המנדט הבריטי והאמנות בירושלים

             המנדט הבריטי והאמנות בירושלים

(א)

השיג-ושיח המסוים שניהלה האמנות בפלשתינה עם בריטניה קדם בהרבה ל- 9 בדצמבר 1917, התאריך בו נכנסו כוחותיו של גנרל אלנבי ("אל-נביא", כינה אותו איתמר בן-אב"י) לירושלים והחליפו את השלטון התורכי בארץ. כי כבר עם הקמת הקונסוליה האנגלית בירושלים ב- 1838, ומעט מאוחר יותר – ייסוד הנציגות האנגליקנית כאן ב- 1844 – כבר מאותה עת החלו ציירים וחוקרים בריטיים לנהור ארצה, בנוסף לצליינים ולתיירים, במטרה לצייר ולתעד את נופיה. ייסוד "קרן מחקר א"י" – Palestine Exploration Society – תמך במגמת המחקר, שבמרכזו הארכיאולוגיה (וארכיאולוגים דוגמת צ'רלס וורן, שחפר בירושלים ב- 1867). מבין הציירים הרבים שהגיעו מבריטניה יצוינו הצייר והאדריכל, וויליאם הנרי בארטלט, שיצר תחריטים של ירושלים ב- 1836 ו- 1842; החמשירן והצייר, אדוארד ליר, שצייר את נוף ירושלים ב- 1854; הארכיאולוג והאמן האנגלי, וויליאם טיפינג, שיצר תחריטים ירושלמיים ב- 1842; המהנדס, קולונל ווילסון, שהרבה בתחריטי ירושלים ופלשתינה בין שנות ה- 60 לשנות ה- 80 של המאה ה- 19; ועוד.[1]

לפלשתינה זו של מחצית המאה הגיעו, בין השאר, גם אמנים בריטיים שנמנו על המסדר הפרה-רפאליטי (שנוסד בלונדון ב- 1848 ופעל עד 1859): וויליאם הולמן האנט ("ים-המלח מכיוון סילואן", ציור מ- 1854; או "שעיר לעזאזל", ציור מ- 1858) ותומס סֶדון (שצייר את "עמק יהושפט" ב- 1854). עוד ועוד אמנים בריטיים ציירו בירושלים ובפלשתינה, בהם לוסון בּוּת, שיצר את תמונת נוף ירושלים ב- 1902. פופולארי מכל אלה היה דיוויד רוברטס, התפאורן הסקוטי, שביקר במזרח התיכון ופלשתינה בין 1840-1838 ותיעד את נופי ארץ ישראל ומקומותיה הקדושים בהמוני רישומים, שקובצו בחלקם באלבום הליתוגרפיות, The Holy Land (1849-1842).

ב- 1809 נוסד בלונדון המסדר האנגליקני London Jewish Society (שם מקוצר ל- The London Society for Promoting Christianity Among Jews) על ידי נוצרים פרוטסטנטים משיחיים, שהאמינו בחשיבות שיבת היהודים לפלסטינה. ה- LJS הוא שאחראי לבניית "כנסיית המשיח" ((Christ Chrch בירושלים בין 1839 ל- 1848. מאחר שתפקיד המסדר לא הצטמצם בהנחלת תורת ישו, אלא גם בקידום איכות חיים של יהודי וערביי ירושלים, נטל על עצמו ה- LJS לייסד בירושלים בית חולים (עם עובדים יהודים ומוסלמים, אך עם רופאים מסקוטלנד ואירלנד), בית ספר (עם עובדים יהודים ומוסלמים, אך עם מורים מאנגליה) ובית מלאכה, שמרבית מוריו הובאו אף הם מאנגליה.  במסגרת זו צמחה תעשיית עץ-הזית של "כנסיית המשיח".[2] יובהר, עם זאת, שהיהודים שלמדו ועבדו במוסדות הנ"ל היו רובם ככולם מומרים, שנודו מקרב עמם ומקור פרנסתם הקודם נתקפח ולפיכך נזקקו להכשרה החדשה.[3]

עיקר תכלית הייצור של חפצי העץ ב"בית התעשייה" נועד למכירה במסגרת “Palestine Exhibition”, שנערכה מדי שנה בערים שונות באנגליה. "תערוכות פלשתינה" (שאורגנו, תחילה, בידי סמואל שור היהודי)  נמשכו לאורך כ- 80 שנה (ועד שנות ה- 80 של המאה ה- 20). הן נדדו ברחבי אנגליה, מציגות ממצאים ארכיאולוגיים ואנתרופולוגיים מארץ ישראל (בין השאר, אוהל בדואי ומוצגים אוריינטליים למיניהם, וכמו כן שחקנים בלבוש ערבי) ואת "חיי התנ"ך", כולל תשמישי קדושה יהודיים ונוצריים בחומרים שונים, עיקרם מתכת.

(ב)

אלא, שהמתואר עד כה אינו קשור, בחלקו הגדול, ביצירה האמנותית היהודית הארצישראלית. כי רק עם הכיבוש הבריטי וההכרזה על השלטון המנדטורי[4] – רק אז החלו מתגלות טביעות האצבע הבריטיות, מעטות ככל שהיו, בעשייה האמנותית המקומית, הירושלמית כולה. ניצנים ראשונים לשיג ושיח של אמני ירושלים עם הממשל הבריטי נראו בדיוקן גנרל אלנבי, תבליט שנהב זעיר שיצר מאיר גור-אריה ב"בצלאל" כבר ב- 1917, ויותר מזה – מצאו ביטויין בתגובות להצהרת בלפור מ- 1918:[5] דיוקן הלורד בלפור צויר באותה שנה בידי שמואל בן-דוד ה"בצלאלי" כמדליון בראש כריכת חוברת גלויות-צילומים של יעקב בן-דוב; דיוקן הלורד גם כיכב במרכז שטיח-מכונה שנוצר בסביבות 1920 בבית הספר "תורה ומלאכה" ("אליאנס"); ועוד. לרקע ההתגייסות לגדוד הארצישראלי (גדוד 40) של הצבא הבריטי נוצרו יצירות עבריות למיניהן, בהן זו שעיצב זאב רבן ה"בצלאלי" ב- 1918 – כריכה לדפדפת צילומים-גלויות של י.בן-דוד: כאן, לצד צילום מסדר המתנדבים לגדוד, ביחד עם ייצוג דמותו של גנרל אלנבי, צייר רבן את בתולת ישראל בלבוש אוריינטלי, נושאת את דגל הגדוד העברי ובסמוך לה גור-ארי יהודה שקרע את השלשלאות שכבלוהו…

ברם, בל נניח לשמץ הגילויים האמנותיים הנ"ל לשבש את התמונה האמיתית: הדיאלוג של האמנות הארצישראלית היהודית עם השלטון המנדטורי ו/או מגעיו של פקידי השלטון עם האמנות המקומית היו מוגבלים מאד. השורות המצוטטות הבאות מסכמות את מצב העניינים הבסיסי, שבעקבותיו נציין את החריגים הבולטים:

"…דווקא סביב הפעילות התרבותית […] נוצר שיתוף פעולה בין השלטון המנדטורי ופקידיו יושבי ירושלים ובין הציבור היהודי. נוכחותם הקבועה כמעט של הנציב העליון, של מושל המחוז ושל פקידים גבוהים אחרים בתערוכות שנערכו בעיר הייתה בלי ספק תוצאת היחס האוהד שגילו לאמנות הפלאסטית ולתעשיית חפצי הנוי והמזכרות, וכמובן לעתיקות העיר. […] הציור והמוזיקה (היו) שני התחומים היחידים שבהם נמצאה שפה משותפת. […] הציור והפיסול, האומנות הפולקלוריסטית והשימושית והממצאים הארכיאולוגיים זכו לאותה הבלטה בדברי הברכה של הרברט סמואל (בפתיחת התערוכה הראשונה של מגדל דוד, אפריל 1921). […] בפתיחת התערוכה השנתית החמישית ב- 25 במארס 1926 היו אורחי הכבוד פלומר, הנציב העליון השני, ורעייתו, שרכשו תמונה של יהודי מארוקאי של (אהרון שאול) שור ופיתוח נחושת של (מאיר) גור-אריה (בשנת 1927 רכשו ציור של אנה טיכו). […] התרבות העברית הארצישראלית התפתחה כמעט ללא השפעה של התרבות הבריטית, קל וחומר של הבריטים בארץ. ירושלים הייתה שונה. רונאלד סטורס (מושל העיר/ג.ע) טען, כי מכל המקומות בעולם דווקא ירושלים אינה צריכה לחיות על הלחם לבדו, ובכך ניסח את גישת הבריטים לירושלים. […] ההשקפה (הבריטית) כי היהודים עצמם אינם בעלי מסורת אסתטית, ועל כן יש להדריכם בתחום זה של החיים בפומבי, הייתה הסיבה ליחסו החיובי של השלטון לאמנות הפלאסטית ולתערוכות הציור והאומנות השימושית. עם זאת, אף שטרח והופיע כמעט בכל הפתיחות הרשמיות, רחש סטורס, בעצם, מעט סימפאטיה לציור הארצישראלי."[6]

(ג)

בעבור בוריס שץ, מייסדו ומנהלו של "בצלאל" (1929-1906), כניסת הבריטים ארצה וסילוק השלטון התורקי היו בבחינת התגלות משיחית, ש"הצהרת בלפור" השלימה בבחינת ראשיתה של "שיבת ציון". התבטאויותיו הנרגשות בכתב של שץ חזרו בכיוון זה באוטוביוגרפיה שלו (1924-1917), במאמריו ובמכתביו.[7] אלא, ששנות השלטון הבריטי לא נשאו ברכה של ממש ל"בצלאל" של שץ, גם אם לא עמדו בדרכו.

בה בעת, דיון בשאלת הזיקה בין האמנות הארצישראלית לבין המנדט הבריטי חייב להידרש לתנועת "האמנויות והאומנויות" ((Arts & Crafts האנגלית בראשות וויליאם מוריס, מי שעיצב במידה בלתי מבוטלת את תפיסתו הבסיסית של בוריס שץ, שעה שרקם את תוכניתו להקמת "בצלאל".

ב- 1890 כתב וויליאם מוריס את הרומאן האוטופי, "חדשות משום-מקום".[8] בנוסח הזכור גם מאוטופיות שונות מאותה עת בקירוב, כולל אלו הציוניות, ובהן "אלטנוילד" של תיאודור הרצל צ- 1902 (מאוחר יותר, ב- 1917, יכתוב בוריס שץ את האוטופיה הארצישראלית, "ירושלים הבנויה"). בספרו תיאר מוריס את דיוקנה של חברה חדשה, שתקום בעקבות מהפכה סוציאליסטית, שהכחידה את הניצול המעמדי, את המכונה המנכרת ואת ההון המדכא. המהפכה, שהביאה לחלוקת הון והחזרה לחיים פושטים, נשאה עמה גם שיבה לחיים נעדרי ניכור, שבמרכזם אהבה ועבודה יצירתית משותפת ומהנה. חיים טובים והרמוניים הם הערך העליון בחברה החדשה, בה תורגמה האמנות לצו החדש: "עבוד-תעבוד למען תחייה באושר!" בחברה אוטופית זו, המושתתת על חירות, חברה נטולת תחרות וקנאה, אין עוד צורך ביצירה אמנותית (באשר החברה היא-היא יצירת אמנות יפה, הרמונית ומושלמת): כאן עצם העבודה היא העשייה היצירתית המענגת; כאן הפכו העמלים כולם לאמנים. בהתאם, ההתקפה הרומנטית נגד המכונה (ונגד המהפכה התעשייתית): המכונות, לדעת מוריס, הן מכשיר קפיטליסטי שגורם לניכור הפרט מעבודתו.

הרעיונות הללו חלחלו לנפשו של בוריס שץ. ב- 1907 רואיין אוטו וארבורג ואמר:

"…בעידן זה של תעשיות נרחבות הנשלטות בידי המכונות – העבודה האמנותית, הטכנית, עבודת היד – מאבדת יותר ויותר מכוחה. האינדיווידואליות של הפועל גוססת מול התחבולות המכאניות ההופכות את כל סוגי העבודה לדפוס נתון בזמן נתון […]. יצירה יפה בצבעים וייצוגים מופלאים באבן נוצרים בידי מכונה, ונראה היה לפרופ' שץ, שפלשתינה תהייה ארץ אידיאלית לפיתוח אמנות טכנית (קרי: ידנית/ג.ע) בין היהודים."[9]

האוטופיזם של וויליאם מוריס התגלגל באוטופיזם הציוני של בוריס שץ. הערצת מוריס את מלאכות היד הקדם-רנסנסיות ברוח הגילדות של ימי-הביניים התגלגלה לצעדים שנקט בהם שץ לייסוד מחלקות ב"בצלאל" שיצרו מוצרים ידניים ברוח מסורות עממיות עתיקות (שטיחים, כסף, נחושת-דמשק וכו'). ומעל לכל, שילוב האמנות והאומנויות היה רעיון יסוד של מוריס, שמצא ביטויו בתנועת "האמנויות והאומנויות" האנגלית ואשר יושם הלכה למעשה ב"בצלאל", הגם שבתי ספר לאמנות ואומנות ((Kunstgewerbeschule היו מוכרים היטב במרכז אירופה.

מורו הרוחני של וויליאם מוריס, היה תיאורטיקן האמנות האנגלי, ג'ון ראסקין, מי שנערץ על ידי בוריס שץ:

"במאמר הספד על שץ, שכתבה חמדה ב-יהודה, מצוין שהוא העריץ את הוגה-הדעות האנגלי הזה וביקש להיות 'ראסקין עברי'. בן-יהודה אף מצטטת שם את דבריו של ראסקין: 'הבניינים והאמנות של העם הם ההכרעה של הדת והמוסר, השאיפות הלאומיות ואופיו התרבותי של עם."[10]

מעֵבר לזיקה ה"בצלאלית", לתנועת "האמנויות והאומנויות" הייתה השפעה רבה על אנשי השלטון המנדטורי בפלשתינה. עניינם בערכי תנועה זו הוכח בדגש ששמו על מלאכות אמנות שימושיות בירושלים, דוגמת הזמנתה לירושלים ב- 1919 של קבוצת אומנים ארמניים (ניצולי רצח העם הארמני) לצורך שיפוץ אריחי הקרמיקה של כיפת-הסלע. בהקשר למגמה זו, יובא בהרחבה הציטוט הבא:

"רונלד סטורס (מושלה הצבאי הראשון של ירושלים/ג.ע) […] הביא לעיר את צ'רלס רוברט אשבי (1942-1863) כמזכיר 'החברה למען ירושלים'. אשבי, מעצב כלי כסף וריהוט ידוע, היה אחד המנהיגים והתיאורטיקנים של זרם ה- Art& Crafts 'ביקש להחזיר את עטרת היצירה האומנותית הידנית ליושנה ואף ניהל באנגליה גילדה לעיצוב ולאומנות בהשראת הגילדות של ימי-הביניים. בתוקף תפקידו בירושלים היה אחראי על האדריכלות והאורבניזם, לרבות שיפוץ המבנים השונים והחייאת האומנויות. הוא החיה את הקרמיקה הארמנית, את מלאכת ניפוח הזכוכית ואת בתי המלאכה לאריגה, וניסה לאגד את האומנים המקומיים בגילדה. אשבי נמנה עם המחפשים בעבר את חזונם לחברת העתיד, היה יהודי-למחצה שהחל את דרכו מתוך אהדה לציונות, שאף לגאול את מיומנויות האומנות שדיכאו התיעוש והמודרניזם ורצה לקדם חברה המושתתת על אגודות שיתופיות שרבות מהן עוסקות באומנות – מכל הבחינות האלה הוא היה בעצם קרוב מאד בגישתו לבוריס שץ. ואכן, הוא ביקר פעמים אחדות ב'בצלאל' […]. אך, הניצוץ לא ניצת. להפך: 'בצלאל' היה בעיני אשבי יהודי וציוני יתר על המידה, והוא לא רווה נחת ממה שראה בבתי המלאכה שלו. 'כישלון מבריק' הגדיר את המוסד. יותר מכך, אשבי (שעזב את פלשתינה ושב ללונדון ב- 1922/ג.ע) אף תכנן לייסד בירושלים בית ספר חדש לאומנות, למרות נוכחותו של 'בצלאל'."[11]

כל שאר יחסי בוריס שץ, "בצלאל" והממסד השלטוני הבריטי היו יחסים טקסיים בעיקר, גם אם –

"קולונל רונלד סטורס, מושל ירושלים, הזמין מ'בצלאל' עבודות שונות, בהן תבליט שן של גנרל אלנבי(עבודתו המוזכרת לעיל של מ.גור-אריה?/.ג.ע). עם זאת, ב- 15 באפריל 1919 באה לבית הספר פלוגת חיילים אנגליים ופירקה חלקים משני התותחים שהעניקו ל'בצלאל' פטרסון ומרגולין, שהיו מפקדים בגדודים העבריים."[12]

לא, הישגיו ומפלותיו של "בצלאל" לא היו קשורים כלל וכלל לממסד השלטוני הבריטי. לכל היותר, צילומים שפורסמו ב- 1982 בספר "בצלאל של שץ" מלמדים על ביקור-הנימוסין הכפול של הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל, ב"בצלאל" ב- 1924(?), וכמו כן, על ביקורו של רונלד סטורס ב"בצלאל", ככל הנראה באותה שנה.[13]

                               *

תפקיד מרכזי היה לשלטון המנדטורי בירושלים ביוזמה להסבת מגדל דוד לאולם תערוכות. פשפוש במסמכי המנדט הבריטי מעלה, שהמיזם לשיקומו של מגדל דוד כאולם תצוגות היה פרי יוזמתה של "החברה למען ירושלים", שייסד המושל הבריטי של העיר, רונלד סטורס, בברכתו של הנציב העליון לארץ ישראל, זמן קצר לאחר כניסת הצבא הבריטי לעיר ב- 1917. בדין-וחשבון "החברה למען ירושלים", אשר פורסם בלונדון, אנו קוראים:

"…מטרה מעורבת יותר מנחה אותנו עם השלמת שחזורו של האולם הצלבני וייחודו לתערוכות מתחלפות: להאיר את הסתירות, הסכסוכים והחלומות שמהם ארוגה חוויית ירושלים, בכל דרך שתהייה תוספת ראויה לתצוגת הקבע ולתוכניות החינוך והתרבות במוזיאון…"[14]

גרסאות שונות מנכסות לעצמן (ראובן  רובין, אורי צבי גרינברג, אם לציין רק שתי גרסאות) את רעיון שיפוצו של מגדל דוד לצרכים אמנותיים. אך, לפי יגאל צלמונה, הכוח המניע בשיפוץ האולם במגדל דוד והפיכתו לחלל תצוגה היה צ'רלס רוברט אשבי, מתכנן ערים ומעצב אנגלי – מתלמידי וויליאם מוריס – ממוצא יהודי:

"…כחלק מתוכניותיו של אשבי לפתח בעיר את האמנות ואת מלאכות האמנות נולדה היוזמה לקיים ב'מגדל דוד' תערוכות אמנות ואומנות."[15]

אין ספק, שרעיון הפגשת אמנות ואומנות בתערוכה הבינלאומית שפתחה את תערוכות מגדל דוד ב- 1921 – הלם את מגמת ה- Arts & Crafts המצוינת לעיל, ובעיקר את נטייתו של צ'רלס רוברט אשבי בכיוון. בין המוזמנים הרבים שנכחו בפתיחה, כמתואר בעיתונות התקופה, היו מייסד ומנהל תנועת הצופים העולמית, הלורד באדן-פאוול ורעייתו, הנציב העליון – הלורד סמואל ורעייתו, והמושל וראש החברה "למען ירושלים" – סר רונלד סטורס. זה האחרון פתח וסיפר על ההכנות לארגון התערוכה במקום , ואחריו נאם הנציב העליון, שהזכיר בדבריו את "בצלאל" ואת "אליאנס" ואף הוסיף: "אני מקווה כי האמנות תפרח בארץ וכי תערוכות אמנותיות תיערכנה לעתים קרובות."[16]

יצוין: אף שרוב מוחלט של מציגי תערוכות מגדל דוד היו יהודים, הרי שבנוסף על האומנים הפלשתינאים, שהציגו אף הם בארבע התערוכות שעסקו (גם או רק) במלאכות יד ותעשייה, השתתפו מספר אמנים אנגליים, מרביתם בלתי מוכרים, דוגמת אחת מיסיס דרוקר, או אחת מיסיס גורדון. ב- 1922 הציג כאן קצין בריטי בשם לויטננט בנטון פלטשר תערוכת יחיד של רישומים ביוזמת "החברה למען ירושלים".

מעמד מיוחד בחוג השלטון הבריטי בירושלים היה למי שישמש יו"ר השני של "אגודת אמנים עברית" ודמות מרכזית בתערוכות מגדל דוד – הפסל, אברהם מלניקוב. אפשר שהקלה על אינטימיות זו שליטתו בשפה האנגלית, בעקבות מגוריו מאז ילדותו בארה"ב (אליה היגרו הוריו מרוסיה), כולל לימודיו במכון לאמנות בשיקגו בין 1918-1917. כך או אחרת, כבר ב- 1920, חודשים ספורים לאחר השתחררותו מגדוד 39 ("הגדוד האמריקאי" של הגדודים העבריים), קיבל מלניקוב מרונלד סטורס סדנה מעל שער-שכם באולם ששימש בעבר כחדר משמר תורכי. עתה גם החל לעצב באבן פסל דיוקנו של סטורס, שאותו ניפץ בזעמו על מדיניות המנדט כלפי חברי "ההגנה" בירושלים (מלניקוב, הז'בוטינסקאי, היה הוא עצמו מאנשי "ההגנה"). לפי גרסה אחרת, היה זה דיוקן של הגנרל בוֹלס, ראש המינהל הבריטי בארץ, שאותו פיסל וניפץ האמן הירושלמי. ב- 1921 החל מלניקוב עובד על אנדרטת אבן של גנרל אלנבי – דיוקן ריאליסטי בראש עמוד, שהוצב בגן-העיר בבאר-שבע (עד לניפוצו בידי ערבים בפרעות בשנת 1928). ההזמנה לעיצוב הפסל באה מסטורס ובהשפעת ווינדהאם דידס (המזכיר הראשי של ממשלת המנדט הבריטי בתקופתה המוקדמת). לצורך הכנת הדיוקן, נסע מלניקוב למצרים ושהה בה במשך שבועיים, שבמהלכם ישב עם אלנבי וכייר את דמותו.

בתפקידו כיו"ר "אגודת אמנים עברית", אירח מלניקוב בפתיחות תערוכות מגדל דוד את הנציבים העליונים (תחילה, הלורד הרברט סמואל, ולאחר מכן הלורד פלומר), את סטורס, את סר אלפרד מונד (הלא הוא הלורד מלצ'ט) ואחיו – רוברט ושאר נכבדים בריטיים. את מונד פגש מלניקוב בבית הנציב, והייתה זו תחילתו של מסע שבסופו יצר הפַסל בתל-חי את "האריה השואג", האנדרטה לזכר יוסף טרומפלדור וחבריו.[17] אלפרד מונד, שתרם מכספו למימון האנדרטה (שיצירתה נמשכה בין 1934-1926), היה מעין פטרון של מלניקוב, עד למות הלורד ב- 1930. לימים, כשיעזוב מלניקוב את ירושלים ב- 1934 וישתקע בלונדון למשך 25 שנים, יעשה זאת בהזמנת משפחת סאקר, המשפחה היהודית האמידה, שאת בניה הוזמן לפסל (לימים

י]סל גם את דיוקנו של הארי סאקר, האב). כאן, בבירת אנגליה, יפסל מלניקוב עוד ועוד דיוקנאות של האצולה הלונדונית וכמה מגדולי המדינאים הבריטיים (בהם, בווין וצ'רצ'יל), ויזכה שתערוכותיו תיפתחנה על ידי ותיקי המנדט הבריטי, דוגמת פילדמרשל לורד אלנבי, שפתח את תערוכתו ב- 1935.

אמן ארצישראלי אחר, שהיה מקובל על ראשי המנדט הבריטי בירושלים היה הצייר התל אביבי, ראובן רובין, שהעיד: "בתחילת שנת 1924 כבר היה ברשותי צרור תמונות שרציתי להציגו ובשיחה עם סר רונלד סטורס, באחת מפגישותינו בירושלים […] צץ במוחו רעיון שאערוך תערוכה במצודת מגדל דוד בירושלים העתיקה. […] סר רונלד סטורס העריך את יצירותיי וכדי לעודד את רכישתן על ידי פקידי הממשלה הבריטית היה הוא ראשון הרוכשים."[18] ב- 1926 זכה ראובן ב"פרס לורד פלומר" (כזכור, הנציב העליון השני) בעבור ציורו, "משפחתי" (שהוצג בתערוכה השנתית של "אגודת אמנים עברית") ואילו ב- 1927 הציג תערוכת יחיד בביתו הפרטי של רונלד סטורס (לאחר שזו הוצגה ב"גימנסיה הרצליה" בתל אביב, מלווה בקטלוג קטן עם מבוא מאת ח.נ.ביאליק).

גם קשריו של הצייר הריאליסטן הירושלמי, לודוויג בלום, עם פקידי המנדט הבריטי היו טובים. ב- 1930 צייר את דיוקנאות הנציב העליון דאז, סר ג'והן צ'נסלור, ורעייתו, ומאז היה ל"צייר החצר" של הנציבים הבריטים העליונים, שאת דיוקנאותיהם צייר בצבעי שמן (ראו דיוקן סר הרולד מקמייקל, הנציב בין השנים 1944-1938). כך, כשהגיע בלום ללונדון ב- 1933 רבים מה"מי ומי" הגיעו לתערוכתו בגלריה "וורטהיים", שהוצגה בחסות הלורד מלצ'ט. במסגרת ביקור אחר בלונדון, ב- 1938 (עתה הציג בתערוכה השנתית של ה"רויאל אקדמי") התבקש בלום להאריך שהותו ולצייר את המלכה. סופו של דבר, את המלכה לא צייר, אך הספיק לצייר אי אלה דיוקנאות של האצולה הלונדונית, לאחר שהציג גם בגלריה לונדונית תערוכה ביחד עם אבל פן, שנפתחה על ידי גנרל אלנבי. לודוויג בלום היה, בהתאם, פרסונה רצויה בחוגי השלטון המנדטורי בירושלים. הוא הוזמן לקבלות-פנים בבית הנציבים, ואלה האחרונים גם דאגו להפקיד חיילים ומלווים במהלך מסעות הציור של בלום ברחבי המדבריות. לימים, כשהקימו הבריטים את מתחם "בווין-גראד" בלב ירושלים, ומשפחת בלום נאלצה לפנות את דירתה מבניין "ג'נרלי", העניק הנציב העליון לצייר בתמורה סטודיו רחב-ידיים בבניין "טליתא קומי" שבמרכז העיר. בבית הנציב האחרון, סר אלן קנינגהאם, או בבתי יורשיו, אמורות להימצא לא מעט תמונות של בלום, שאותן נטל הנציב עמו בחזרה לאנגליה (יום טרם עוזבו את הארץ, ב- 14 במאי 48, אף הציע הנציב לבלום להתלוות אליו ללונדון, תוך שלוחש לאוזנו כי מתקפה ערבית חמורה צפויה למחרת היום). בלום נשאר בירושלים.

                             *

מספר אמנים ארצישראליים, פַסלים, מצאו בלונדון את משכנם למשך אי אלו שנים. הזכרנו קודם את אברהם מלניקוב, ששהה כאן בין 1959-1934, אימץ את שפתו הפיסולית-הריאליסטית של יעקב אפשטיין ויצר, בין השאר, דיוקנאות של נכבדים לונדוניים.[19] ב- 1934 הגיע ללונדון גם יצחק דנציגר הצעיר ולמד פיסול ב"סלייד-סקול", מושפע מהסגנון הארכאיסטי של מורו, הנרי ג'רארד, וכמו כן, מתפיסתו הארכאיסטית המוקדמת של יעקב אפשטיין, המוזכר לעיל, ומהמוצגים הארכאיים ב"מוזיאון הבריטי". ב- 1938 שב דנציגר לתל אביב. בשנים 1938-1937 ישב הפסל, זאב בן-צבי, בלונדון, הציג בה תערוכות בגלריות ("לֶסטר", "מאטיסֶן") ועיצב בסגנונו הריאליסטי והקוביסטי בה בעת דיוקנאות של אישי ציבור בריטיים. קודם לכן, ב- 1932 הספיק לפסל בירושלים את דיוקן מייג'ור ט.ג.טולוך ((Tulloch, פקיד המנדט. מאוחר יותר, בלונדון, עיצב את דיוקנאות ג'יימס מאקסטון (הסקוטי, חבר פרלמנט סוציאליסטי), הוויקאונט רוברט ססיל מצֶ'לווד, לסלי הור-בלישָה (חבר הפרלמנט ושר התחבורה היהודי), ג'ושעיה ווֶג'ווד (המדינאי), הרברט אלברט לורנס פישר (המדינאי, ההיסטוריון ואיש החינוך), ועוד.

מכיוון הפוך, הגיעו מלונדון לירושלים מספר אמנים בריטיים בעלי שם, ששהו ויצרו כאן לאורך מספר שנים, בין השאר בחסות השלטון הבריטי. ב- 1934 הגיע הפסל, אריק גיל, בהזמנת האדריכל אוסטן סיינט-בארב האריסון, במטרה ליצור 11 תבליטי אבן לכותלי "מוזיאון רוקפלר" ("הרעיון הוא לסמל את האומות שהותירו חותמן התרבותי על פלשתינה.").[20] בין אלה יצוין תבליט חצי-עגול שעיצב א.גיל מעל הפתח הראשי לבניין, ובו נראות הפרסוניפיקציות של אסיה ואפריקה משני צדי עץ, רמז למיקומה של ארץ ישראל כמפגש תרבויות. עתה, ככל הנראה, עיצב גם את צמד תבליטי האריות על שערי הארד הגדולים לבניין המרכזי של בנק אנגלו-פלשתינה ברחוב יפו הירושלמי. ב- 1937 ביקר אריק גיל ביקור נוסף בפלשתינה ונהוג לייחס לו תבליט-אבן בנושא "יוסף המשביר" מעל שער הכניסה לסניף בנק ברקליס ברחוב אלנבי בתל אביב (כיום, מרכנתיל). באותו ביקור גם סיתת תבליט על בניין בית החולים המנדטורי בחיפה (לימים, "רמב"ם"), על פי הזמנת האדריכל, אריך מנדלסון.

קודם לכן, ב- 1923, המליץ הצייר האנגלי, סר מוירהד בון ((Muirhead Bone, לאנשי "קרן-היסוד" בלונדון לשלוח לפלשתינה את חברו, הצייר האנגלי הנודע, דיוויד בומברג, במטרה לצייר בה תמונות של היישוב היהודי בירושלים. כאן שהה בומברג עד 1927, תוך שמתקרב מאד לחוגי השלטון הבריטי (ובה בעת, גם התיידד עם יוסף זריצקי). בני הזוג בומברג התקבלו בירושלים על ידי קליפורד הולידיי, אז אדריכל ראשי ומתכנן ערים מטעם המנדט. בירושלים זכה בומברג לחסותו של סר אדוארד מארש, ובעיקר זו של סר רונלד סטורס, שרכש מציורי בומברג ועודד פקידי ממשל נוספים לרכוש מציוריו (סטורס גם היה זה ששכנע את הצייר האנגלי לערוך ב- 1924 מסע לפטרה). דיוויד בומברג צייר בצבעי שמן פנורמות של נופי ירושלים.[21] מגמתו הקוביסטית ("וורטיציזם", בשמה האנגלי) הומרה בייצוג פיגורטיבי של הנופים שצוירו בחוץ (אף כי נשאו עקבות של סממנים גיאומטריים).

                                 *

אלה היו, פחות או יותר, המגעים הדו-כיווניים של השלטון המנדטורי בפלשתינה והאמנות המקומית. כמעט כולם, ראינו, התקיימו בירושלים. על פי רוב, אופיינה הפעילות התרבותית המנדטורית בתוכניות אוטופיות, שלא התגשמו בפועל ונותרו רק ברמת יחסים טקסיים ו/או מעט קשרים אישיים עם אמנים מקומיים. מפעלם החזותי של הבריטים בירושלים ניכר במיוחד בתחום הארכיטקטורה, בזכות בניינים שעיצבו אוסטן האריסון ("רוקפלר", כאמור, אך גם "ארמון הנציב" , בניין הדואר המרכזי ועוד), קליפורד הולידיי (הכנסייה הסקוטית, בניין העירייה, בית החולים לעיוורים (כיום, "מלון  הר-ציון" ו"בית אות המוצר") ואחרים. האמנות הארצישראלית, אם ה"בצלאלית" ואם זו המודרניסטית, התפתחה בכוחותיה היא ועם זיקה זעומה בלבד לשלטון הבריטי.

[1] ראה: יהושע בן-אריה, "צייריה וציוריה של א"י במאה ה- 19"" יד בן-צבי, ירושלים, 1992. כאן ימצאו הקוראים נתונים נוספים על אודות הציירים הבריטיים.

[2] דיון נרחב במוצרי "כנסיית המושיע", ראה במאמרי, "ראשית תעשיית עץ הזית בירושלים", בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

[3] יהושע בן-אריה, "עיר בראי תקופה, העיר העתיקה", כרך א', יד בן-צבי, ירושלים, 1977, עמ' 293.

[4] על ירושלים בתקופת המנדט, ראה: "ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת", עורך: יהושע בן-אריה, יד בן-צבי, ירושלים, 2003.

[5] גדעון עפרת, "הצהרת בלפור ואמנות ארץ ישראל", בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

[6] יעקב שביט, יעקב שביט, "ירושלים כבירה קולוניאלית וכמרכז של פעילות תרבותית עברית בשנות העשרים: תקציר", בתוך: "ימי מגדל דוד" (אוצר: יגאל צלמונה), מגדל דוד, ירושלים, 1992, עמ' 25-17.

[7] וראו בפרק הקודם, "מגדל דוד: מתקוות למפח-נפש", את מכתבו של שץ שנקרא בפתיחת תערוכת מגדל דוד הראשונה.

[8] וויליאם מוריס, "חדשות משום מקום", תרגגום: משהה אלחנתי, רסלינג, תל אביב, 2015.

[9] The Jewish chronicle, London, June 1907, p.19.

[10] יגאל צלמונה, "בוריס שץ – אבי האמנות הישראלית", מוזיאון ישראל, 2006, עמ' 16-15.

[11] שם, עמ' 121.

[12] "בצלאל של שץ", עורכת: נורית שילה-כהן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1982, עמ' 94.

[13] שם, עמ' 113.

[14] עדי סמל, בתוך: "ימי מגדל דוד" (אוצר יגאל צלמונה), מגדל דוד, ירושלים, 1992, עמ' 5.

[15] יגאל צלמונה, "התערוכות ב'מגדל דוד' כאספקלריה של האמנות הפלאסטית הארצישראלית בראשית ימי המנדט", שם, עמ' 7. וראו גם: יעקב שביט, "ירושלים כבירה קולוניאלית וכמרכז של פעילות תרבותית עברית בשנות העשרים: תקציר", שם עמ' 25-17.

[16] ניצה מלניאיק, "בעקבות מלניקוב", מוסף "הארץ", 5.3.1982.

[17] על סיפור הקמת הפסל ראה: גדעון עפרת, "למי שאג האריה?", "על הארץ", כרך ב', ירון גולן, תל אביב, 1992, עמ' 996-696.

[18] ראובן רובין, "ראובן – אוטוביוגרפיה", מסדה, גבעתיים, 1984, עמ' 151.

[19] גדעון עפרת, "הריאליזם הבריטי של מלניקוב", בתוך אתר המרשתת "המחסן של גדעון עפרת".

[20] Eric Gill, "From the Palestine Diary of Eric Gill", Harville press, London, 1949.

[21] ראו הקטלוג: "דיוויד בומברג בארץ ישראל 1927-1923", מוזיאון ישראל,, ירושלים, 1983.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: