא אידיאולוגיה כלשהי איחדה את החבורה, אלא התחברות ידידותית של אמנים המבקשים אחר ויברציה אמנותית בירושלים. דדי בן-שאול היה הפיגורה המרכזית, מעידים כמה מחברי "משקוף" (בעבור חלקם, בן-שאול הוא המורה מ"בצלאל"). גם טולקובסקי היה פעיל מאד (ברשותו מעין ארכיון כולל של הפעילויות דאז), ואילו על חלקו של יוסי אופק סופר לעיל. אך, סיפורה של "משקוף", להבדיל מזה של "עשר פלוס", לא היה סיפור על חבורה מונהגת (נוסח מנהיגותו התל אביבית של רפי לביא). שבירושלים הייתה חברותא, ומשזו תמה – בא הקץ על "משקוף". וסופה של החברות היה ראשיתו של מה שטולקובסקי קורא, שנים רבות מאוחר יותר, ה"אגו-טריפ" של מספר חברים.

זמן לא רב טרם הסוף, צץ הרעיון להציג תערוכה במוזיאון ישראל. זהו המקום לציין, שלמרות הכיסוי הנרחב באמצעי התקשורת (דן בירון ערך כתבה טלביזיונית על פתיחת התערוכה הראשונה, יצחק רועה דיווח ברדיו על הפתיחות), לא מוזיאון ישראל ולא שום מוזיאון אחר, מעולם לא נתנו גיבוי לאירועי "משקוף". באשר לביקורת האמנות, זו התייחסה בחיבה, בסקרנות ובסלחנות לשובבותם של נערי "משקוף". אפשר, שמיכאל סגן-כהן, שכתב ביקורות ב"הארץ" באותה עת, התייחס למעשי הקבוצה במונחי חדשנות עכשווית, ויוזכרו גם ראובן ברמן ב"ידיעות אחרונות" ומאיר רונן ב"ג'רוזלם פוסט" שעקבו בנאמנות. אלא (בניגוד למקרה "עשר פלוס"), לא קם מתוך קבוצת "משקוף" מבקר אמנות כלשהו שיסלול בעבורה דרך להכרה ציבורית. ובכל זאת, בתאריך כלשהו בסוף 1969 התקיימה פגישה בין חברי "משקוף" לבין יונה פישר. דוד בן-שאול:

"העלנו רעיון אידיוטי ובלתי אפשרי: לעשות את היצירות הכי טובות שלנו, לשרוף אותן ולאחר מכן להציג במוזיאון את השרידים."

התערוכה במוזיאון לא התקיימה. יותר ויותר היה ברור, שימיה של "משקוף" ספורים. בן-שאול:

"זה התפרק כי נמאס לנו. זהו. כשזה התחיל להיות מלאכותי – זה כבר לא עניין אותנו. כל הזמן היינו עליזים ומתהוללים, ורק כל עוד נמשכה השמחה – הייתה 'משקוף'. "

יוסי אופק:

"העלנו את השאלה: מהו המקשר הרעיוני בינינו, מלבד היותנו ירושלמים? לא הייתה תשובה. רוב החברים לא רצו להתמודד עם הבעיה. רצו לעבוד וזהו. צביה, איבן ואני היינו במיעוט שביקש אחר קשר אידיאי. באותו שלב, החלטנו שלושתנו לפרוש מהעניין. היה עוד ניסיון אחד נוסף של ארבעה מהחברים (תערוכת "4X4"/ג.ע) ואז 'משקוף' נדם."

מילכה צ'יזיק:

"ברגע שיוסי אופק נסוג, העניין התפרק. הוא הרי היה זה שקישר בינינו…"

צבי טולקובסקי זוכר אירוע, שמבחינתו, היה "הקש ששבר את גב הגמל": היה ניסיון לצייר קיר משותף בקומת הביניים של בית-האמנים. כל אחד מחברי הקבוצה אמור היה להגיב, להמשיך את ציור קודמו וכו', מין הפנינג שכזה. כשהגיע טולקובסקי לאולם, מצא לתדהמתו את רוב הקיר מכוסה בציור ענק של אחד המשתתפים עם חתימה בתחתיתו. בעבור טולקובסקי, זה היה הסוף. מיכאל לב-טוב זוכר את התפרקות הקבוצה כתולדת אינטריגות שצצו ברגע בו עלתה האפשרות להשתתף כקבוצה בביאנאלה כלשהי.

משנתפרקה הקבוצה המשיכו עוד אי אלה חברים להיפגש בסטודיו של בן-שאול באבו-תור. יוסי אופק זוכר פגישות כאלה ביחד עם המוזיקאי, אילן נובקוביץ':

"דדי כייר כדי יין בחצר, אני כתבתי שירה ואילן חיבר מוזיקה. בשלב כלשהו, היה דדי משמיד את הכדים."

אכן, הכלים של "משקוף", לא רק אלה של בן-שאול, נשברו. בתחילת שנות ה- 80 נעשה ניסיון נואש למדי להקים מחדש את "משקוף", כאשר טולקובסקי ומילכה צ'יזיק הזמינו למפגש את החברים מהעבר. באו 6-5 איש. דבר לא יצא.

[1] מאמרי על תולדותיה של קבוצת "משקוף" ראה אור לראשונה ב"קול ירושלים", 23.3.1984.

[2] מילכה צ'יזיק (2011-1937), ציירת ומורה ב"בצלאל" במחלקה לעיצוב גראפי.

[3] "גרופית" ראתה אור בהוצאת א.י.צ.ו, עין-הוד (א.י.צ.ו = אופק יוסי, צביה וינמן).

[4] יליד גרמניה, שמעולם לא הסתגל לשפה העברית, נהג לבלות דרך קבע ב"גלריה הקטנה" (בהנהלת יוסי אופק) שבמרכז ירושלים, בטרם הלך לעולמו.

[5] יצחק איזיקה גאון (1997-1938), לימים – ראש מחלקת העיצוב במוזיאון ישראל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: