כשבאמנות הייתה נשמה

דברים שאמר לי אליעזר רוזנפלד ב-  1992

"…ב- 22 ביוני 1946 הגעתי לחופי ארץ ישראל. ספינתנו הייתה האחרונה בטרם הוקם מחנה המעצר הבריטי בקפריסין. במקום שישה-שבעה ימי הפלגה, נאלצנו לשוט במשך עשרים ואחד יום מקונסטנצה ועד לחיפה. ניסינו להתחמק מספינות המשמר הבריטיות. אלא שהללו ידעו עלינו, מסתבר, מרגע צאתנו לדרך. תפסו אותנו על נקלה והובילונו למחנה העצורים בעתלית. התגלתה בעיה קטנה: במהלך חקירתי, גילו הבריטים בתרמילי גליל ובתוכו כל הציורים שמצאתי בבית אבי בנוטשאיו שבטרנסילבניה (ציורי שמן של מינקובסקי, הירשנברג, שני ינקל אדלר, גריגורסקו ועוד). וחמור מזה, הבריטים גילו בתרמיל משור לחיתוך מסגרות, שהיה מפורק לתריסר חלקים. חוקרי היו משוכנעים שגילו מכונת ירייה או משהו דומה ופקדו עלי להרכיב את המכשיר, בעודם מקיפים אותי בשלושה חיילים המכוונים אלי טומיגנים. לציורים, כמובן, לא שמו לב במיוחד. הרכבתי את המשור, וכשהאנגלים ראו שזה באמת משור, נשמו גם הם לרווחה. ואז, אפשר לומר, פתחתי את העסק הראשון שלי בארץ: האנגלים של מחנה המעצר הפיצו את השמועה שאני עושה מסגרות והשומרים היו באים אלי עם תמונות של בחורות ונשים שלהם שאעשה מסגרות, וכך הרווחתי סיגריות ומזון נוסף.

"התחלתי מכין את עצמי לרעיון שמחנה המעצר יהא 'ביתי' החדש למשך פרק זמן. מדי חודש בחודשו, שוחררו מספר חלוצים, טיפין טיפין, וברור שבעלי הקשרים הטובים הקדימו להשתחרר. לי חיכה בארץ אח, נהג טקסי, שהתגורר בכפר-סבא ושהה בארץ מזה כשלוש שנים. באותה עת, להיות נהג טקסי פירושו היה מעמד גבוה למדי. וכך, אם בזכות 'מעמד' זה ואם הודות לקשרים שקשר אחי עם הממשל הבריטי בקלקיליה, מצאתי את עצמי משתחרר מהכלא לאחר עשרה ימים בלבד. לקחתי את התרמיל שלי עם המשור והתמונות ונסעתי לכפר-סבא.

"סוף-סוף, עליתי ארצה. שמחתי לא ידעה גבול. הן לזאת הוכשרתי במשך שנים. מטרתי העליונה הייתה להגיע לקיבוץ עברון, הסמוך לנהריה, הקיבוץ 'שלי' (כלומר, זה שיועד להכשרה שלנו) ולהתחיל לעבוד בחקלאות. אלא, שהיה עלי לחכות. במשך ארבעה שבועות הסתובבתי לי ברחבי הארץ, בולע את הנופים ומנסה להכיר את עולמי החדש. לא היה גבול להתרשמותי. לאחר מכן, התחברנו כעשרים עולים מהאנייה 'מקס נורדאו' ונשלחנו לקיבוץ בית-אלפא להכשרה עד שקיבוץ עברון יהיה כשיר לקליטתנו.

"פרק בית-אלפא: עבדתי כאן בעבודות שונות, עד שזכיתי להתמנות לשַַמָשו של הרפתן. אלא, שבין חליבה לחליבה, לא שכחתי את אהבתי המקצועית האמיתית. לפיכך, כבר בחופשה הראשונה נסעתי מהעמק לתל אביב והחילותי תר אחרי חנויות של תמונות ומסגרות. סיפרו לי על גלריה וחנות ספרים בשם 'מקרא-סטודיו' ברחוב אלנבי 56, קומה ב', מעל לחנות כותנות בשם המדנמץ.[1] מיד ניגשתי לשם. עליתי במדרגות ופגשתי את אירם סמואל, ילידת גרמניה, שניהלה את העסק (ביחד עם פיטר זילקה, שהיה הבוס הראשי), בהתפרנסה בעיקר ממכירת ספרים. מאוחר הרבה, יותר תיפתח אירם את גלריה 'יפו העתיקה'.

"אצל אירם למדתי את האל"ף-בי"ת של האמנות המקומית. אפשר לומר, ש'מקרא-סטודיו' שימש כבית ספר לאמנות הישראלית בעבור העולים מאירופה. פה פגשתי בשרגא וייל, בשמואליק כ"ץ, במולה בן-חיים, בהולצמן, סטימצקי, שטרייכמן וכו'. אירם הסבירה לנו על הציורים המוצגים ועל ההתרחשויות בעולם האמנות התל אביבי. כך נודע לי על הסטודיו של יצחק פרנקל. לא חיכיתי הרבה ובאתי אליו לצפון-תל אביב, כיון שהייתי רעב להרצאות על תולדות האמנות, ובעיקר על אמנות יהודית. עד אז כל ששמעתי בנושא היו מספר הרצאות שהרצה ד"ר אויגן קולב באולם של קהילת יהודי בודפשט. בבודפשט. אלא, שזה היה ב- 1930, בהיותי בן 15. זכור לי, אגב, שבאותה עת מוקדמת, נטלני הבוס שלי לראות ציורים של אחד, יהודי ארצישראלי בשם אבל פפרמן, הוא אבל פן, 'צייר ארצישראלי המתמחה בציור האבות והאימהות שלנו', הסביר לי הבוס, ואילו אני ראיתי לפניי צוענים וצועניות…

"פרנקל אמר לי שאין הוא מקיים הרצאות בסטודיו שלו והציע שאפנה למשה קניוק, מנהלו האדמיניסטרטיבי של מוזיאון תל אביב. אלא, שעיסוקי הרפתני בקיבוץ לא אפשר לי התמחות כגון זו. הסתפקתי אפוא ביום אחד בשבוע, בו נסעתי ל'מקרא-סטודיו' וקלטתי מידע על המתרחש בארץ. כמובן, שקיבלתי תמונה חלקית בלבד. על בתי הקפה של האמנים, למשל, לא נודע לי כלל.

"מקרא-סטודיו' הוציאה לאור באותה עת גלויות עם ציורי רובין, כהנא, ינקו, קסטל וועוד. קניתי כמה מאלו, מסגרתי אותן בנגריה של בית-אלפא ותליתי בצריף המגורים שלי. הייתי מוקף באמנות. על רובין ידעתי עוד מהבית, וגם על ינקו. הרומנים שבחבורה. אך, לא הסתפקתי בציור ארצישראלי. רכשתי ב'מקרא-סטודיו' גם גלויות של ון-גוך, רמברנדט ואקספרסיוניזם גרמני, מסגרתי גם אותן והקפתי את עצמי באהבותיי. אהבה לזמן קצר: החברים בקיבוץ סחבו ממני את הגלויות, עד שלא נותרה לי כל ברירה אלא לתלות את הגלויות בתוך הרפת… זו הייתה מעין תערוכה של אמנות. פעם נכנס לרפת איש-המדגה והתמונות הממוסגרות מצאו חן בעיניו. הציע לי דגים כתמורה לתמונות. הסכמתי. היינו חמישה ברפת והתחלקנו בדג, לא נשאר לי הרבה. אחר כך, בא עובד מהלול והציע בשביל תמונות תרנגול שעמד למות; הוא חס על כספי הציבור. וכך, כמעט שהתחלתי בקיבוץ את הקפיטליזם בשלב הראשון שלו: סחר חליפין…

"פעם הגיעו חיילים בריטיים מכיוון עין-חרוד, כנראה חיפשו נשק. הגיעו לרפת (שהייתה נקייה להפליא, יש לציין), ולהפתעתם הרבה, מצאו בין הפרות את ציוריי הממוסגרים. הקצין הנדהם שאל אם זהו מוזיאון, בעוד מנהל הרפת מבקשני להסביר לבריטים על הציורים. סיפרתי לקצין באריכות על האוזן של ון-גוך ועל שאר אנקדוטות מתולדות האמנות, ורק מאוחר יותר הבנתי, שתפקידי היה לעכב את החיילים ברפת עד שיוסדרו ענייני ה'סליק' בחוץ…

"1947. כעשרה חודשים שאנחנו בקיבוץ בית-אלפא. האמת היא, שדי נפגענו מכך שלא נשלחנו הישר לקיבוץ עברון עם שאר חברינו להכשרה. מה גם שלא חשנו נוח מדי עם חברי בית-אלפא. הייתי אפוא ארבעה שגמרו אומר לעזוב, וכגנבים בלילה הסתלקנו לנו.

"נסעתי לתל אביב וחיפשתי לעצמי פרנסה. למזלי, הצלחתי להשיג עבודה אצל חברת ביטוח העוסקת גם בתעשיית מסגרות. כלומר: בקומה א' היה בית-מלאכה לזכוכיות ומסגרות, ואילו בקומה ב' משרד ביטוח – 'רווה'. רחוב שיינקין 34. הבוס, אדון הרצפלדר, הכיר את בני משפחתי ואת המקצוע הזורם בעורקם ולפיכך לא היסס לקבלני לעבודה. התגוררתי לבדי ממול, ברחוב יוחנן הסנדלר. המפעל היה מטפל גם בביטוח שמשות, קריסטלים ותמונות. נתמניתי כמומחה להערכת השמשות והתמונות לפני השריפות (בזמן הביטוח) ואחרי השריפות. בשביל כל אקספרטיזה – הערכה – כמו שקוראים לעסק הזה, קיבלתי 80 גרוש דמי יעוץ מקצועי.

"ב'רווה' יצרנו מסגרות לכל הציירים הידועים בארץ – לרובין, לקסטל וכיו"ב, וכך התחלתי קושר קשרים ומהדקם. את הבדים למסגרות לא הזמנו אז מלונדון, אלא הכנו בעצמנו, כולל ה'וארני' (וארניש). רוברט בזר, מי שיהפוך לצייר נודע של 'אופקים חדשים', היה נוסע ליוון ומביא עמו 'מסטיק' (שהוא שרף-האורן), ואנו בישלנו את המסטיק הזה עם טרפנטין לקראת מריחתו על הבד. הבדים של אריה לובין, של חיים גליקסברג, של קסטל ועוד היו הבדים שלי, ואם הם מתפוצצים היום – אין ספק, שאני הוא האשם בדבר. לא לחינם, הגיעו הבדים הללו לשיפוץ אצל חיים מלר עשרות שנים מאוחר יותר.

"לא רק מסגרות ובדים התקנתי. משרדי 'רווה', שהיו סניף של חברת 'לוידס' הלונדונית, הפעילו אותי כעושה אקספרטיזות. נחשבתי למומחה. במסגרת מומחיותי זו, נשלחתי יום אחד לראש עיריית רמלה, ערבי נחמד, שפרצה שריפה בביתו. הוטל עלי לעשות אקספרטיזה של תמונותיו השרופות, נסעתי לרמלה באופניים וחיפשתי את מגורי ראש-העירייה. משמצאתי, הכניסני האיש לדירה גדולה ושרופה, שבאחת מפינותיה רוכזו המוני מסגרות וציורים שרופים. חסרו לי עובדות להיאחז בהן, ולכן ביקשתי לראות את מסמכי האקספרטיזה הקודמת. 'הכול נשרף', הגיב ראש-העירייה, אבל נתן בידי רשימת תמונות שכתב הוא עצמו. לתדהמתי הרבה, ראיתי לנגד עיני רשימה מפוארת של מיטב האקספרסיוניסטים הגרמניים – נולדה, פכשטיין, שמיט-רוטלוף, קטה קולביץ וכו'. סיפרתי לו לראש-העירייה ששפת אמי גרמנית וכי יש לי יחס מיוחד לאמנים הללו (כשגילה ששפת-האם שלי הונגרית, הפתיע אותי כשהחל דובר אלי באופן רהוט בשפת המדיארים. סיפר כי במלחמת העולם הראשונה למד בווינה וגויס לצבא האוסטרו-הונגרי, ליחידת הונגרים, ושם למד את השפה על בוריה), והוא שלף עשר לירות מנדטוריות מכיסו (שש לירות לשבוע היה שכרי כעובד ב'רווה') וביקש שאערוך אקספרטיזה בהתאם לרשימה שבידיו. סירבתי, כמובן, והוא החל מוציא עוד ועוד שטרות, ומול החמישים לירות כבר כמעט שנשברתי. עמדתי אז להתחתן והציעו לי ולאשתי דירת חדר עם חצי מטבח ברחוב פלורנטין מס' 5 בדמי-מפתח תמורת חמישים לירות… להישבר או לא להישבר? לא נשברתי.

"את רעייתי, קלארה, הכרתי בתל אביב באמצעות חבר שהבאתי עמי על האנייה מבודפשט. […] המשכתי לעבוד ב'רווה'. קלארי, שעבדה ב'או-בה-גה', חנות הבגדים היוקרתית, עודדה אותי לפתוח חנות משלי לתמונות ומסגרות. לא כל כך היה לי עניין בפתיחת עסק נוסף. הספיקו לי העסקים שפתחתי בקרונשטט ובסאטמר. חלמתי על משק, על חלקת אדמה… ואף על פי כן, כיון שכבר הייתי מיודד עם הולצמן וקריזה, שהציג אותי בפני סטימצקי, שעבר אז ב'סטודיה' עם שטרייכמן, חשתי שאולי יש לי די קשרים לפתיחת עסק עצמאי. נסעתי אפוא לכפר-סבא, נטלתי את רכושי הגדול, 24 התמונות, והלכתי למוזיאון תל אביב לפגוש בקניוק, בתקווה לעניינו ברכישת הציורים. כך אוכל לממן פתיחת חנות.

"הראיתי למשה קניוק את אוצרותיי. לא הופתעתי כאשר אישר, שאכן אלו הן יצירות בעלות חשיבות. אלא, שעל רכישה מאסיבית לא היה מה לדבר. קניוק ביקש שאתרום את ההירשנברג שלי למוזיאון תל אביב. בעודי מהרהר, בחן מקרוב את המינקובסקי שלי וביקש מעוזריו שיעלו מהמרתף את המינקובסקי של המוזיאון. לחרדתי, ראיתי לפניי בדיוק אותו ציור, אלא במעט גדול יותר. מבוכתי הייתה רבה. האם אני אוחז בציור מזויף? קניוק הרגיע אותי. מסתבר, שהציור שבידיו הוא הוא הזיוף, מעשה צייר כלשהו שלמד אצל מאטייקו, הריאליסטן הפולני הדגול, שהיה מורו ומעודדו של הירשנברג. מינקובסקי המסכן: ב- 1924 נסע מקרקוב להציג תערוכה בבואנוס-איירס שבארגנטינה, ושם נדרס למוות ביום הפתיחה.[2]

"לא, למוזיאון תל אביב לא היה שום תקציב לרכישת ציורים מסדר הגודל שהיו ברשותי. את ההירשנברג שמרתי עמי. קניוק היה נדיב מספיק, עם זאת, כדי לצייד אתי בכתובות של חמישה האספנים שהיו אז בארץ ישראל: גרשון לוינזון – גזבר הוועד-הפועל (שהיה ממוקם אז ברחוב אלנבי), אוהב גדול של ציור ישראלי; ד"ר לוויט – הווטרינר של עיריית תל אביב, מי שקנה השכלתו בהולנד והיה מומחה לציור הולנדי; יאנק הויזמן – חבר אג"ד, שייסד לימים את 'ארקיע', בעל אהבה מיוחדת לציור פולני; אשר פרנקל – בעל בית חרושת שהתמחה בציור רוסי; וזוננפלד– יבואן סרטים, בעל קולנוע בקינג-ג'ורג', שהיה מומחה לציור גרמני.

[האספנים הגדולים דהיום? האבא של יוסי חכמי, או דני רקנטי, התחילה את קריירת האוסף שלהם אצלי בגלריה, בדיזנגוף 140. רקנטי קנה אצלי ליתוגרפיה של רובין, שטילפן אלי לקיוסק הסמוך להודות לי על 'תמונת השמן שמכרתי לרקנטי'. מסתבר, שרקנטי לא ידע להבחין באותה עת בין ליתוגרפיה ללבין ציור שמן… אבל, היה לו לרקנטי מזכיר, מגריזו שמו, שהיה בעל חוש לציור, והוא הוא מי שהחל רוכש את הציורים האיכותיים לאוסף הבנק].

"פניתי לחמישה האספנים והצעתי להם לרכוש את האוסף שברשותי. בתמונות ההונגריות לא התעניינו. להאוזמן כבר היו ציורים של טרמברג וברמן, ולא היה מעוניין בשלי. לוינזון אסף רק ציור ישראלי. לשאר לא היה כסף. סופו של דבר, גרשון לוינזון היה היחיד שקנה ממני תמורת שש וחצי לירות מנדטוריות תמונה של טרמבץ'. הייתי מיואש למדי. הלכתי לצייר רובין, לביתו שברחוב ביאליק, ושפכתי לפניו לבי על כישלוני. בין השאר, גיליתי לו, שמצאתי ברחוב דיזנגוף מס' 140 חנות קטנה, שמאחוריה חצי חדר נוסף, אלא שאין בידי הכסף לרוכשה. רובין, שהכיר את אבי ואת משפחתי מימי רומניה, לא היסס הרבה ונתן בידי 300 לירות בהלוואה. הרבה כסף. ניתן לומר, שבזכות ראובן רובין הצלחתי לפתוח את העסק העצמאי שלי בתל אביב. ואני רוצה להדגיש: חרף כל הדימוי הציבורי שלו, רובין היה נפש טובה ומיטיבה. אחרי ארבעה חודשים, באתי לראובן והבאתי שלוש-מאות לירות כדי להחזיר לו. הוא שאל אותי אם הרווחתי כסף זה או אם לקחתי אותו כהלוואה. אמרתי: 'מאה לירות זה רווח שלי. מאתיים לירות לקחתי הלוואה מאחי.' אמר לי ראובן: 'לך למרחץ!'. כך היה אומר לי כשרצה לדחות אותי במשהו. והוסיף: 'קח את הכסף ותקנה תמונות. תמכור ויהיה לך כסף ואז תחזיר לי.' את החוב שילמתי לו במשך שנים במסגרות. לא רצה כסף.

ראשית 1948. זמן קצר בטרם מוכרזת העצמאות, ואני פותח חנות למסגרות ולתמונות ברחוב דיזנגוף 140, פחות או יותר ממול לעסק שלי דהיום. פתחתי עם כמה רפרודוקציות של רובין (שהדפיס לוין-אפשטיין) ומספר חיתוכי עץ שלו ('מבקשי-אלוהים', משנת 1923). תערוכות לא ניתן היה לערוך בשטח הקטנטן. במוצהר הייתה זו 'חנות לתמונות ומסגרות'.

אירם סמואל מ'מקרא-סטודיו' עזרה לי בראשית הדרך, כששלחה אלי ציירים והזמינה אצלי מסגרות. גם גרשון לוינזון עזר לי באותם ימים. הוא היה תומך בציירים הישראלים. הייתה זו מסורת שהתחיל בה ישעיהו אברך. לפני פסח וראש השנה היה בא אלי ושואל מי מהציירים זקוק לעזרה. היו ציירים שבאו אליו וקנה מהם תמונות. היו שהתביישו, או צעירים שזה עתה התחילו ופחדו להראות תוצרתם. נתתי לו רשימה של שמות וכתובות. הוא היה שולח לכל אחד מכתב ובו כתוב: 'הוועד-הפועל של ההסתדרות מעוניין לקנות מציוריך, נא להיכנס לאליעזר רוזנפלד ולמסור לו תמונה לפי בחירתך', ומצרף צ'ק. אני הייתי עושה את המסגרות לתמונות ושולח אותן לוועד-הפועל. כך נאסף בוועד-הפועל אוסף ציורים מצוין של ציירי הארץ, והוא תלוי שם על הקירות. מה שהיה מפעל של סעד שווה עכשיו רבבות לירות. אני מקווה שהם שומרים על התמונות. שמעתי, שכאשר היה בא אורח מחוץ-לארץ, היו מורידים מהקיר תמונה ונותנים לו אותה במתנה.[3]

"בראשית 1948 היינו בתל אביב בעיקר שלושה סוחרי אמנות: 'מקרא-סטודיו' ברחוב אלנבי, "כ"ץ"[4] ואנוכי ברחוב דיזנגוף. אנשים קנו אז בעיקר רפרודוקציות: אימפרסיוניזם צרפתי ומעט אקספרסיוניזם גרמני. היבואנית של הרפרודוקציות (שמקורן בהוצאת 'סקירה' שבאמסטרדם) הייתה גברת אחת, שניהלה עסק ברחוב בן-יהודה (מול בניין 'אל-על' של היום). אך, לא הסתפקתי ברפרודוקציות. הצגתי בחנותי גם אוריגינלים של ציירי ארץ ישראל, הולצמן וקריזה תחילה. אקוורלים של הולמן וגואשים של קריזה וגם ציורים בשמן של סימון ועובדיהו הצגתי מההתחלה. אט אט, הרחבתי את המעגל: קריזה קירב אלי את זריצקי, את סטימצקי, את תשבי, גליקסבררג, אברמוביץ, מאירוביץ וכיו"ב, וכך התחלתי עובד עם אמנים נוספים. ציור ראשון שמכרתי היה של דוד גלבוע.

"עם הולצמן היו לי יחסים מיוחדים. ביום השני לפתיחת החנות, נכנס אלי אדם, מציג עצמו כשמשון הולצמן ומוסיך – 'ראול דופי הישראלי'. אמר שייאות להשאיר לי ארבע תמונות בקונסיגנציה, בתנאי שאציגן בחלון. היה לו הרבה חן להולצמן והקסם שלו חִפה על כל הפטנטים המסחריים שלו. זכור לי גם, שהולצמן דרש שאתקין פספרטו ירוקים לציוריו. הסכמתי לכל תנאיו והוא רשם את מחיריו: 50 לירות לרבע גיליון, 100 לירות לחצי גיליון ו- 200 לירות לגודל 70/80 ס"מ. סכומים עצומים לאותם ימים. לא אמרתי דבר. הצגתי בחלון את הציורים ולצדם, בשילוט גדול, את מחיריהם. כעבור יומיים, נכנס אלי קריזה (הוא שימש לי כיועץ) ותמה מי הנחה אותי למחירים אסטרונומיים שכאלה. עניתי לו: 'הולצמן, מגדולי האקוורליסטים בארץ, דופי של ישראל…'. קריזה הורה לי לסלק מיד את שלטי המחירים מהחלון, בטרם ימיטו שואה על החנות ('אתה מקלקל לך את השם!'), והסביר: 'אם אתה מוכר זריצקי, רבע גיליון, תמורת 3 לירות, לא ייתכן שתדרוש 100 לירות תמורת הולצמן.' שוכנעתי, ומאז הורדתי את המחירים.

"יום לאחר השמטת מחיריו המרשימים, הופיע אצלי הולצמן מופתע ופגוע. להגנתי, ביקשתי ממנו להשוות את מחיריו לאלה של זריצקי. החל מתווכח. בעודנו מלבנים את הנשא, חלפה לה בלונדינית נחמדה וגבוהה ליד פתח החנות, והולצמן אץ-רץ אחריה עם תיק הציורים בידו, וחזר כעבור כך וכך דקות עם הכרזת הניצחון, שהנה מכר לגברת שתי תמונות בחמש לירות יחדיו. 'אתה רואה שקריזה צדק?!', הטחתי כנגדו. 'לבחורות, בפרט אם הן חברות שלי, אני רשאי לתת אף בחינם', ענה. דוגמא אופיינית לדרך בה ניהל הולצמן את ענייניו. התיידדנו מאד והוא נשאר חברי הטוב עד יום מותו. מאד אהבתי את האקוורלים הקלילים-שקופים שלו. בשנים האחרונות לחייו, היה יושב בקפה 'פראק', לא הרחק מפה, וכולנו מסביבו – מפינקל ועד נתן זך ושלמה שבא – ורואים כיצד הוא עושה תמונות בדקות ספורות. אבל, תמיד – 'הולצמנים' אמיתיים ועם הרבה חן. כישרון הדומה לזה של דוד הנדלר, צייר נוסף מצייריי וידיד נוסף מידידיי.

"דוד הנדלר. לאחר שהכיר את אביבה אורי, הוא שינה את חתימתו מ'דוד הנדלר' ל'ד.הנדלר'. מדוע?, תהיתי. הסביר לי: 'בפרק זה של חיי אני חייב למכור כל יום שלוש תמונות בחמש-עשרה לירות, ולא שווה לי לחתום את שמי במלואו…'. היה הולך עם אשתו, אביבה, כמו דגל ברחוב. סיפר לי שהוא חייב לחזור כל יום הביתה עם עשרים לירות, ולכן הוא עובר מדלת לדלת ומוכר. 'קח את שני הבייגלאך שלך', היה אומר לי כל שבוע ונותן לי שני ציורים. אם וולנר ("גלריה וולנר" הייתה ממוקמת ברחוב דיזנגוף בין רחוב ארלוזורוב ושדרות קר-קיימת/ג.ע) שילם לו 18 לירות, אני שילמתי 20. מפעם לפעם, היה מביא לי תמונה של אביבה אורי. הוא התקלקל על ידה, כיון שנאלץ להשיג כסף. הרי את התמונות שלה לא רצו לקנות. הנדלר, הנדלר… הוא ראוי למקום רציני יותר באמנות הישראלית. רשם גדול. מעולם לא שמעתי ממנו מילה רעה על צייר אחר. לא כשאר ציירינו שהיו קוברים זה את זה. מאד אהבתי את הנדלר. בשנותיו האחרונות היה בא אלי פעמיים בשבוע, בימי ב' וה', והיה משאיר אצלי שתי תמונות אקוורליות תמורת עשר לירות. יש לי אוסף גדול מציוריו, עוד מהתקופה בה נהג לחתום בשמו המלא. כשאביבה אורי ארגנה במוזיאון תל אביב תערוכה לזכרו, ביקשו מנתן זך לכתוב הקדמה. ענה זך, שיכתוב בתנאי שיוסיפו לתערוכה עוד מספר ציורים מהשנים 1935-1925, התקופה הטובה של הנדלר. זך שלח את ברייטברג ואת שפס לגלריה 'רוזנפלד' כדי שישלימו את הקולקציה. צלצל שפס וביקש לבוא לראות. רחצתי את התמונות, ניקיתי מעובש, הלבנתי את הניירות, כשלושים חתיכות, שמנים ואקוורלים, והמתנתי למומחים הגדולים מהמוזיאון. כשבאו וראו או החומר – נפלו על הישבן, תסלח לי על הביטוי. הנדלר היה אכן אמן גדול, גם אם מכר בבתים תמורת חמש לירות התמונה. אלא מה? חרף כל הרושם הגדול שהותירו התמונות שבאוספי, אביבה סירבה לצרף אותן לתצוגה. עמדה על כך שיציגו אך ורק תמונות שהנדלר צייר לאחר שפגש בה (כאילו היא ורק היא המוזה של הנדלר). וכך נפלה הקדמתו של נתן זך. מה עשיתי? הצגתי את שלושים הציורים אצלי בגלריה וגנבתי את ההצגה מהמוזיאון, כיון שקיבלתי את הביקורות הטובות ביותר.

"החוזה שחתמתי עם דוד הנדלר היה סיפור בפני עצמו. באה אלי גברת לובלניקר, אחת מהאחים לבון (הייתה חברה בוועדה מטעם העירייה לקבלה לאגודת הציירים), והראתה לי את החוזה שחתמה עם דוד הנדלר. הסתבר לי, שמטעמים אלטרואיסטיים ומצנטיים לשמם, סיכמה הגב' לובלניקר (שהייתה אישה עשירה, אשת קבלן) עם הנדלר, שבמקום לעבור מבית לבית כרוכל, היא תשלם לו חמישים לירות לחודש והוא ייתן לה ציורים כדי שהיא תמכור לי ולאחרים. הייתה זו פעם ראשונה שנתקלתי בחוזה מסוג זה. הצעתי לה לשחרר אותה מהחוזה. פניתי לסימה מסקין, רעייתו של אהרון מסקין (אף היא אישה חשובה, מצנטית שאהבה מאד את הנדלר) והצענו לו להנדלר חוזה משותף בנוסח לובלניקר, אבל משופר: מאתיים לירות לחודש – מאה ממני ומאה מסימה מסקין – תמורת ארבע תמונות לחודש, שתיים לה ושתיים לי. הנדלר הסכים. כיון שלא היה לו כסף לבדים, הכנתי לו עשרה בדים בפורמטים שונים, לפי שיטת הנקודות הנהוגה באירופה. הנדלר לקח את עשרת הבדים וחזר כעבור חודש כשבאמתחתו רק ציור אחד… בקיצור, לא הצלחנו אתו, והחוזה ירד לטמיון.

"אחרי שנים, הופיע שייה ריבלין בשוק, פתח את גלריה 'גורדון'[5] ועשה עם הנדלר אותו מעשה שעשינו אתו סימה מסקין ואנוכי. אלא, שעם שייה דווקא החזיק הנדלר מעמד. מה שלא מנע ממנו להיכנס אלי כל יום שני ויום חמישי. אמרתי לו: 'דויד'ל, עם החוזה אתך לא הצלחנו, אבל הנה אני רואה שעם שייה אתה מחזיק מעמד ב"ה. אבל תגיד לי: מה גורם לך להמשיך ולעבור אצלי כל יום שני ויום חמישי?'. ענה לי הנדלר בסיפור הבא: 'היה-היה איש עני שעבר כל יום אזור מסוים ובידיו מקל, שבקצהו מסמר, ובאמצעות המסמר היה מלקט בדלי סיגריות כדי למכור אותם. מרוב בדלים שאסף ומכר – התעשר העני. ואף על פי כן, חייב היה להמשיך ולעבור יום אחר יום אותו אזור. אותו הדבר לגביי: אני חייב לעבור אצלך כל יום שני וחמישי…'. איש נחמד היה. נכנס, יושב, מנתח ציורים. איש טוב. מעולם לא אמר מילה רעה על שום צייר. אפילו לא על זריצקי.

את זריצקי קנו אצלי אנשים תמורת שלוש לירות. באחד המקרים, השאיר אצלי תייר אמריקאי צ'ק של שלושה דולר. הלכתי לזריצקי, נתתי לו את ההמחאה וביקשתי ממנו את הלירה האחת המגיעה לי. הוא סירב. רצה לתת לי תמונה במקום… עבדתי הרבה עם זריצקי. כל פעם קניתי ממנו עשר תמונות. את העשר האחרונות, אקוורלים של חצי גיליון, מכרתי לאייבי נתן, כשפתח את הגלריה שלו ברחוב אסתר המלכה.

"ב- 1952 בא אריה ארוך והביא לי שלוש תמונות שלו למכירה. לא הצלחתי למכור אותן, למרות כל ניסיונותיי. אחר שנה, חזר, ומשסיפרתי לו על כישלוני, הגיב: 'כנראה שהתמונות שלי לא שוות שום דבר'. ככה גם נהג להגיב מאנה כ"ץ, שהביא לי שש תמונות כל שנה. אלא, שלהבדיל ממאנה כ"ץ, ארוך היה נוטל את התמונות שלא נמכרו ומביא אחרות. משום מה, לא הייתי מסוגל למכור את ארוך.

"את מי בעיקר הצלחתי למכור בראשית הדרך? את ד"ר זולקיס[6], צייר שניהל בית ספר לאמנות בשפה הגרמנית בשדרות רוטשילד 46, קומה ד'. שלוש פעמים בשבוע הייתי בא אליו לסטודיו לשמוע את הרצאותיו בגרמנית. זולקיס זה היה יהודי מברלין, בעל דוקטורט בתולדות האמנות, שהיה נוסע כל שנה למכון-דרנר[7] שבמינכן ועובד שם כמתנדב. היה רסטורטור וידען גדול. הוא נפטר לפני כחמש שנים בלבד והשאיר אחריו ספריית אמנות גדולה ביותר בגרמנית. הוא צייר בכל הטכניקות, בעיקר נופים של ירושלים. כל הייקים למדו אצלו בזמנו. הקים דור של תלמידים בתחום ההיסטוריה של האמנות. לא אמן גדול, אבל צייר כישרוני, ואנשים אהבו לקנות את ציוריו. אם הצלחתי למכור זריצקי אחד בחודש, הרי שאת זולקיס מכרתי מדי יום ביומו.

"אלא, שכאמור, זולקיס היה לי בעיקר מורה לתולדות האמנות. הן חיפשתי השתלמות בתחום זה מרגע שבאתי ארצה. לכן, גם לא הסתפקתי בלימודיי אצל זולקיס. בית ספר נוסף לתולדות האמנות שפעל בתל אביב היה של גילה בלס (אז – כהן). לא בדיוק בית ספר: בסוף רחוב ברנר היה אולם המפלגה הקומוניסטית, וגילה כהן שכרה את האולם פעמיים בשבוע כדי לתת הרצאות. נטלתי חלק בכל הקורסים. וגם בזאת לא היה לי די: אדם שלישי, ששמעתי אצלו הרצאות, היה ד"ר אויגן קולב, מבקר אמנות בעיתון 'על המשמר' ותומך גדול של 'אופקים חדשים' מראשית דרכם. ברחוב נחלת בנימין (בין רחוב אחד העם ומונטיפיורי), מעל לקפטריה ההונגרית, פעלה 'צוותא במתכונתה הראשונה. כיון שהיה 'שומר צעירניק', קיבל קולב את האולם מהמפלגה והעביר כאן הרצאות בתולדות האמנות. בעברית גרועה ביותר, יש לציין. אני, שהכרתיו עוד מבודפשט, שימשתי לו כעוזר לשוני… קולב היה איש תרבותי שידע הרבה. מאז 1949 הפך למנהל מוזיאון תל אביב, עד שנפטר זמן קצר לאחר מכן. הכניס אותו לתפקיד אפרים ימבור, עיתונאי מקיבוץ עברון, שהיה הפטרון שלנו עוד בהיותנו בטרנסילבניה. ימבור היה חברת מערכת 'על המשמר', חבר במועצת עיריית תל אביב, ובתפקידו זה כחבר מועצה הצליח להכניס את קולב לניהול המוזיאון. הקשר ההונגרי.

"ביקרתי בכל התערוכות שהוצגו, השתתפתי בכל ההרצאות, אבל היה חסר לי ספר על האמנות המקומית. לא הכרתי את ספרו של ד"ר קרל שוורץ מ- 1941, ולכן, בסוף 1949 או ראשית 1950, כשנה וחצי לאחר פתיחת הגלריה שלי בדיזינגוף 140, הוצאתי ספר קטלוגי ובו ביוגראפיות של אמני הגלריה. בהוצאת הספר נעזרתי בגרשון לוינזון, גזבר ההסתדרות ואספן האמנות, כזכור, ששלח אותי לדפוס של הוועד-הפועל ברחוב הרכבת 52. ראובן רובין נפגע מאד שלא כללתי אותו במהדורה הראשונה. האמת היא, שהביוגראפיה שלו פשוט נעלמה בדפוס. הוא לא היה יחידי. הדפוס של מפא"י, שאליו שלח אותי לוינזון, שכח רשימה שלימה של ביוגראפיות. כמה מאלו היו של יקירי הגלריה הגדולים ביותר, וזה היה מאד לא נעים: רובין, או עובדיהו (שהיה כמעט חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו)… רשימת הנשכחים כללה את אריה וכנהאוזר, שמואל טפלר, אהרון כהנא, צבי מאירוביץ, שמואל עובדיהו, פימה רויטנברג, יעקב פינס, ראובן רובין, נחמיה שטנצל וצבי תדמור. אמנים יקרים אחד אחד, מה גם, שבעבורם, להיכלל בספר היה אז עניין של להיות או לא להיות. נאלצנו להוציא מהדורה חדשה עם כל התוספות ועם כריכה חדשה. כעבור שלוש שנים, הוצאתי מהדורה שנייה, מורחבת ומתוקנת. והנה מה שגבריאל טלפיר כתב במבוא:

'…והנה בא אלינו, לאחר מלחמת העולם השנייה, אדם צעיר, בעל מרץ, ופנה למסחר צנוע בחפצי אמנות. […] תחילה ידע קשיים רבים, אך עד מהרה היה לשם דבר בזכות רמתה של עבודתו ואופיו. ציירים החלו באים ויוצאים בסדנתו שברחוב דיזנגוף: הללו נזקקו לתבונת כפיו והללו פנו אליו בעיתות מצוקה כספית. לא אחת, סייע רוזנפלד לאמן דחוק וחילץ אותו ממצר כלכלי. האמנים למדו להכיר את יחסו החם של האיש אליהם ואל יצירתם וזכרו לו את חסדו עמהם. וכך הייתה סדנתו למרכז רציני של המסחר בחפצי אמנות. […] אם קשישים, בני הדור הראשון, ואם צעירים שבצעירים, הכול מוצאים ברוזנפלד, לא רק את הסוחר הישר, כי אם גם את בעל הטעם הטוב, והאדם שגורלו של האמן וגורל יצירתו נוגעים ללבו…'

טלפיר המנוח עמד לימיני כל הזמן: כתב עלינו ב'גזית', וכששימש כתב עצמאי, כתב עלינו מאמרים בעיתונים שונים. בכלל, זכינו שעזרו לנו מספר אנשים, כמו אריה לרנר, שפרסם ביקורות ב'דבר'. יש לי בבית שק שלם של מאמרים שכתב על תערוכות שארגנו בגלריה. או דוד גלעדי, שהיה נספח התרבות שלנו בבוקרשט וכמדומני גם בבודפשט: הוא כתב לי הרבה הקדמות וגם פתח הרבה תערוכות. והייתה הגברת שיר, שכתבה ביקורות בעיתונים והייתה ממונה ברדיו על התוכניות ביידיש. כשפתחנו את התערוכה של ינקל אדלר, היא שמעה ממני הסברים על הצייר והחליטה להזמין אותי לתחנת הרדיו בקריה. הקציבה לי שלוש דקות. באתי ודיברתי במשך אחת-עשרה דקות, לא פחות, וקלקלתי לה את התוכנית לאותו יום… גברת שיר הייתה המתנגדת הגדולה של מרים טל. אם מרים טל כתבה משהו, הייתה גב' שיר עונה בביקורת ב'לעצטע נייעס'… מרים טל דווקא הייתה אשת-ספר וידעה להרגיש ציור גם יותר מטלפיר ומאחרים.

מאז ומתמיד אהבתי להשתמש בשירותוו של יועץ אמנותי. יועץ הציור הראשון שלי היה יחיאל קריזה, מי שהפך גם למזכיר אגודת הציירים. הוא, כזכור, הכיר לי את מרבית הציירים. וגם שלמה שבא היה מין יועץ שלי עוד לפני שלושים שנה. יועץ עקיף של כולנו היה הצייר אברהם גולדברג. גולדברג היה היסטוריון וידע הרבה על תולדות האמנות. אם חיים מלר[8] לא ידע משהו, ואם לא יכולנו לדבר עם קולב, אז היינו הולכים לשאול את גולדברג. הוא היה יועץ של שטיגליץ.[9] אם שטיגליץ לא ידע משהו שרצינו לדעת, היינו פונים לגולדברג. אך, היועץ הרוחני הגדול שלי מאז ועד היום הוא נתן זך. בשעתו, היה נתן ילד שלמד תולדות אמנות. בדיזנגוף 124 הייתה חנות דליקטסים ושימורים, שהייתה שייכת לאביו של זך, ייקה מכובד. זמן קצר לאחר שפתחתי את החנות שלי בשכנותו, נכנס אלי האבא עם בנו הקטן ועם צרור רישומים שהילד צייר. ביקש לדעת אם כדאי לשלוח את הילד ללמוד ציור. הבטתי ברישומים וראיתי סגנון עדין ומלא כישרון. אבל אמרתי לו: 'שאלוהים ישמור אם תעשה ממנו צייר. כי ציור זה לא מקצוע, אלא מלחמה. זאת ועוד: לאורך כל חייו לא יהיה לו לבנך המסכן אלא חצי פת לחם, אפילו לא פת שלמה…'. נו, צייר לא יצא מהבן, אבל משורר ופרופסור – כן. נתן היה ונשאר חבר וידיד עד עצם היום הזה.

אבל, נחזור לרחוב דיזנגוף 140. למרות כל העניינים שלי עם ציירים וציור (אמנם לא הצגתי תערוכות, דוגמת גלריות 'כ"ץ' ו'מקרא-סטודיו', אבל היו לי תמונות של ציירים חשובים מאד), עיקר הפרנסה היו המסגרות שהיתקנו בחדרון הקטן מאחור. מתחנו בדים לציור, אני, אשתי ועוד פועל. ועדיין עשינו את הווארני בעזרת מסטיק-אורן שרוברט בזר המשיך להביא מיוון (4-3 ק"ג כל פעם). ובזמן הצנע, כשלא היו בידינו חומרים טובים, עשינו וארני סוג ב'. הרסטוראטור, חיים מלר, תמיד מחבק אותי בתודה על הפרנסה שאני מספק לו בהקשר זה…

את המסגרות עשינו בידיים. את המסורת הזו הבאתי עוד מאירופה. (המקצוע שלי – מסגרות ותמונות – היה בידיים של יהודי הונגריה וגרמניה. זה לא מקרה, שמרבית בעלי הגלריות בפאריז של ראשית המאה, כהנוויילר ביניהם, היו יהודים מגרמניה). אמנם, בבודפשט היה בית חרושת למסגרות, 'הופמן', שיצר מסגרות במכונה, אבל, לרוב, היו עושי המסגרות עובדים ידנית. אצלנו, בדיזנגוף 140, וגם מאוחר יותר, היינו קונים חצי קוב עץ, הולכים לרחוב גלעדי בדרום-תל אביב, היינו שוכרים שלוש מכונות ניסור וחותכים לנו פרופילים בעזרת מחרטה, ולאחר מכן, היינו לוקחים לשייף ולעשות גרונד. אריה אל-חנני וזאב רכטר היו נכנסים לחנות ורושמים סוגי פרופילים, אשר לפיהם היינו מזמינים סכינים למחרטה. אל-חנני זה, ביקשתי ושבתי וביקשתי ממנו שיביא לי איזה שני ציורים שאציגם בחלון של הגלריה, והוא תמיד סירב, עמד על כך שהוא ארכיטקט ולא צייר.

"בעבר, יש לזכור, לא היה נהוג להזמין מסגרות-עץ מחוץ-לארץ. בעצם, אני הייתי ראשון שהזמין מסגרות מחו"ל, משבדיה, זה היה בערך ב- 1955. עד אז נהגתי לייצר את המסגרות בעצמי, לאחר שרכטר ואל-חנני היו משרטטים לי עשרה-חמישה-עשר רישומים של פרופילים. הייתי בוחר לי דוגמאות, קונה את החצי קוב עץ אם היה לי כסף לזאת, הולך לבית חרושת כהן ברחוב השוק מס' 14, חותך שם את הפרופילים (אצל כהן כינו את הפרופילים על שמי. יש איזה שישה פרופילים על שם רוזנפלד. הסכינים של הפרופילים עדיין תלויים אצלי למטה במרתף), מכין גרונד וצובע.

"פיתחנו שיטה מיוחדת של מסגרות מצופות בבד. בחוץ-לארץ נהגנו להכין את האיקונות עם רקע של קטיפה צבעונית – באדום, או זהב, או כחול וכו'. כך גם יצרנו את המסגרות הראשונות שלנו בארץ, עם קטיפה שהדבקנו על הפספרטו. אך, כיון שקטיפה עלתה הרבה כסף, הצעתי לאשתי לצפות את פסי העץ בבד כותנה עם פשתן. ניסינו זאת, ואז נכנסו רובין וקסטל ומאד התלהבו. מאז, המשכנו ובעקבותינו התחילו כולם לעשות מסגרות עם פספרטו של עץ מצופה בבד. איש אינו מעלה על הדעת שהמקור הוא אצלנו. ושתדע לך, שבשום מקום בעולם לא תמצא את הפספרטו עם הבדים כמו שעושים בארץ.

"[…] כך המשכתי עד 1956, כמעט שמונה שנים של עבודה בגלריה בדיזנגוף 140. מאחר שביקשתי לי מקום גדול יותר, עברתי לצד השני של הרחוב, לדיזנגוף 147, ופתחתי את הגלריה, כשברשותי האוסף שרכשתי כאן ואותם ציורים שנותרו בידי מחו"ל. זו הגלריה, בה אני עובד עד עצם היום הזה. עדיין הייתה זו גלריה 'משפחתית': קלארי ואנוכי. את המסגרת התקנו בעצמנו. אלא, שעכשיו התחלנו להציג תערוכות במרתף. רק לעתים רחוקות, אם התערוכה חשובה במיוחד – כמו במקרה של ינקו, או גוטמן, או סימה – ערכנו את התערוכה בשתי הקומות של הגלריה.

הרבה תערוכות הצגתי כאן: לבזם, ינקו, אייזנשר, ינקל אדלר, גוטמן, מירון סימה, קריזה, גלעדי, קסטל, עובדיהו, לבנון, סימון, כהנא, לוצ'נסקי ועוד ועוד. תרד למטה, תראה את הארכיון שלי – תיקים עבים עם הקטלוגים של כל האמנים שהצגתי.

הייתה לי בעיה: גלריה טובה חייב לעבוד עם מקסימום עשרה ציירים. אצלי התאספו כשישים ציירים ויותר. תמיד חשבתי עם הלב ולא עם השכל. כשהיה בא אלי איזה יהודי מסכן, צייר כלומר, אז הכנסתי אותו. ככה בא אלי מיכאל ארגוב, עוד בטרם נסע לפאריז, וקניתי ממנו. וככה באו רבים אחרים. מכולם קניתי. אלא, שהיו אלה שעמם חתמתי חוזה: יוחנן סימון, קריזה, אייזנשר, שור, לבנון, בזם, גולדברג, וודניצקי ועוד. חוזה משמעו, שאסור לצייר למכור לסוחרים אחרים, הגם שלאנשים פרטיים מותר לו.

קידמתי הרבה ציירים. סטימצקי, למשל, וקריזה, או אייזנשר (שש תערוכות הציג אצלי), או צבי שור (לא פחות משבע תערוכות הציג כאן) ומרדכי לבנון. את לבנון אהבתי מאד. ד"ר אריה מוהליבר מירושלים התמחה אז ברכישת עבודות שלו. אצלו בבית קיבלתי, לא אחת ולא שתיים, הסברים על יצירת לבנון. הראה לי תמונה שצייר לבנון בצפת ואמר לי: 'ראה, הרי זה כמו ירושלים, המיסטיקה הקדושה, וכל חלק מהתמונה הוא פרוכת…'. וככה נבנה היחס שלי ללבנון. הוא היה איש נאיבי מאד, לבנון. נסע פעם עם תערוכה לפאריז וביקש ממני שאלווה כסף לרעייתו, רחל, לצורך רמונט, שיפוץ ביתו שבירושלים. רחל ביקשה להתקין חשמל ורצפת פלאסטיק בסטודיו שלו. לאחר חודשיים, שב לבנון מפאריז (בלי תמונות ובלי כסף. סוחר אחד סידר אותו…). הייתי משוכנע שיחבק אותי בתודה על הממון שהלוויתי לרעייתו. אלא, שלבנון הביט סביבו ובעיניים רושפות צעק: 'איך אוכל לצייר בניקיון כזה!'. מאד כעס עלי…

יום אחד החליט לבנון לברוח מהבית. נמאסו עליו החיים בירושלים. ברח אפוא לצפת, מבלי שרעייתו תדע היכן הוא. בא אלי וביקש ממני 'ח"י אלפים' (כך היה מדבר): 'אתה מציל אותי עם ח"י אלפים', אמר, וסיפר עד כמה קשה לו וכי לא יוכל לעבוד עוד בירושלים. עוד סיפר, שמצא דירה בצפת (דירתו של סטימצקי, לשעבר) וביקש לקנותה בדמי-מפתח. נתתי לו את הכסף תמורת תמונות. כל חודש וחודש, הייתה קלארי טסה לראש-פינה, עולה אליו לצפת וחוזרת עם שש תמונות. לבנון חיבב מאד את אשתי. היא הסתדרה אתו טוב ממני. באשר לרחל, אשתו, היה מעביר לה מדי חודש מספר תמונות, כדי שתוכל לחיות ממשהו. משהבינה רחל, הונגריה וידידה שלנו, שנתתי כסף לבעלה, כעסה עלי ביותר. בכאבה, התקשרה עם הסוחר רוזנר, שהתגורר ברחוב של"ג (ליד רחוב בן-יהודה, אחרי מאפ"ו) והוא החל עובד עם אשתו של מרדכי לבנון, ללא ידיעתי. אני המשכתי לעבוד עם לבנון כרגיל. במשך כשלוש שנים נמשך בינינו מצב בלתי סימפאטי, עד שנמאסה צפת על לבנון. היה זה לאחר שקסטל, גליקסברג ואחרים כבר עזבו את צפת והוא עצמו חש שהמקום הפך ממוסחר. הוא אז בא אלי עם הרעיון שאעזור לו לקנות דירת שני חדרים ברמת-גן. הלכתי לראות את הדירה, להבטיח שלא ירומה, ודאגתי לרכישתה. לבנון עבר לגור בדירה הזו, עד שחזר לרעייתו, כיון שלקה בבריאותו וחש ברע. את הדירה מסר לבתו היחידה[10], ורדה. זה סיפור לבנון האיש. גם בחמסינים הכי גדולים היה בא לבוש בז'אקטים ומעיל חורפי. מאד אהבתי את ציוריו. אחד הציירים הטובים בארץ. רק לאחר מותו הציגו אותו במוזיאון תל אביב.[11] ככה זה. שלא כמו עם נחום גוטמן, שהוצג אצלנו לפני מותו, עם צ'יץ', ראש העיר, כפותח ועם רמקולים שתלו על העצים בחוץ.

"הזכרתי את אביגדור סטימצקי. אחד הציירים התרבותיים ביותר שפעלו אי פעם בארץ. במו אוזני שמעתי את גליקסברג וקריזה משוחחים אצלי בגלריה ואומרים שסטימצקי הוא מהציירים הטובים בארץ. זריצקי, שנכנס אף הוא, התערב בשיחתם והגיב: 'כן, אבל הוא לא חודר מספיק עמוק.' מעולם לא הבנתי את טענת העומק הזו. היה צייר מצוין, אבל איש לא קל. הוא דאג לי לפרנסה, היה ידיד שלי ומורה שלי. ולכן קיבלתי את הקפריזות שלו. את שטרייכמן הפסדתי בגלל אביגדור סטימצקי. פעם נכנס וליד הדלת היו תלויים שלושה ציורים – של זריצקי, של שטרייכמן ושלו. אמר לי סטימצקי: 'או אני או שטרייכמן!'. הורדתי את השטרייכמן. חלפה תקופה, ואמרתי לו שאני נמשך לעבוד עם שטרייכמן. ושוב חזר ואמר: 'או אני או שטרייכמן!'. לאחר מותו, ביקשתי מנתן זך שידבר עם שטרייכמן, אולי ייעתר ויסכים למכור לי ציורים אחרי ארבעים שנים של שתיקה. נכנס שטרייכמן וביקש לברר מה בדיוק קרה עם סטימצקי. סיפרתי לו. אמר: 'לא יפה מצדו. שנאנו זה את זה, אבל גם היינו חברים טובים. אולי לא אהבנו אחד את השני, אבל לא היה צריך לומר את שאמר.'

"יום אחד בא סטימצקי ואמר: 'רוזנפלד, התחתנתי עם דוקטור תמרה ואני נוסע ללונדון עוד חודשיים. אני זקוק מאד לשלושת אלפים דולר.' לסטימצקי לא אומרים לא; אך, כיון שאלטרואיסט מעולם לא הייתי, הצעתי שימכור לי ציורים. הביא לי סטימצקי שני תיקי ציורים כדי שאבחר מתוכם מאה. באותה עת, סבלתי מגלאוקומה וראייתי הייתה מוגבלת. הייתה שעת צהריים, וברחוב עבר ברוך בכר, איש התרבות של הוועד-הפועל (לאחר ישעיו אברך). ביקשתי ממנו לעזור לי לבחור תמונות, וכך בניתי ללי אוסף מצוין של ציורי סטימצקי.

"לא רק סטימצקי פרנס אותי. גם צבי שור פרנס לא מעט. שנים רבות הוא היה בפאריז, ובארץ היה חבר בקיבוץ גבעת-השלושה, ליד פתח-תקווה. מאוחר יותר, עזב את הקיבוץ ועבר להתגורר בנוה-עוז. בחצר הוא בנה בית לבנו היחיד. רעייתו, רבקה, הייתה מורה. וגם הוא היה מורה, לציור. אגב, אורי ליפשיץ נמנה על תלמידיו ומעריך אותו מאד עוד מאז. פעמיים בשבוע נסע (שור) ללמד במוזיאון הגדוד העברי שהקים 'אונקל סם', יהודי אחד מיוצאי 'הגדוד'. שור לימד גם בסמינרים למורות בתל אביב, ובנוסף לכך, פעמיים בשבוע לימד בפתח-תקווה. מכרתי לא מעט מציוריו. הייתה לו תקופה שהיה אימפרסיוניסט צרפתי מובהק וצייר בהשפעות בונאר וסיזלי. ערכתי לו שש-שבע תערוכות לאורך ארבעים שנה. בעיקר, מכרתי את הדוממים שלו והרבה פחות את נופי פתח-תקווה שצייר. היו לו רמות שונות. צייר גדול הוא זה היודע מתי להפסיק…את הכלל הזה לימוד אותי אדר, אחד ממורי באירופה. צבי שור ידע לפעמים להפסיק בזמן ולפעמים לא. לפעמים עבד יותר מדי על הציור. היה מביא לי דוממים שלו עם דיוקן-עצמי בכובע-טמבל בצד שמאל של הציור. מאד אהבתי את השילוב הזה וביקשתי ממנו עוד ועוד ציורים כאלה. כנראה, משום שביקשתי, חדל להביא. בשנות החמישים ביקר בארץ מארק שאגאל[12], ובמוזיאון דיזנגוף התקיימה התערוכה השנתית הכללית. אויגן קולב היה אז המנהל. משנודע ששאגאל מגיע לתערוכה, נאספו כל הציירים (ואני בתוכם) והלכנו אחרי שאגאל בתערוכה. פתאום נעמדה הפמליה מול שתי התמונות של צבי שור, ושאגאל אמר ביידיש: 'זהו אמן, וזהו היחיד שאני אוהב בתערוכה הזו, אדון קולב.' קולב לא הבין יידיש, אז אני תרגמתי לו את שאגאל מיידיש להונגרית.

צבי שור תופס מקום נכבד בחיי. זהו אחד הציירים הישרים וההגונים ביותר שהכרתי. היו לי הרבה חוזים והבטחות עם ציירים, והוא אחד המעטים שכיבד את החוזה עד למילה האחרונה. גם אייזנשר, שהיה ייקה מווינה, כיבד מאד את ההסכם אתי; וגם יהודה רודן, שגמר את ה'בו-זאר' לפני חמישים שנה והוא מצייר סמי-אקספרסיוניזם צרפתי.

"יליד רוסיה אחר שהיה חבר קיבוץ הוא אהרון גלעדי, גולודץ, שאתו היו לי הרבה מאד עניינים, יפים ומכוערים. גלעדי תמיד בנה דירות. לאחר שעזב את קיבוץ אפיקים, בו שימש כטייח, והגיע לתל אביב, הייתה לו דירת סטודיו בסוף רחוב גורדון, והוא קנה לעצמו דירה מול הוועד-הפועל. בתקופה אחרת, התגורר בכפר-סבא, אך צייר במחסן מתחת למדרגות, בגבעתיים. את המחסן קיבל ממשפחת טייבר העשירה. תמיד עזרתי לו בכספים לקניית דירות, וכדרכי – מעולם לא מתוך אלטרואיזם, אלא תמורת ציורים. לא עשיתי טובות לציירים. הם הם שעשו לי טובות.

"גלעדי נכנס כפקיד למחלקת התרבות של הוועד-הפועל. בקושי כתב עברית, אבל עבד. היה זה בתקופה בה ניהל ברוך בכר את מחלקת התרבות. בכר הכניס את גלעדי לתפקיד והחזיק בו בעשר אצבעותיו. באותה עת, היה גלעדי חייב לי שלוש תמונות. הגעתי למחסן הסטודיו שלו בגבעתיים, זחלתי על ארבע מתחת למדרגות ומיששתי בחושך 4-3 תמונות, כדי לבחור מתוכן. מיששתי ומיששתי, ובכל מקום שחשתי בצבע עבה כמו טיח – ידעתי שזהו ציור מתקופת אפיקים, ולקחתי. אחת מהתמונות הייתה עם חור, ציור של הסנדלרייה באפיקים, או אולי חדר-האוכל באפיקים (גלעדי לא יכול היה להחליט). פעם אמרתי למישהו, שתקופת אפיקים של גלעדי היא הטובה מכל תקופותיו, והוא, כלומר גלעדי, רתח: 'ומה, מחוץ לאפיקים אינני צייר?! מחוץ לאפיקים אני גורנישט?!', קבל נגדי. שנה תמימה לא דיבר אתי. עד שנפטר נחום גוטמן, ובהלוויה ניגש אלי, חיבק אותי ואמר: שוב איבדנו ידיד.' ועשינו סולחה. סולחה שנייה הייתה בהלוויה של הולצמן. תמיד בהלוויות היה מקבל התקפה סנטימנטלית.

"הרבה סיפורים היו לי עם גלעדי. מזכיר אגודת הציירים היה איש נחמד בשם דוד גדנקן. באה אליו עולה חדשה, פסלת מרוסיה, וגדנקן שלח אותה לדבר רוסית עם גלעדי. גלעדי טיפל בה כל כך טוב עד שנכנסה להריון. בחודש החמישי-שישי להריונה, בא אלי גדנקן ואמר לי שאני חייב לקנות פסל של עולה חדשה מרוסיה. אז קניתי. באותו זמן שלח את הפסלת לעורך-דין כדי שידאג לעתידו של הצאצא שבדרך. לא ידעתי מכל העניין הזה. גלעדי, לעומת זאת, היה משוכנע שכל הסיבוך החדש הוא מעשה ידי. נכנס אלי ורתח: 'עורך-דין אתה שולח אלי?!'. לא עזר לי דבר: היה בטוח שאני שלחתי את הגברת לעורך-דין. שנתיים לא דיבר אתי. בתקופה ההיא ברח גלעדי להולנד וחזר רק לאחר שנרגעו העניינים. כיום יושבת הפסלת בפאריז. אבל, הוא היה אבא טוב, גלעדי זה: ביקש להיקבר באפיקים ליד בנו, שנפטר בגיל שש.

"לא לפני הרבה זמן, בא אלי יהודי יקר, חיים יהב, עושה מסגרות, ושכנע אותי שאקנה חמש תמונות של גלעדי ב- 15,000 שקלים. קניתי, והכסף הועבר לגלעדי שהיה כבר חולה מאד ומוזנח ביותר, רתוק לכיסא-גלגלים בבית-רבקה. קיווינו שהכסף יאפשר אחזקת אחות שתטפל בו. אלא, שתוך כמה ימים נעלם כל הכסף. היה יהודי בשם מירצ'ה, שבזמנים שונים קיבל הרבה תמונות מגלעדי, והוא שטיפל בו בימיו האחרונים, הביא לו אוכל והחליף לו תחתונים. ספק אם ילדיו של גלעדי טיפלו באביהם החולה כפי שטיפל מירצ'ה זה.

קברו אותו כמו כלב. אינני מבין מדוע לא זכה לכבוד אחרון כפי שניתן לזריצקי, לסטימצקי אוו לשטרייכמן. להלוויה בחולון הגיעו כתריסר אנשים, לא יותר. לאה ניקל, צילה שטרייכמן, אדווין סלומון ואשתו, שני הבנים, חיים יהב, איזו שכנה ממול ואני. זהו, פחות או יותר. שכרו שני אוטובוסים ואלה נותרו ריקים לחלוטין. ומוזר, כי כשהיה מגיע לקיבוץ אפיקים, למשל, הקיבוץ שלו לשעבר, היו מקבלים אותו יפה. זכרו פה שהיה טייח מצטיין ומי שקרע לגזרים את דיפלומת האמנות שלו מסטלינגרד, כיון שבחר להיות חקלאי, לא אמן. היה צייר טוב, גלעדי. מושפע מרואו. האמין בציור. מעולם לא היה לו לחם שלם לאכול, והכול בגלל הציור. חי בשביל הציור. כל חייו נלחם למען ציור טוב.

"אמן שהתקרבתי אליו מאד היה עובדיהו, שמואל אובדובסקי-עובדיהו. ביאליק הביא אותו ארצה כדי שישמש מורה בבית ספר עממי. במשך כשנתיים חי כאן עובדיהו, לא הסתדר עם האור וצייר תמונות רעות מאד בכחול אירופי חריף וזול. וגם מבחינת הפרנסה לא הצליח בקריירת ההוראה. חזר לכן למינכן, וכעבור שלוש-ארבע שנים, שב ארצה בתור מקס ליברמן קטן. היה זה בערך בזמן בו הגעתי גם אני ארצה. הוא התגורר ברחוב ביאליק מול ביתו של ביאליק, והתחלתי לעבוד אתו מהרגע שפתחתי את הגלריה. אשתי, קלארי, חשבה שעובדיהו דומה מאד לאביה ומאד אהבה אותו. גם הוא אהב את קלארי (לא היה ביחסים טובים עם בתו, מרישה, שהתאהבה בשוטר בריטי ועזבה את הארץ). הסכים למכור רק לאשתי ולא לי. הוא נכנס לפסיכוזה, כיון שחלם שביאליק בא אליו בבקר, מקיש על חלונו ומודיע לו – 'עובדיהו, יבוא יום ויעמדו בתור לקנות את ציוריך.' לכן, ניאות למכור לי אך ורק ארבע תמונות בשנה. לקלארי הסכים למכור ככל שרצתה.

"מדי יום שישי, התארח אצלנו עובדיהו לארוחת-ערב. מאד נמשך למשפחתיות מסורתית. בשבת בצהריים היה הולך לביתו של בן-ארי, ראש עיריית בת-ים, אוהב אמנות שהקים את בית-ריבאק, את בית-שלום אש, ועוד. וגם כאן ספג משפחתיות שהייתה כה חסרה לו. בערב שבת אחת, ערב חורפי, חיכינו לבואו לארוחה, והנה הוא מתמהמה. רק כעבור שעתיים הגיע וסיפר, ששהה כל העת בחדר המדרגות ושוחח עם זריצקי. שעתיים בחדר מדרגות?! מסתבר, שזריצקי ממש הרג אותו. אמר לעובדיהו שאיננו צייר, שאיננו אמן מתקדם, שאיננו תרבותי, שאיננו אלא לא-כלום. עובדיהו היה המום. ניסינו להרגיעו, ולשווא. כעבור שבועיים, שוב לא הופיע לארוחת-הערב. רצתי לרחוב שיינקין לחפשו ושכניו הטובים, שדאגו לו, משפחת רסלר, סיפרו לי שבאותו בקר נלקח לבית-חולים. למחרת, בשבת בבקר, נפטר.[13]

"החלטנו עם בן-ארי לשלוח מברק למרישה, לבת, כדי שתגיע להלוויה. שלחה מברק בחזרה והודיעה שהיא מצטערת, אבל אין לה כסף לכרטיס. לא ידעה שבחולון מחכים לה שני מגרשים שקנה אביה. לא באה להלוויה. בן-ארי דאג להשגת מקום-קבורה בקריית שאול, ולמחרת היום קברנו אותו. ביקשתי מאלחנן הלפרן לשאת דברים בהלוויה. הלפרן סרב: 'זריצקי נמצא כאן ואני לא מסוגל.' ביקשתי מגוטמן, ביקשתי מגליקסברג, כולם סרבו והתעקשו שזריצקי בלבד הוא חייב להספידו. אבל אני הלא ידעתי בדיוק מה חושב זריצקי על עובדיהו. סופו של דבר, זריצקי החל נושא דברים ליד הקבר הפתוח. לא האמנתי למשמע אוזני: 'מורנו ורבנו, מורה היית לכולנו, הראת לנו מהי הדרך הנכונה להתקדמות בציור, מדינת ישראל מפסידה אמן גדול בלכתך, לא נשכח…', וכו' וכו'.

"נותרה בעיית עיזבונו של עובדיהו. השופט לוי מבית-משפט-השלום בתל אביב מינה שני אנשים לפירוק העיזבון – את משה גור-ארי ואת שלמה בור (האספן הידוע). עד שהגיעה הבת מאוסטרליה (מצאה סוף סוף כסף לכרטיס) כבר הספיקו השניים להשלים את האינוונטר המלא של התמונות. לאחר בוא מרישה, חולק עיזבון עובדיהו לשלושה: שליש למוזיאון כלשהו, שליש למרישה ושליש למכירה. אני הצלחתי לקנות 63 תמונות. לגור-ארי היו הרבה יותר. במשך שנים ארוכות החלפתי תמונות עם גור-ארי: היה מביא לי עובדיהו ואני נתתי לו בתמורה זריצקי או סטימצקי וכו'. עד אז, כלל לא ידענו שגור-ארי הוא אספן. היה לו אוטו לגור-ארי, ובאוטו שלו נהג להסיע את כל הציירים, שהפכו, בסופו של דבר, לציירי 'אוסף גור-ארי' – לובין, גוטמן וכו'. לדוגמא, לאריה לובין היו הרבה בעיות עם השכנים. הוא התגורר מול שכונת מטלון ולאחד משכניו היה כלב. שנים הוא ניהל משפטים בעניין הכלב הזה. משפט אחר ניהל נגד 'הילטון' (לובין היה עשיר מאד. אביו קנה את כל המגרשים מ'שרתון' עד גאולה. ברחוב הירקון מכר מגרש לקבלן ולקח לעצמו את שתי הקומות העליונות. עתה, 'הילטון' הסתיר לו את הים). לאורך כל המשפטים הללו נעזר לובין במשה גור-ארי, שהסיע אותו במכוניתו, דיבר עם עורכי-דין וכיו"ב. וככה הגיעו כשלושים ציורים של אריה לובין לאוסף גור-ארי. במותו[14] ציווה לובין את רכושו לשלושה מוסדות – לחירשים, לילדים מפגרים ועוד. ידידו הטוב, הרופא ד"ר שטרנברג (רנטגנולוג מתל-השומר) הציע לי לרכוש מחצית מעיזבון הציורים של לובין תמורת כמאה ועשרים אלף לירות. אמרתי לו: 'יש לי כבר ארבעים תמונות שמן, יש לי שישים אקוורלים, אינני זקוק ליותר.' נודע הדבר לחיים מלר והוא שלח את תירוש, שקנה את הכול. התבקשתי לעשות את האקספרטיזה למחלקת העיזבונות. מאות ציורים הערכתי בעיזבון-לובין. זכור לי, שתשעים ציורי שמן הערכתי אז ב- 3600 דולר סך הכול.

"אמנים חשובים מאד בגלריה שלי היו יוחנן סימון ומרסל ינקו. עם סימון הייתי מיודד עוד מימי 'השומר הצעיר' שלו. היה לי אתו חוזה עוד כשהיה בקיבוץ גן-שמואל. כבר ב- 48 נפגשתי אתו ב'מקרא-סטודיו', כשהציג עם ציירי הקיבוץ. מיד עם פתיחת הגלריה שלי חתמתי אתו חוזה.החוזה החזיק מעמד עד שהוא הכיר את מי שתהייה אשתו השנייה, פיני לייטרסדורף (מוצאה מבית גראפים מבודפשט. בעלה-לשעבר היה איזה בארון). הסתבר, ששתי התמונות שנהג לספק לי מדי שבוע לא עוד הספיקו לו לאחזקת פיני. עלה אפוא לארבע תמונות לשבוע, ואחר כך, לחמש בשבוע. פיני, שהייתה אישה נחמדה וטובה, פשוט הייתה מורגלת לרמת חיים בודפשטית, שלא הייתה מקובלת בארץ: שלוש-ארבע פעמים בשנה נסיעות לחו"ל, שכירת בית על שפת אגם איטלקי, וכו' וכו'. ברור, שגם חמש התמונות בשבוע לא הספיקו. היה ברור לי, שבאותו השבוע הוא מוכר עוד שתיים-שלוש תמונות לסוחר מהרצליה (הוא אז שכר וילה בכפר-שמריהו). עם סימון הייתי נוסע מדי שנה לקיבוץ עברון, הקיבוץ 'שלי', כזכור. היה פה בית על שם אפרים ימבור, הפטרון שלנו מטרנסילבניה, וכל שנה היינו שנינו באים ליום הזיכרון.

"תמיד, בכל ביקור שלי אצלו, היה סימון נוטל אותי לגינה כדי להראות לי את הטרגדיה הגדולה שלו: בין השיחים היו מתגוללים בקבוקי אלכוהול חצי-ריקים, וגם מהניאגרה של בית-השימוש היה שולף בקבוקי וויסקי וקוניאק. פיני הפכה אלכוהוליסטית מאז שנהרג בנם השני בהתרסקות מטוס. כלתה, רינה, טיפלה בה נפלא. הרבה כבוד יש לי לרינה על הטיפול המסור שטיפלה בחותנת שלה.

"עם מרסל ינקו היו לי הרבה צרות והרבה ימי שמחה. ואולי חשוב להוסיף: גם הרבה ימי פרנסה היו לי בזכות ינקו. פגשתי בו לראשונה עוד בטרם פתחתי את העסק הראשון שלי בארץ, דהיינו עוד לפני 48. הוא שימש כארכיטקט בעיריית תל אביב מאז הגיע ארצה ב- 1941. כשפתחתי את הגלריה באתי אליו ולקחתי ממנו תמונות, חלק תמורת כסף (במידה שהיה לי) וחלק בקונסיגנציה. היה נחוץ לו כסף לפרנסה, כיון שהמשכורת מהעירייה לא הספיקה. דיבר אתי הרבה על דדאיזם. ממנו למדתי על דאדא ועל אמני הדאדא, חבריו, יותר משלמדתי מספר כלשהו. הייתה זו תקופה בה ראובן רובין לא העריך אותו ולא קיבלוֹ כאמן. מכיוון אחר, מזריצקי הוא עצמו לא החזיק, אף שזריצקי היה מוקף בחבורת מעריצים. (אציין בסוגריים, שאהרון כהנא, מירון סימה, גלעדי ואריה ארוך לא החזיקו אף הם מזריצקי. בניגוד לאברמוביץ, פיין, קריזה ואחרים שממש העריצו אותו, הגם שהוא עצמו לא היה לויאלי כלפיהם ולא התנהג כחבר טוב כלפי מעריציו). ינקו לא ראה בזריצקי אישיות תרבותית, ובפרט בתקופה שקדמה לגילוי זריצקי על ידי וילם סנדברג, ב- 1954, כשהזמינו להציג ב'סטדליק'. אפשר, שמצבו המיוחד של ינקו כלפי רובין וזריצקי נבע מקומפלקס של אמן כלפי אמנים מבוססים ומסודרים: לרובין כבר היה פרדס, ולזריצקי הייתה אישה שפרנסה אותו היטב כרופאת שיניים. ואפילו כלפי משה מוקדי, שהיה בנו של תכשיטן גדול (היה זמן שמוקדי עסק בתכשיטים ומכר אותם לזריצקי, לרובין ולגוטמן). מעמדתו זו של ינקו נוצר הציור 'השוק השחור', ציור שמן הנמצא ברשותי ואשר לפיו הוצאתי לאור ליתוגרפיה. בציור הזה אנו רואים את רובין, זריצקי ארדון ומוקדי כסוחרים בשוק השחור, אוחזים סלי עופות בשוק 'הכרמל' (וזאת בתקופת הצנע של דב יוסף)… ינקו השביע אותי, שלא אעיז לגלות את סוד הציור כל עוד חיים האמנים המיוצגים בו.

מתישהו בשנת 1949 באה אלי אישה ייקית, שאחזה בידיה תמונה גדולה של מרסל ינקו. הבטתי בציור וראיתי: 'המצעד שלא צעד'. שאלתי את הגברת מדוע היא מבקשת למכור את הציור והיא הסבירה: 'אחי, שניאור, הוא צייר והוא טוען שזהו לא ציור.' הצעתי לרכוש את התמונה. כיון שלא היה עלי כסף, התחלתי עובר בין כל השכנים לאסוף את הסכום המבוקש, עד שהגעתי לרסלר, בן עירי שהתגורר ליד 'הבימה'. זה היה סיבוב גדול שנמשך לפחות שעה, וכל אותה עת מחכה הייקית בגלריה. קשה לומר שהיא נהנתה מהציפייה הזו. ברגע שחזרתי, התנפלה עלי הגברת בטענות קשות, כיצד העזתי להשאירה לבד כשבעלה חולה בבית וכו' וכו'. סופו של דבר, קניתי את הציור. מעט מאוחר יותר, כשנודע לינקו שאחותו של שניאור, הגרפיקאי והצייר של הטולוז לוטרקים,[15] מכרה את הציור שלו, רתח. אבל מה – שמח מאד שהציור הגיע אלי.

"[…] היה לי חוזה עם ינקו. הוא התגורר אז ברחוב גליקסון 9 עם רעייתו ובתו. היה נוהג לשתף אותי בכל הגיגיו. היה קשה לו לראות כיצד אמני "אופקים חדשים" מציירים ציורים שהוא כבר צייר בציריך של 1917. יותר מכל, קשה היה לו לראותם עושים מזריצקי אלוהים. ותמיד פחד מהמחר, בכלל ימים קשים שידע בעברו. גם לא היה איש בריא. זכור לי כיצד ב- 1956, כל יום ה' בערב, צריך הייתי לבוא לדירתו וביחד עם אשתו, מָדִי, להרים את הדוד מעל הפרימוס ולשפוך את המים באמבטיה (כך חממו אצלם מים). אמנם היה לו לא מעט כסף, בזכותי, אבל את דוד החימום הישן שלו לא החליף.

עבדנו יחד הרבה שנים. הוא לא העריך את ציוריו הפיגורטיביים. היה לי מוכר אותם בתור 'לא ציורים', בתור 'לא מתקדמים'. למשל, ציורי העֵז שלו. אם קניתי ממנו חמישה-עשר ציורים פיגורטיביים, היה מציב תנאי שארכוש גם שלושה-ארבעה אבסטרקטים. אגלה לך מהיכן ציורי העֵז של ינקו: סיפרתי לו פעם, ששאגאל בא בתל אביב ונתן בתיאטרון 'אוהל' ערב ביידיש. שאלו אותו: 'אדון שאגאל, למה אתה מצייר עזים, ומה עושים חתן וכלה על הגג?' ענה שאגאל, שלעיירה ויטבסק הגיע יהודי מכפר כלשהו והתייעץ עם הרב כיצד יבטיח פרנסתו. אמר לו הרב: 'קנה שתי פרות. ליד הפרות תוכל להחזיק כמה תרנגולות ויהיה לך בשר.' – 'אבל אין לי כסף לפרות', אמר היהודי. 'אז תקנה עז', ענה לו הרב. קנה היהודי עז, וכל ילד מילדיו, כשחזר מלימודיו ב'חדר', היה נוטל ספל וחולב את העז. אלא, שבעוניו כי רב, הזין את העז רק בקליפות תפוחי אדמה, וזו כחשה ונחלשה מאד. 'עז יהודיה', הגדיר שאגאל את החיה. סיפרתי זאת לינקו והוא מאד אהב את הסיפור, ביקש שאשוב ואספרו. לאחר כשבוע, ראיתי אצלו ציורי עזים. 'זו אינה עז יהודיה', אמרתי לו, 'אלא עז אריסטוקרטית.' אכן, מרסל ינקו היה אריסטוקרט מבוקרשט וכך גם נראו העזים שלו…

"הדפסתי לינקו 31 סדרות של הדפסים, שעשה איצ'ה ממבוש בעין-הוד. ממבוש גם הפיק את ה'דאדא-לית' (מושג שהמציא שלמה שבא): ביחד עם איצ'ה שיחזרנו על פורמה של מתכת את ציורי הגבס והתבליטים של ינקו מימי ציריך. היינו יוצקים בפלאסטיק וינקו היה מדפיס על הפלאסטיק.

"היה לו לינקו מן אופי, כזה שלא בדיוק מכבד חוזים. שנה שלמה הייתי ברוגז אתו. הייתה ברחוב ישראל'ס גלריה שמכר לה ציורים בחצי מחיר, למרות החוזה המפורש שהיה לו אתי. ינקו הכחיש, כמובן, אבל כשהגלריה ברחוב ישראל'ס נסגרה, קניתי ממנה 41 אוריגינלים של ינקו. כיון שרבנו סביב הנושא הזה, הלך לגלריה 'ברונו' ומכר לו ציורים. בסופו דל דבר, השלמנו. לאחר מכן, הסתכסך מאד עם יונה פישר ממוזיאון ישראל. ינקו היה מספר, שהשליך את יונה פישר מהבית. אבל במשך שנים ביקש שאערוך סולחה ביניהם. פישר, אגב, מכחיש את כל העניין וטוען שכל המתח ביניהם יסודו בהערכתו המסוימת את הציור של ינקו.

"את תערוכתו הלפני-אחרונה ב- 1983 ערכתי לינקו כאן בגלריה. פתחו את התערוכה אורה נמיר ופרופ' מנדלסון מ'בר-אילן'. הייתה זו מיני-רטרוספקטיבה על פני שלוש הקומות של הגלריה (בקומה העליונה הצגנו את ההדפסים שהדפיס ממבוש).

" ציירים התאספו אצלי. כהנוויילר אמר לי פעם: 'מקסימום עשרה ציירים!'. אבל, אצלי התאספו 82. לא במקרה. מדוע? על דרך המשל, בגלל שאחת אלמנה, שנייה התגרשה, שלישית עולה ארצה, רביעית כישרונית וכיו"ב. וככה הגעתי ל- 82. לא, אי אפשר ככה. כדי לנהל גלריה סלקטיבית צריך שישה ציירים, מקסימום שמונה.

"בעצם, אצלי זה מעולם לא היה ביזנס טהור. זה היה ביזנס וידידות. ציירים באו אלינו הביתה ואנחנו הלכנו אל הציירים הביתה. סטימצקי היה בא לעתים קרובות, ועובדיהו ואייזנשר ואחרים. רק עם מאירוביץ לא יכולתי להסתדר. בגלל יהודית, אשתו. מדי כחודשיים הייתי בא אליו לחיפה, לרחוב ירושלים 5, כדי לבחור כמה תמונות. הוא לא נתן לי להיכנס לסטודיו. הוא ויהודית היו מביאים לי תמונה אחר תמונה לסלון. כעסתי: 'אני לא מקבל את הצורה הזו! אני מגיע במיוחד מתל אביב! בבקשה, תנו לי להיכנס לסטודיו ולבחור!'. עתה, ניאותו. נכנסתי לסטודיו ותוך רבע שעה בחרתי עשר תמונות. עד היום אני ביחסים לא טובים עם יהודית. אבל מה, יודעת לדבר יפה.

"מאז ומתמיד, הייתי פעיל בהתרחשויות האמנותיות בארץ. הייתי הרבה בחברת ציירים. ביקרתי ב'מילוא', שם היה המרכז שלהם.[16] ישבתי לידם ושמעתי. הלכתי אחרי זריצקי, כמו כל הציירים, בתערוכות הכלליות ובתערוכות 'אופקים חדשים', והוא, כמאייסטר אמיתי, מסביר ומבאר לצעירים, השומעים לו בכבוד. שמעתי גם אני ולמדתי. אפילו השתתפתי בישיבות של אגודת הציירים לקראת התערוכות הכלליות. כל שנה עבדו הציירים לקראת 'פרס דיזנגוף', שנחשב כפרס חשוב. במשך כל השנה התחרו זה בזה לקראת התערוכה והפרס, הציצו זה לסטודיו של זה ועבדו במרץ. חבל מאד שהפסיקו עם התערוכות הכלליות הללו. בוויכוח הגדול שהתנהל עם 'אופקים חדשים' שפרשו[17] – לא יכולתי להיות אובייקטיבי. הרי, ועד אגודת הציירים היה מורכב מציירים שלי. נכון, שסטימצקי, ינקו, כהנא ואחרים, סימון כמובן, היו גם הם ציירים שלי, אבל הפעילים היו גליקסברג, אייזנשר, גוטמן, סיגרד והם שהשמיעו את קולם. באמצעותם גם יכולתי להשפיע על המתרחש באגודה, לפעול לקבלה והוצאה של ציירים לאגודה וממנה. והיו אנשי אופוזיציה, הלפרין ובוגן ושמעון צבר – שפעם קרעתי שתי תמונות שלו בנוכחות סטימצקי בגלל הרדיקליות השמאלית שלו. אצלי בגלריה – בקומה התחתונה – היו נפגשים חברי הקואליציה של האגודה, ואילו בקומה ממעל נפגשו חברי האופוזיציה.

"[…] צייר שמאד התיידדתי אתו היה אבשלום עוקשי. צייר מצוין, גם הוא חבר ב'אופקים חדשים'. מאד אהבתי את התמונות שלו, ומעל לכל, את נופי נמל עכו שלו. כל חודש היה מביא שלוש-ארבע תמונות. בזמנו, היה עוקשי חבר בקיבוץ איילת-השחר. עבד כמורה וכרועה-צאן וגידל עדר ממש גדול, כמה מאות ראשים. ובמקביל, היה מצייר. הקיבוץ לא העריך מדי בזמנו את האמנים. שלא כאבי המנוח, אדם דתי, שהעריץ ציירים בזכות היותם 'יוצרים', חברי הקיבוצים לא העריכו מדי את הציירים באותם זמנים. פירושו של דבר, שלעוקשי לא היה כסף לחומרי ציור. מדי פעם, היה מוכר לי ציורים. שישים לירות שקיבל ממני תמורת תמונות נמל עכו שלו (מכרתי את אלו בעשרים וחמש לירות כל שבוע) היוו אפוא סכום מרשים בעבורו. כמה כבר הרוויח כמורה. כיום, אתה רואה את כל הציירים מבוססים. אבל לא כך היה בהתחלה, כשרעבו לכל פת לחם, כשלחמו על כל לירה, כאשר לא היה כלום לציירים. לי היה אז התפקיד של העוזר והתומך בציירים. אבל גם אני הייתי מוגבל בעזרה, וצייר כעוקשי שב ומצא את עצמו ללא חומרי ציור. הלך אפוא, מכר כֵּבֶש וקנה צבעים ונייר. משנודע הדבר לקיבוץ, כינסו אסיפה, השמיצו אותו קשות והחליטו להוציאו מהקיבוץ. קם עוקשי ונשא נאום בן שעה וחצי ובו הסביר לחברים על תפקיד האמן בחברה. כה שכנע, עד כי בעקבות נאומו, ביקשו החברים את סליחתו ואת הישארותו בקיבוץ. אלא, שעוקשי החליט לעזוב ועבר להתגורר בעכו. ותמיד ביקש ממני כסף לצבעים. סטימצקי סיפר לי פעם, שהפרוטוקול של הנאום בקיבוץ מצוי בארכיון, או באיילת-השחר או אצל אשתו של עוקשי.

צייר אחר שכיבדתי היה ווסטון, רג'ינלד ווסטון. ווסטון היה אחד הציירים המתקדמים ביותר בארץ. לא זריצקי, לא סטימצקי ולא שטרייכמן לא הגיעו לרמתו (ואפילו שכולם משתחווים בפניהם). הוא היה אבסרקטיסט עוד כשהכרתיו לפני למעלה מארבעים שנה. האבסטרקט שלו יצא מקלאבֶה ((Clave. תמיד היה מספר לי על קלאבה. היחיד שתמך בו היה עורך-הדין מיכה כספי. היה לו לווסטון אבסטרקט עם תרבות, אבסטרקט לירי שהיה אופייני לו. כשהציג תערוכה ב'הלנה רובינשטיין' ביקש לתת תמונה לכל פועל. אמרתי לו: 'אדרבה, תן למלר, תן לזנבר, אבל לשאר תן כסף.' קניתי ממנו תמונה כדי שיוכל לחלק חמישים לירות לכל פועל.

"יום אחד הגיע אלי ווסטון מרוגז מאד. סיפר שבאה אישה אחת שמנדנדת לו שהייתה רוצה תמונה, 'אבל כל ציור שאני מראה לה היא דוחה!'. שאלתי היכן האישה, והוא אמר שבביתו. רצתי אליו הביתה ואכן מצאתי שם גברת שהשאירהּ לבדה למשך שלוש שעות ללמדך שהיה טיפוס אמן.

"צייר מכובד לא פחות היה שלום סבא. לסבא צריך היה לתת אם ביקש, כיון שהיה מין לורד גרמני שכזה. וכשהוא ביקש ממני כל שבוע עשר לירות, לא יכולתי להגיד לו לא. מכרתי ציורים של סבא. נשארו לי שלוש תמונות קטנות. זרחה לו השמש לסבא כשקיבל את 'פרס דיזנגוף'. ב- 1955 כמדומני. כשעזב אותו לדיסלדורף טיפלו בו כיאות. 'השמש זרחה עלי', כתב לי ממינכן, 'בחוץ לא כל כך חם, אבל בלב חם לי.'

"את נחמיה שטנצל אתה זוכר? ובכן, כבר ב- 1951 ביקרתי אותו בבית החולים 'מאיר' בכפר-סבא, כששכב שנה תמימה מחמת שחפת שנתקף בה. איש אז לא החזיק ממנו כצייר ואיש לא ביקר אותו. מאבי המנוח זכרתי, שיש לכבד איש יוצר. לפיכך, באתי לבקרו. הוא היה אומלל מאד. חשש שלא יוכל לעבוד עוד, כלומר בסיד, כלומר כסייד. להזכירך: וודניצקי, הולצמן ונחמיה שטנצל התפרנסו אז מסיידות. נתתי לו הבטחה, שכאשר יקום על רגליו, אעזור לו. ואמנם, כשהבריא, הגיע אלי לגלריה וקניתי ממנו חמש תמונות. שלחתי אותו לרחוב דיזנגוף 177, ליהודי בשם וולנר, סוחר אמנות, והבטחתי לו שגם וולנר יקנה ממנו ציורים כשישמע שרוזנפלד קנה. ואכן, וולנר קנה שלושה ציורים משטנצל. ככה שלחתי אותו לעוד כמה מקומות, ובכל מקום רכשו ממנו ברגע ששמעו שרוזנפלד רכש. חזר אלי מאושר, חיבק אותי מרוב שמחה. ואני פחדתי שאדבק ממנו בשחפת… שנים רבות לאחר מכן, נתן זך ושלמה שבא היו למצנטים שלו. את תערוכתו האחרונה של שטנצל ארגנו זך ושבא בגלריה 'שי דנון' (שברחוב פרוג). לפני כשנתיים, נפטר שטנצל וכל ציוריו נמצאים ברשות בתו."

[1] על גלריה "מקרא סטודיו", ראו: גדעון עפרת, "סיפורה של מקרא סטודיו", באתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

[2] הערת המחבר: מאוריצי מינקובסקי היה חירש מלידה ולא שמע את צפירת המכונית הדורסת.

[3] ראו: גדעון עפרת, "אמנות בהסתדרות: מבחר מאוסף הוועד הפועל", מבוא לקטלוג, הגלריה של ההסתדרות, תל אביב, אוצר: משה בר-יודא, 1990 בקירוב.

[4] על "גלריה כ"ץ", ראו: גדעון עפרת, "כשבפיננסים הייתה קולטורה"" בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת". או: מחקרו של רון ברטוש על גלריה כ"ץ, 2015.

[5] גלריה "גורדון", בניהולו של שייה יריב, נפתחה ב- 1967.

[6] שמואל זולקיס (1995-1914) צייר נופים עירוניים מקומיים, מזרחיים לא אחת, בסגנון אימפרסיוניסטי עם קורטוב אקספרסיוניזם.

[7] "מכון דרנר" (Dorner Institute), מוסד האוצר בחובו אוסף ציורים באווארי במינכן.

[8] רסטוראטור במוזיאון תל אביב.

[9] יוסף שטיגליץ, אספן יודאיקה ובעל גלריה ברחוב אלנבי, תל אביב.

[10] הערת המחבר: למרדכי לבנון גם בן, אריאל.

[11] לא מעט בזכות חסות פיננסית של גלריה "אנגל" הירושלמית.

[12] ביקורו של שאגאל בישראל התקיים ב- 1951.

[13] שמואל עובדיהו נפטר ב- 1963.

[14] אריה לובין נפטר ב- 1980.

[15] דוד שניאור (1988-1905).

[16] "מועדון מילוא", מאחורי כיכר דיזנגוף, שימש בית-ועד לאמני "אופקים חדשים" ובו התקיימו הרצאות, שיחות וכו'.

[17] הכוונה לפרישה של 15 אמנים, מאגודת הציירים והפסלים במחצית 1948, ערב ייסודם את קבוצת "אופקים חדשים".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: