ירושלים של קבר

על הרטוריקה הגראפית של ירושלים נמנית קטגוריה משנית בהיקפה, אך משמעותית ביותר בתוכנה והיא: הקטגוריה של עמק הקברים. זוהי קטגוריה המורידה אותנו עמוק אל ירושלים טראגית, ירושלים של קץ. הנה כי כן, בין שנות ה- 20 לשנות ה- 40 של המאה ה- 20 כמה מצייריה הבולטים של העיר באו אל עמק יהושפט ואל מצבותיו המפורסמות – יד אבשלום, קבר זכריה, קבר יעקב הקדוש וכו'. אלא, שאמנים דוגמת ליאופולד קראקוור, יעקב שטיינהרט ומרדכי ארדון בחרו למקד מבטם ביד אבשלום, ובעיקר, בהמוני הקברים היהודיים והקטנים יותר שמסביבו, ויותר משבאו לייצג מונומנט או "מקום קדוש", ביקשו לייצג ירושלים של מוות.

את תחילת המבט האמנותי בשדה הקברים שבין עמק קדרון ועמק יהושפט נאתר עוד בתחריטים וליתוגרפיות שציירו אמנים וצליינים במאה ה- 19 (דוגמת הליתוגרפיה מ- 1842 בקירוב שיצר דיוויד רוברט, האמן הסקוטי. הלה התעלם מהקברים הסובבים והתמקד רק במונומנט יד-אבשלום, המבודד בלב נוף מדברי פתוח). תחריט של א.מ.ליליין מ- 1912 בנושא עמק הקברים נוצר כאיור ל"ברית החדשה", בעקבות צילום שצילם האמן הציוני בין השנים 1906 ו- 1910: פה, רק קבר זכריה וקבר בני-חזיר (משפחת הכהונה), עם המוני הקברים שלמרגלותיהם, מיוצגים בשיפולי ההר. בתחריט מ- 1916 (?) ייצג ליליין, בעקבות צילום אחר שלו, את יד אבשלום המונומנטאלי, על הצמחים הגדלים בין אבניו, לרקע גבעה המאוכלסת בצפיפות במלבני מצבות יהודיות קטנות ועם דמות זעירה של ערבי וחמורו בקדמת התחריט.ב- 1924, בציור של ראובן רובין (התל אביבי, לאחר פרק הזמן הקצר בירושלים ב- 1923), רוכז מבטו של הצייר בדרך האלכסונית המטפסת מעמק קדרון אל עבר החומה (בכיוון "שער האשפות" שאינו נראה), שעה שרק קומץ מציבות נראות בפינה שמאלית תחתונה לרקע מספר בתים מכפר ערבי רחוק.

ב- 1974 צייר נפתלי בזם בצבעי שמן את "נחיתה גדולה", ציור המייצג יהודי מכונף, מזוקן וחובש מגבעת, תפילין לראשו ולזרועו, נושא דג מת וצמד נרות (האחד דולק באש ורודה והאחר באש שחורה), רכוב במרומים על ענן דמוי-סירה, שממנה בוקעים חנית, משוט, שופר וגלגל. האיש מרחף גבוה מעל ירושלים, וביתר דיוק, מעל מציבות רבות הזרועות בעמק-קדרון למרגלות הר הזיתים. לא מכבר, הסתיימה "מלחמת יום הכיפורים", והמועקה החברתית הקשה ששררה בישראל, לצד האבל הכבד, נתנו סימנם גם בציור זה, שאודותיו כתב מתיאס קוהן (בספרו, "נפתלי בזם", ברן, 1998) כך:

"מבטנו מופנה אל שדה הקבורה הרחב על מורדות הר הזיתים. לפי כתבי הקודש (בראשית' ה', 24-22), המקום בו ממוקמים הקברים הוא גם מקום […] הישועה הסופית. הסירה – על גלגלה הארוך והמשוט, עם דג הקורבן והכנף – מרחפת על פני מקום המתים. עם דמעות בעיניו, העולה נושא תפילין על מצחו וזרועו. חלל הציור כולו התמלא במשיחות מכחול. על גווניהן דמויי העצמות, המצבות והשביל הלבן המוליך מטה אל עמק קדרון מגיחים מהנוף המוגבל והחשוך. שנה מאוחר יותר, בשורה נוראה מהחיים הממשיים חלחלה לציור בצורת שני נרות דולקים לפני שיח ורדים, סמל לשני בניו של בזם. השלהבת הגדולה יותר צבועה בצבע המוות – מאחר שהבכור שבבנים, יצחק, נהרג בתחילת אוקטובר 1975, קורבן להתקפה טרוריסטית בכיכר ציון בירושלים החדשה." (עמ' 32-31)

שני גלגולים מאוחרים של המבט אל "עיר-המתים" שלמרגלות העיר העתיקה, יתגלו ב- 1989 ברישומים של מנשה קדישמן (התל אביבי אף הוא) ובציור גואש וטכניקה מעורבת של אברהם אופק:

קדישמן רשם באותה שנה רישומי קינה, בהם ליקט את גיבוריו מציורי העקידה שלו (שמאז 1985) – אברהם, הבן המת, המלאך, ציפורי הטרף, הכבשה, החמור, האם-הרועה – ואת כולם מיקם בעמק קדרון, סמוך ליד אבשלום, קבר הנביא זכריה ומערת יהושפט (אחד מרישומיו אף הוקדש לייצוג בלעדי של קבר זכריה). הקברים הללו, אנו זוכרים, הם מבנים ארכיטקטוניים המורכבים מצורות יסוד המאזכרים בחלקם את פסליו המינימליסטיים של קדישמן מסוף שנות ה- 60 וראשית ה- 70. עתה, מנסחם קדישמן כסביבה הרוסה, תפאורת חורבן לטורפים, לקורבנות ולמקוננים. הפסטורלה האידילית של רועה וכבשים התהפך ברישום-אֵבל, בו המוני המצבות בשיפולי ההר כולן קברי יצחק(ים): השם "יצחק" חקוק על כולן.

באותה שנה, 1989, צייר אברהם אופק על נייר את ציורו, "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם" (גואש וטכניקה מעורבת). היה זה אחד מציוריו האחרונים, שעה שידע שימיו ספורים. פה, ניצב גבר ליד אישה היושבת על הארץ. השניים ממוקמים בעמק קדרון בסמוך לקבר זכריה וליד אבשלום. גבוה מבני הזוג, בראש ההר, נראים שניים ממבני הר ציון – הצריח של ה"דורמיציון" ובניין "הסעודה האחרונה". כל המבנים הארכיטקטוניים – אלה שבראש ההר ומבני הקבר שבעמק – כולם נוטים על צדם כקורסים. הגוון המונו-כרומי-מלנכולי של הציור, בליל אפור-שחור-ירקרק-וורוד, תומך באווירה המורבידית-אפוקליפטית (לעצים על הר ציון תצורות דמוניות). לרקע תפאורה זו, משקיף הגבר העומד באמצעות מכשיר אופטי אל השמים, בהם מנצנץ כוכב. זהו חיפוש כוכב הגאולה, מנושאיו המרכזיים של אופק בסוף ימיו. אנו מציינים לעצמנו: ירושלים הנדונה של א.אופק היא ירושלים של התמוטטות ומוות, שבין מסמניה המרכזיים הקברים בעמק קדרון.

אך, לב-לבה של מסורת זו הוא בציורם של עולי אוסטריה וגרמניה הפועלים בירושלים מאז ראשית המאה ה- 20. ראשון בין האלה היה ליאופולד קראקוור, שב- 1926, שנתיים לאחר הגירתו ארצה עם רעייתו מווינה, יצר מספר רישומי פחם אפלוליים של נוף עמק קדרון. באחד[1], פלג חומת העיר העתיקה, מונומנטאלית ושחורה, חולשת מצד ימין על אינספור מציבות קטנות המאכלסות בצפיפות את העמק המואר לרקע גבעות מדבריות רחוקות בדרום. גוש החומה האחדותי, על נדבכי האבן האופקיים שלו, מעומת עם סער הערוצים של העמק ועם הדינאמיות הקצבית ורבת הכיוונים של מלבני המצבות, עימות איתנים המורגע-משהו ברכות ובשלווה של הגבעות באופק.

את העימות הנ"ל החריף קראקוור ברישום פחם נוסף מ- 1926[2], בו הושחרה החומה כמעט עד תום, מוקפת בשורת ברושים הניצבים כזקיפים, וכנגדה, שדה הקברים המואר בעמק, מצבותיו מתלכדות כחטיבת לוחמים, המונהגים בראשם על ידי המבנה של יד אבשלום. כאן אין המאבק זוכה להרגעת הגבעות הרחוקות.

באותה שנה רשם קראקוור בפחם אותו נוף עצמו, אך נסך בו רוגע של על-זמן.[3] כאן (הרישום באוסף עופר לוין, ירושלים), קטע החומה המוגבהת מימין עודנו שחור ביותר, אך הברושים שלמרגלותיו כמו יורדים אל העמק. אותו אור נגוהות נח על הגבעה, שעליה ניצבת החומה, ועל עמק הקברים כולו, שנראה פחות עמוק ופחות דרמטי (גם שדה המצבות מוסדר יותר מאחורי יד אבשלום), כמו גם על המרחב המדברי ועל הגבעות הנפרשים עד לאופק תחת שמים אפלוליים. בה בעת, המורבידיות עודנה שוררת על נוף ירושלמי זה, שמשותפת לו ולכל רישומי הסדרה כובד המשקל הטראגי של המוות הסביבתי וסימני הישועה (שבאור).

יעקב שטיינהרט צייר ב- 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מראה פנוראמי (בצבעי שמן) מונוכרומי ובהיר (קיצי, יוקד) של מבט מכיוון שכונת אבו-טור אל הכפר סילואן, מבט החולף מבעד לעמק קדרון מבלי להתעכב על קבריו. אך, שנה אחת לאחר מכן, צייר בצבעי שמן ציור פנוראמי אחר, חורפי, בו נשלח המבט (מפינה ימינית תחתונה של הבד) מתוך קבוצת מצבות, הממוקמת על מדרון הר הזיתים בואך עמק יהושפט, אל עבר העיר העתיקה ושתי הכיפות הבולטות בה – זו המוסלמית (כיפת הסלע) וזו היהודית (בית כנסת "החורבה"). המצבות שבקדמה הימינית, ביחד עם שברי האבן שבקדמה השמאלית, מטעינים את הנוף הירושלמי ואת השמים הסגריריים, בבחינת נוף מטאפורי היסטוריוסופי, בחרדה ובמועקה באשר לעתידם של היהודים לרקע אירועי הזמן. עץ המלבלב מתוך המצבות שמימין תורם מעט תקווה לחזות הקודרת. חיתוך עץ מקביל מ- 1940 מייצג כמעט אותו נוף, הנראה עתה יותר כמבט פנוראמי מהר הזיתים.פה, קבוצת המצבות מימין נעדרת את העץ המלבלב, אך "מפוצה" בדמות (ערבי?) הפוסעת אל עבר הצד הגלי והדרמטי בשמאלה של הקָדְמה. כאן, הר הבית וכיפת הסלע שבמרכזו מוארים באור-נגוהות הקורן משמים ומאיר גם את מורדות ההר ואת המצבות שבראשו. שאר המסמנים הארכיטקטוניים של הנצרות (כנסיית הקבר, כנסיית דורמיציון) ושל היהדות (בתי הכנסת "החורבה", "תפארת ישראל") מוצללים. זוהי אפוא ירושלים של האסלאם, בה תנומת הנצח של הקברים והמסגדים על הר הבית מוארים כהיגד של אבל לאומי.

מרדכי ארדון נדרש מספר פעמים בסביבות שנת 1940 לנוף עמק הקברים. בציור שמן מ- 1939 בשם "עמק קדרון" עדיין אין לקברים כל נוכחות. שכאן, מרחב דינאמי ביותר של גבעות טרשים וסלעים מקיף את ערוץ הנחל החרב ואת בתי הכפר סילואן שבמרכז השמאלי של הבד. "עמק קדרון" זה של ארדון הוא נוף אקסטאטי שבסימן כוחות האדמה. ואכן, ב- 1949, במאמרו, "האמן והאדמה", יתאר האמן את המפגש עם הנוף הנדון כמפגש מיסטי:

"הנה יקרה כי יצא האמן היהודי, בפעם הראשונה, מעבר לחומה של ירושלים העתיקה, יצא בלא כוונה תחילה ובלי ציפייה מיוחדת, יצא לפי תומו, ולפתע יתגלה לעיניו מראה 'נחל קדרון' – יתגלה בכל ראשוניותו. ויש אשר יעמוד האמן נפעם, נפחד כמעט, יעמוד תחתיו כמאובן: הזהו נחל קדרון?! הן נוף זה מוכר לו כל כך, כאילו כבר ראה אותו פעם! אך לא ייתכן: הן לא ראה אותו קודם, כי רק עתה מחוץ לארץ בא (ארדון הגיע לפלשתינה ב- 1933/ג.ע); לא, לא ראה אותו עד כה, לא בהקיץ ואף לא בחלום. עומד האמן ואינו זע, עיניו תקועות בנוף נחל קדרון. פגישה ראשונה כאן בין שניים – והיא גם ראשונית. משהו מנצנץ בעיני האמן, […]. הנה מה שנצנץ בלבו של האמן העברי. ואז – ייתכן שיעמיד את כנו וימתח את בדיו […] על מנת לצוד ברשתו את 'נחל קדרון', את 'הרי יהודה' – אך במהרה ירפו ידיו והוא ישוב אל ביתו חסר אונים… אין לצוד (את) 'נחל קדרון'! ואף אם ישוב ויעמיד את כנו מחדש ויחזור על אותו ניסיון – סופו שיחזור הביתה כושל ומאוכזב. אך באחד הימים יתחיל לצייר בבקתתו הערירית סתם תמונה, ומכחולו יתחיל כאילו מאליו להטיל צבע על יד צבע, צבע על גבי צבע, וראה: נחל קדרון הולך וקם כאילו מאליו: הוא הולך ומתרקם מתוך ראייה שבאספקלריה ראשונית. חלה תמורה בבד, כי חלה תמורה בצייר. מהי? – בציירו את אדמת ירושלים כאדמת יומו הוא, נשתנה גם הצייר והפך הוא עצמו, לאט-לאט, להיות 'אדמה'."[4]

שונים הם שני ציורים נוספים שצייר ארדון בנושא עמק קדרון: לציור האחד קרא "הר הזיתים בלילה", ולשני קרא "נחל קדרון". שניהם ציורים ליליים, שניהם נשלטים על ידי אדמת הטרשים ומעליה פיסת שמים (ב"נחל קדרון" מ- 1942 בקירוב העננים סעורים סביב ירח דרמטי; ב"הרי הזיתים בלילה" מ- 1942 השמים רגועים יותר ורק חרמש דק מאיר בהם), בשני הציורים אין העין קולטת את המצבות, למעט יד אבשלום הבולט כגוף קורן. את "נחל קדרון" צייר ארדון על גבי ציור מבוטל בנושא טביעת ספינת המעפילים, "סטרומה" (פברואר 1942), וכך עיבד את מראה הים (והאותיות העברית, שאמורות היו לייצג את האנשים הטובעים) למראה עמק הקבורה הירושלמי. והנה, דווקא על הציור "הר הזיתים בלילה" כתבה מישל וישני במונחי ים:

"בציור […] האקספרסיוניסטי "הר הזיתים בלילה" שצויר ב- 1942, הנוף הוא ים סוער בירוק המוגבה בלבָנים הנראים כאדוות גלים. יד אבשלום מגיח מהרקע האפל כחזיון מהפנט לאור הירח. ארדון אומר, שבשעה שעבד על ציור זה הוא נתקף לפתע בהרגשה, שאחיו, יהושע, לו היה קרוב במיוחד, נהרג. מאוחר יותר, למד ארדון, שביחד עם אביו, אמו וכל השאר מלבד אחות אחת, יהושע מת במחנה הריכוז. 'הר הזיתים בלילה' הוא רקוויאם חרישי."[5]

 

והוסיף ארתורו שוורץ את עדותו של ארדון באוזני כלתו:

"כשאורה ארדון העירה שהעננים ב'נחל קדרון' מזכירים לה את ענניו הסוערים של ון-גוך, ענה ארדון: 'סערה? זו אינה אמורה להיות סערה אלא בית-עלמין קרוב ליד-אבשלום. ובכן, מובן שזוהי סערה, שנותרה שם מן ה'סטרומה'. את מחזירה אותי לדבר שלא הייתי מודע לו. נראה הדבר כאילו אמנם ברחתי מן הסיפור, והפכתי את גלי הים למצבות של בית-העלמין' (אורה ארדון, 1988 בקירוב). ארדון הנציח את האירוע באופן מפורש יותר כשהעניק לקורבנות מקום מנוחה ראוי, בבית העלמין היהודי הנראה בציור הירוק כהה, 'הר הזיתים בלילה'…"[6]

ירושלים של קברים אינה מחויבת דווקא למצבות הקטנות ו/או הגדולות ואף לא לקברים יהודיים. אמנים ירושלמיים ירדו לעמק קדרון והתמקדו גם בבתי עלמין אחרים, שלא אחד ולא שניים מהם מאכלסים את מורדות הר ציון או את מורדות שכונת אבו-טור המשתפלים לעמק. כזה, למשל, היה ליאון אנגלסברג, צייר שהתגורר ויצר באבו-טור, והִרבה מאד לייצג את הנופים שמנגד. בהתאם, בציוריו, בין נופי הר ציון, כפר סילואן וכו', נמצא מספר ציורי שמן מתחילת שנות ה- 60, בהם ייצג את שיפולי ההר הנשקפים מבעד למצבות של בית הקברות הנוצרי בהר ציון. צייר אחר, שגם הוא התגורר ויצר באבו-טור ובסביבותיו, דוד (דדי) בן-שאול, הִרבה אף הוא בנופי בתי קברות באזור, ובפרט בין 1985-1975. בקטלוג רטרוספקטיבי של הדפסי בן-שאול תיארנו:

"…מה שיסודו בחרדה תת-הכרתית מתבטא עתה בתכני נוף ספציפיים, שבהם מתעכבת עין הצייר ודווקא אותם היא קולטת אל הבדים והניירות: בית הקברות היווני-אורתודוכסי, בית הקברות הקראי, בית הקברות של הכוהנים (סמבורסקי) – כולם בתי קברות המקיפים את בן שאול אל מול ביתו – הם ומערות הקבורה העתיקות. מאז הנופים הראשונים בפסטלים ובציורי השמן המדוללים מ- 1965-1964, חזרו הנופים הללו ביצירת בן-שאול, כאשר הם מגלים פה ושם את סימני בית הקברות: חומת בית העלמין, או מצבות וכו'. […] לדוגמא, הדפס משנת 1984, בו מוצג נוף עם מדרון הר, שבקצהו העליון ריבוע חומת בית הקברות היווני-אורתודוכסי. סימני החומה ועצי הברוש מגדירים את הריבוע, ביחד עם צבעו הוורוד, המבהירו לעומת הסביבה כולה (בהירות שיסודה בלובן המצבות). […] בהדפס קודם משנת 1983 נשלח המבט ממרפסת הסטודיו שבאבו-טור לאותו כיוון, צפונה, אל הר ציון ואל בית הקברות היווני-אורתודוכסי, אך הפעם מוסתר בית הקברות על ידי שני עצים גדולים שבחצר האמן – עצי תות וזית – ולפיכך נשאר המבט לכוד במרפסת הקרובה. בהדפס נוסף מ- 1984 […] חוזר המבט הישיר אל בית הקברות הרחוק, שעה שבקדמת הציור עץ התות. בית הקברות שב וממוקם במרכז העליון של הציור, במדויק. המתח העולה הוא אפוא בין הבית, או המשפחה (החיים) לבין המוות של בית הקברות הרחוק, אף כי המרכזי."[7]

אך, כפי שראינו, לא כל האמנים שציירו בעמק קדרון (או נחל קדרון, או עמק יהושפט) – נדרשו לקברים. בהתאם, ב- 1967, עם כיבוש ירושלים המזרחית, יצר יעקב פינס חיתוך עץ צבעוני בשם "עמק קדרון", בו מיקד מבטו בבתי כפר השילוח (סילואן), המתגודדים מצד ימין, זה על גב זה ובאור-צל עז במדרון ההר, שעה שמנגד – ממרחק ומשמאל – עונה הר דהוי ומואר בנהרה קורנת עם צללית כיפת הסלע בקדקודו. שום קברים, שום מצבות, אינם נראים בהדפס זה של פינס. ב- 1971 באו יהושע נוישטיין, ג'רי מרקס וג'ורג'ט בליה, שלושה אמנים צעירים שעלו מניו-יורק לירושלים, ויצרו את עבודתם הסביבתית המפורסמת לאורך קילומטר וחצי של נחל קדרון: 55 רמקולים חבויים השמיעו צלילי פכפוך מים וכמו העירו לתחייה את הוואדי החרב. בהקשר למרבית היצירות הקודמות בנושא עמק קדרון, ניתן לראות בנהר המושגי של שלושה האמנים מענה של חיים למסר המוות של המקום.

[1] צילום מס' 97 בתוך: מאירה להמן-פרי ומיכה לוין (עורכים), "ליאופולד קרקואר", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1996 עמ' 150.

[2] צילום מס' 9 בקטלוג "קרקואר", גלריה גורדון, תל אביב, 2002.

[3] צילום הציור בתוך: גדעון עפרת, "אופקים רחבים", קרן וינה-ירושלים לאמנות ישראלית, 2012, עמ' 79.

[4] מרדכי ארדון, "האמן והאדמה", "קמה", ספר השנה של הקק"ל (עורך: נתן סיסטריצקי), תל אביב, 1949, עמ' 397-396.

[5] Micheke Vishny, Mordecai Ardon, Harry N. Abrams, New-York, 1975-1974, p.29.

[6] ארתורו שוורץ, "מרדכי ארדון, צבעי הזמן", מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, 2003, עמ' 30.

[7] גדעון עפרת, "דוד בן-שאול: הדפסי מוות וחיים", סדנת ההדפס ירושלים, 1987, עמ' 54.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: