מיכל נאמן: גרמניה של רוח ודם

                 מיכל נאמן: גרמניה של רוח ודם

ספרונה של מיכל נאמן, "חתול שמן, לשון אדומה, מחשבה ירוקה, חלב לבן" (גלריה גורדון, תל אביב, 2014), הוא אוצר בלום לכל מי שמבקש להבקיע את הסבכים האינטלקטואליים הבלתי חדירים של האמנית המרתקת הזו. מחבר המאמר, המכור לחידות שחדות יצירות אמנות, שב ונדרש לחידותיה של נאמן, הגם שלא אחת נאלץ להרים ידיו בכניעה, משהו בסגנון התסכול מול תשבצי ההיגיון של אמנון בירמן ב"הארץ". עניין של גבולות התבונה הטהורה של המחבר ושל תכולת השכלתו. אמת, כבר הושלכו לעברנו בעבר מספר גלגלי הצלה, דוגמת מאמר קטלוגי של שרה ברייטברג משנת 1983, או מאמרים קטלוגיים של אלן גינתון ודוד גינתון משנת 1999, או מאמר קטלוגי של יערה שחורי מ- 2010, ועוד, אבל המפגש עם החתול והחלב ו/או עם האדום והירוק (שני ניגודים המרומזים בשם ספרה של האמנית) – מעלה על הדעת את הספרון "הקדמות לכל מטאפיזיקה בעתיד", שפרסם עמנואל קאנט ב- 1783 במטרה להקל על הקוראים את הבנת ספרו המונומנטאלי, "ביקורת התבונה הטהורה", שפורסם שנתיים קודם לכן. אלא, שספרונה של מיכל נאמן הוא גם חוויה אסתטית יפיפייה (בעיצובו של מגן חלוץ).

הרבה דיווידנדים פרשניים ניתן להפיק מהספרון, אך הפעם אתמקד בתפיסתה של מיכל נאמן את גרמניה הנאצית, כפי שעולה בעיקר מציוריה מסביבות 2012.

אני מתחיל בציור, ""The Jungle Book (צבעי שמן, מסקינגטייפ ולטראסט על בד, 2012). על גבי השתי-וערב המדמם המוכר של נאמן צפים שני ביטויים לשוניים: במרכז, מודפסות באנגלית ובאותיות דפוס שחורות המילים "ספר הג'ונגל", ואילו בתחתית (והיכן אם לא כאן תמוקם המילה) מודפסת בגרמנית ובאותיות דפוס לבנות (השחור הצפוי התהפך בלבן הטהור והמטהר) המילה "בוכנוואלד". רק מבט נוסף מאתר שתי מילים זעירות נוספות שהודפסו משמאל ומימין ל"בוכנוואלד": משמאל, באדום, המילה "buch", ומימין, בירוק, – המילה "wald". השם מעורר הצמרמורת, "בוכנוואלד", פורק אפוא בידי נאמן לשניים – ל"ספר" או "ספרים" ((Buch, Buchen ו ל"יער" ((Wald. ואם יער גרמני, הרי שהכוונה, קודם כל, ל"יער השחור". וכך, ספר הילדים התמים של רודיארד קיפליניג, "ספר הג'ונגל", עוטה את השחור האירוני של "היער השחור" המסתתר בתוך השם "בוכנוואלד". לצמד הניגודים הזה, מאותם אינספור צמדי ניגודים הבונים את יצירת מיכל נאמן, נלווים ניגודי הירוק של ה"יער" – "wald" והאדום של ה"ספר" "buch". הספר באדום-דם, אנחנו מציינים לעצמנו.

הציר המרכזי בציור הנדון, אותו Axis Mundi, החוזר בכל ציורי השמן והמסקינגטייפ של האמנית, עשוי להזכיר גזע עץ חום, בה במידה שעשוי להזכיר ארובת קרמטוריום. פליטת הקרניים בכל צבעי הקשת מראש ה"ארובה" תובן, אם כך, כאירוניה מרה על העשן ההוא ו/או על תפרחות עצי היער השחור.

הזוועה הנאצית משודכת בציורי מיכל נאמן עם הספר, עם מטען הרוח הגרמנית. שמו של אנסלם קיפר מתבקש בהקשר דואלי זה, אך לא נרחיב בו. עם זאת, איננו יכולים שלא להיזכר בשדות החומים-שחורים, שדות התלמים השרופים של ציורי קיפר, בהם צפו שמות של מקומות גרמניים טעונים בזיכרון טראגי (העיר נירנברג, האזור מארקישה היידה, חוף ימה של בוהמיה, ועוד), או של מושגים אלכימיים (שחור ה"ניגרדו"), שלא לומר שמות גדולי הדעת הגרמניים. מכאן כבר קצרה הדרך לצילום שפופרת צבע-השמן שמופיע בספרונה של מיכל נאמן: צבע שחור-חום בשם "אדמת גרמניה". בהשראת ובעזרת צבע זה יצרה נאמן ב- 2012 את ציורה רחב-היריעה, "German Earth, Deutsche Erde (Freiburg-Todtnauberg)" (צבעי שמן, מסקינגטייפ ולטראסט על בד).

פעם נוספת, אנחנו מהלכים על "נוף" השתי-וערב המדמם של מיכל נאמן, אף כי הפעם הבסיס הוא אותו חום-שחור של "אדמת גרמניה". המעוינים הגדולים נפרשים כדוגמא טקסטילית על פני המרחב, שבמרכזו, באותיות דפוס לבנות ברובן, מודפים כל פרטי-הפרטים מתווית השפופרת של צבע-השמן, תוצרת וויליאמסבורג. רק המילה Erde – אדמה (מתוך Deutsche Erde) צבועה אדום, ספוגת דם. בראש הבד, מימין, מודפסת המילה Freiburg, המחולקת ל- Frei אדום (ה"Frei" האושוויצי מ"העבודה משחררת") ול- Burg שחור. בתחתית הדף משמאל, מודפסת המילה Todtnauberg, המחולקת ל- Tod (מוות) באדום ולכל השאר בלבן. שני כתמים אדומים במיוחד (בצבע לאקה, המשמש לצביעת ציפורניים) מלווים את שתי המילים למעלה ולמטה. ועוד באדום: הקדשה מסתורית – לי.ת. (באדום!). הבחירה בשמות המקומות הגרמניים, פרייבורג וטודטנאוברג, מובהרת על ידי נאמן לכל מי שזקוק להבהרה:

"…החלטתי לכנות את המרכזים המואדמים האלה בשמות של מקומות שקשורים בביוגרפיה של מרטין היידגר. למעלה הדפסתי את שם העיר האוניברסיטאית שבה היה רקטור בשנות ה- 30, Freiburg. למטה, את שם הכפר שבו היה לו בית כתיבה ונופש Todtnauberg." (עמ' 28)

הנה כי כן, שבנו אל הדואליות של גרמניה הנאצית ושל הרוח הגרמנית, והפעם – רוח הפילוסופיה הגרמנית הגבוהה של היידגר. כנגד הארציות, האדמה השחורה-חומה, הרוחניות הצחה של הפילוסופיה, פרי רוחו של אבי האקזיסטנציאליזם ותלמידו של אדמונד הוסרל היהודי, אבי הפנומנולוגיה. אלא, שיותר מעימות שני הקטבים הללו בבחינת פרדוקס התרבות הגרמנית ו/או שני קטבים שהולידו בדרכיהם השונות את הנאציזם, דומה שמיכל נאמן נטלה צד בוויכוח הגדול סביב התנהגותו של מרטין היידגר בשנות ה- 40-30. הוויכוח הגדול אינו שוכך: האם נאום הרקטור של היידגר מ- 1934 הוא נאום תמיכה בפיהרר היטלר? האם מכתב הפיטורין למורו, הוסרל, היה אקט גזעני מפורש? האם שתיקתו של היידגר בימי הרייך השלישי הייתה שתיקתו של משת"ף? האם הגות המוות והטבע ("השביל" ביער) של היידגר הכשירה את הנאציזם? הוויכוח סוער, כידוע, ונטלו ונוטלים בו חלק טובים וגדולים, בהם ז'אק דרידה, חנה ארנדט ועוד, חלקם מוקיעים את היידגר וחלקם מזכים אותו. אישית, אמהר ואוסיף ומבלי לפרט, אני רואה בהיידגר את הגדול שבפילוסופים של המאה ה- 20, ואיני מניח לאישיותו רכת-חוט-השדרה להפריע להערכתי זו.

אך, מיכל נאמן אינה מוחלת לפילוסוף. היא מזנבת בו באוניברסיטה בה למד, לימד ונאם את נאום הרקטור; היא אורבת לו ליד הבקתה המפורסמת על ההר המיוער, בה נפש וכתב. ובכל אחד מהמקומות הללו היא מוצאת את השואה (Frei של שלט הכניסה לאושוויץ הוא גם תזכורת למושג החירות ההיידגריאני) ואת המוות, Tod (אף הוא מושג יסוד בהגות ההיידגריאנית). וכך, מה שראשיתו ניגוד-לכאורה בין הארציות לבין הרוחניות, מתגלה בעבודתה הנדונה כדו-קוטביות זבת דם. ואגב, באשר לי.ת המסתורי, מפי מיכל נאמן אני למד, שמאחורי ההקדשה מסתתר שמו של יגאל תומרקין. ומי, אכן, אם לא תומרקין ראוי להקדשה זו של ציור העוסק בגרמניה הנאצית ובגרמניה של תרבות גבוהה. ועל כך הרחבתי במקום אחר.[1]

שנתיים קודם לציור הנדון, ציירה מיכל נאמן ציור שמן על בד בשם "Dr.Heidegger's Experiment", שם המעלה בנו את חלחלת ההיזכרות בניסויים של ד"ר מנגלה. היידגר כמנגלה?! בציור, לרקע משטח ספק סגול ספק חלוד, ציירה נאמן צדודית שחורה וגדולה של פינגווין, שלאחוריו הדביקה רישום של מוח אדם. בתחתית הציור הדפיסה את המילים: Penguin & Nun. את הפנגווין והנזירה אנחנו זוכרים מציורי נאמן עוד ממחצית שנות ה- 70, בהם הבדיחה אודות זה שהבין כי דרס נזירה לאחר שהובהר לו שאין פינגווינים בסביבה – הבדיחה הזו הזינה את משחק הניגודים השחור-לבן, אחד מאותם צמדי ניגודים נצחיים ביצירת האמנית. אך, הפעם, טיפות "דם" מותזות על דימויי הפינגווין והמוח, מה גם שדימוי הפינגווין אינו אלא שעתוק מוגדל של סמל הוצאת הספרים האנגלית, "פינגווין". אם כן, שוב, ספרים, רוח, שמו של היידגר (כותרת הציור רשומה בראש הבד) ו… דם. מהו ניסוי הדמים של ד"ר היידגר? השתלת המוח לעכוזו של הפינגווין… ועוד אפשר, שאזכור תואר הדוקטור של הפילוסוף קשור למדריך הדוקטורט היהודי שלו, הוסרל, בו בגד באופן נפשע. אלא, שאז מבהירה לי מיכל נאמן במייל, שבין פרשנותי לבין העובדות שורר מרחק בלתי מבוטל:

"'האקספרימנט של ד"ר היידגר' הוא שם של סיפור של הסופר האמריקאי, נתניאל הותורן, סיפור משונה על אקספרימנטים עם מעין הנעורים ונעורי נצח. כמובן, שבחרתי לחזור עליו כי זה מקבל הדהוד שאבותיו של הותהורן לא שיערוהו."

כישלון ידוע מראש של הפרשן הנוכחי. שבמוקדם או במאוחר, אתה נידון להילכד ברשת ההקשרית הגדולה של מיכל נאמן מחמת חור כזה או אחר בהשכלתך.[2] ועם זאת, איני ממהר לחזור בי מפרשנותי, הנראית לי סבירה ורלוונטית, אף כזו המתקשרת למרחב המושגי של האמנית.

ואז אנחנו מגיעים לציור רחב-היריעה מכולם, הקרוי "WitzX3" (צבעי שמן, מסקינגטייפ ולטראסט על בד, 2012). לא מעט כבר נכתב ודובר בציור הזה, אך אין מנוס מעיון בו, ולו בקיצור, בהקשר לרוח הגרמנית על פי מיכל נאמן.

פעם נוספת, מארג המעוינים על פני שתי-וערב נוטף דם, ופעם נוספת, המילים המודפסות, הפעם רק בשחור ולבן. בראש הציור, לרוחבו, שלוש המילים: Von-Clause, Ausch ו – Tscherno. ומלמטה, במקביל, שלוש פעמים המילה witz . השלישייה ברורה:

"…בשמו של אבי תורת המלחמה הגרמנית, Von Clausewitz, בשם Auschwitz , ובשם Tschernowitz (עיר הולדתו של פאול צלאן שהוזמן ואף נסע לבקר את היידגר בטודטנאוברג), בכולם הייתה מילה בתוך המילה – ויץ. Witz – בסיומת." (עמ' 29)

"מילה בתוך המילה". הביטוי הזה מככב באותיות דפוס שחורות במרכז הבד: The word within a word. כפי שמדווחת האמנית היא עצמה בציורה ובספרונה, הציטוט הוא מתוך שירו הנודע של ט.ס.אליוט מ- 1920 (שבמקורו, אמור היה לפתוח את "ארץ ישימון" שלו), "גרונטיון" (שמו של האנטי-גיבור הזקן הדובר בשיר). במקור, מופיעות המילים בהקשר השלם יותר כך (בתרגומי):

"סימנים נתפסים כפלאות. 'נחזה בסימן!'/ המילה בתוך מילה, לא מסוגל לומר מילה,/ עטוף בחשיכה…"

מיכל נאמן שומרת נאמנות לשורתו של אליוט: היא מפקיעה מילים מתוך מילים, כשהיא עטופה בחשיכה, והפעם את המילה witz החוזרת בכל אחד משלושה השמות הטעונים, הקשורים בתודעתנו לגרמניה הנאצית ולשואה (צ'רנוביץ, אגב, היא גם עירם של ראובן רובין, ארתור קולניק, יעקב אייזנשר, איציק מאנגר ועוד. צ'רנוביץ היא מהערים היהודיות התרבותיות והאוונגרדיות יותר עד להשמדת יהודיה בשואה). אך, ביתר קשר לענייננו במאמר זה, תודגש זיקת המילה הגרמנית witz ל- wissen, ידיעה או ידע, כמו גם לשנינות מבודחת. לפחות שני ציורים של נאמן מ- 2012 ביטאו במילים מפורשות זיקה זו, כולל קשריה לחשיבה יהודית ולמאמר של פרויד בנושא. וכבר נרמז בדברינו לעיל על עניינה של מיכל נאמן בבדיחות ובשנינויות. ובאשר לנושא המטופל במאמר זה, ה- wissen המסתתר בתוך השמות הגרמניים המדממים (לפחות, מטאפורית) מחזירנו לאותה דואליות של רוח, דעת, חשיבה גרמניות ושל האסון הגרמני. דואליות, דואליות דואליות, הברווז והשפן הנצחיים של מיכל נאמן (המככבים כאן שלוש פעמים לאורך שלושה Axis Mundis.

מיכל נאמן אינה מרפה מגרמניה הנאצית, ומוטב – גרמניה הנאצית אינה מרפה מהאמנית. בתו של האנס גולדרייך מאסן שבגרמניה, מי שהפך לשלמה נאמן, קרובתו של פרופ' יופ טרוי, האורטפד היקה מירושלים, בן הדוד של אביה, נושאת עמה את המשקע הגרמני ובאה אתו חשבון. ב- 2012 כתבה פעמיים בציור – Ashkenazim, כשהיא מאדימה את ה- Ash (אפר) ואת ה- Nazi. ופעם נוספת שבה אל "גרונטיון" של The word within a word. אך, כפי שניסיתי להראות, את העיקר החשבון עם גרמניה היא מנהלת כנגד הדואליות של נשגבות הרוח הגרמנית ושל תהומות השואה. עוד דואליות שהולידה מפלצות ביצירת מיכל נאמן.

נ.ב.,

בדו"אל שמגיע אלי לאחר פרסום המאמר כותבת לי האמנית בנושא שם ספרה, "חתול שמן, לשון אדומה, מחשבה ירוקה, חלב לבן", כך:

"עלה בדעתי שכדאי גם להעיר בהערת שוליים שהשם של הספר 'חתול שמן ..' וכו הוא ציטטה מתורגמת משורה של שיר של וואלאס  סטיבנס שנקרא"Rabbit as King of the Ghosts".

בדקתי, ואכן, כך פותח שירו של סטיבנס (בתרגומי החופשי):

"הקושי לחשוב בסופו של יום,/ עת הצל נטול-הצורה מכסה את השמש/ ודבר לא נותר מלבד אור על פרוותך – / שם היה החתול לוגם את החלב שלו כל היום,/ חתול שמן, לשון אדומה, מחשבה ירוקה, חלב לבן/ ואוגוסט החודש השלו ביותר."

את המילים הללו אני כותב בחודש אוגוסט, חודש מאד לא שלו, ואני מוצא את עצמי מזדהה עם השפן של סטיבנס ועם "הקושי לחשוב בסופו של יום".

[1] ראה באתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת" את המאמרים: א. "הערה קטנה על ציור גיתה בבוכנוואלד, 1991". ב. "על עבודה אחת של יגאל תומרקין"("סוס העץ מיכאל", 1987).

[2] "האקספרימנט של ד"ר היידגר" (1837) הוא סיפור על דוקטור זקן, שהזמין ארבעה מחבריו הקשישים והמדוכאים – שלושה גברים ואלמנה אחת, שפעם היו השלושה מאוהבים בה – לפגישה בחדר העבודה שלו. כאן הוא משתפם בניסוי של החייאת ורד מת באמצעות מי מעיין-נעורים שגילה אי שם בפלורידה. משחוזר הפרח ללבלב, מגיש הדוקטור לחבריו המשתאים כוסות עם מי המעיין, ותוך זמן קצר, זוכים הארבעה בנעוריהם מחדש. אלא, שאז מתחדש המאבק של השלושה על לבה של העלמה, עד כי סערת הרגשות הופכת אלימה, ובסופה נשבר הקנקן עם מי נעורי הנצח. תוך דקה, שבים הארבעה לזיקנתם ודיכאונם, ומבלי שהשכילו להפנים את לקח הניסוי, יוצאים לפלורידה לתור אחר המעיין הפלאי…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: