מי אתה, מיכאל לובּ?

                       מי אתה, מיכאל לובּ?

מעת לעת, שעה שיָבְשו מעייניי, אני בא אצל חנות הספרים המשומשים, "ילקוט", שבמרכז ירושלים, בתקווה ללקט בה השראה. לעולם איני יוצא נכזב. ספר ישן פה, חוברת בלויה שם, איזה איור דהוי על כריכה וכיו"ב – משהו מכל אלה יתגלה, יבקיע את סלע העצירות וינביע בי מחדש את המעיין הרדום. וכך, בימים קשים אלה של שלהי דקייטא ושל כלימה לאומית, נמצאתי מדדה מוכה-חום אל חלון-הראווה של "ילקוט", ושם ראיתי את "יזכור". ספר שחור-משחור, שבפינתו הימינית העליונה הוטבעו בזהב אותיות המילה "יזכור", כשהן משתרגות זו בזו ביוגנדשטיליות חיננית למהדרין ונוטפות דמעות.

איני נמנה על חובבי "ספרי זיכרון". אף איני מאמין ב"ספרי זיכרון", שבמוקדם אינם כי אם נספחים למפעל השיכחה הגדול הכפוי על זכר כולנו. ואף על פי כן, ידי נשלחה כמו מעצמה אל הספר. להפתעתי, המתין לי בשער הפנימי הדפס (לינוליאום? קרטון?) שחור-לבן בנוסח הדפסיו של מאיר גור-אריה ה"בצלאלי": דמות שומר, כאפייה לראשו, רובה בידיו והוא רוכב על סוס לעת ליל (כוכבים וירח מלא) לרקע צללי כפר ערבי. אלא, שלא מ.גור-אריה היה חתום על ההדפס, כי אם אחד מ.לאעבּ. מאוחר יותר, אלמד להכירו כמיכאל לאעבּ. ועוד יותר מאוחר, אכירו כמיטשל לוֹבּ.

את השם הזה איני זוכר מרשימת תלמידי "בצלאל" הישן, והעובדה שספר ה"יזכור" הזה ראה אור בניו-יורק ב- 1917 בהוצאת "ועד פועלי ציון מפלסטינה" עוד יותר הרחיקה את מ.לאעבּּ מהזירה הירושלמית. וחידה נתחדדה בי: מהו הספר הזה ומיהו האמן המסתורי?

מהר מאד הבנתי, שחידת הספר כלל אינה חידה: שמדובר בספר ידוע מאד מימי העלייה השנייה, ובעצם, ברב-מכר של ממש: מהדורתו הראשונה ראתה אור בניו-יורק במאי 1916 בארבעת אלפים עותקים שנחטפו מיד. מהדורה שנייה, זו שבידיי, כבר יצאה תוך שנה בארבעה-עשר אלף עותקים ועם מבוא של דוד בן-גוריון. מהדורה נוספת יצאה ב- 1918 עם מבוא של שמריהו לוין, ואילו ב- 1920 פרסם מרטין בובר בברלין, ב"יידישע פערלאג", מהדורה רביעית, בתרגומו לגרמנית. ועוד אני למד, שהספר אף זכה שייכתב עליו ב- 1988 מאמר מחקר מאת יונתן פרנקל.[1] ובקיצור, אבוי לבורותי.

כאמור, אנחנו נמצאים בעיצומה של עלייה שנייה. הדמות הרוכבת בהדפס הפותח של לאעבּ (לייבּ?) היא, כמובן, זו של איש "השומר". אך, מה מבקש ה"יזכור" לזכור ב- 1917, עוד קודם לנפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי, שלא לומר קודם לאירועי הדמים של 1929-1920? כבר השער הפנימי מבהיר לי ביידיש, שפתו של הספר כולו: על גבי הדפס נוסף של מצבת-סלע, עם ירק למרגלותיה, אני קורא (בתרגומי): "'יזכור' – לזכר השומרים והפועלים שנפלו בארץ ישראל". בשער פנימי נוסף – המעוצב באורנמנטיקה דחוסה, ליליינית במובהק – אני קורא שאת המבוא לספר כתבו, הן דוד בן-גוריון והן הפובליציסט, אלכסנדר חשין. בתוכן העניינים בולטים לעיני שמותיהם של ר' בנימין, יצחק בן-צבי, זרובבל, יוסף חיים ברנר, ונוספים. רוצה לומר: שמנא וסלתא של העלייה השנייה.

בירושלים של 1916 שרוי "בצלאל" של בוריס שץ במשבר עמוק של ימי מלחמת העולם הראשונה. תלמידים גויסו, הרעב פושה, מוצגי בית-הנכות הורדו בור-מים. עוד מעט, יוגלו שץ וזאב רבן בידי התורכים, ערב כניסת אלנבי וצבאו לירושלים, וברור מדוע הספר לא עוצב ב"בצלאל" או בירושלים. מה גם ששץ ובית ספרו לא נמנו על חביבי מחנה "פועלי-ציון". וברור, לפיכך, שספר ה"יזכור" הנדון מדלג מעל למשוכה ה"בצלאלית" ויוצר קשר ציוני – אחד המוקדמים! – עם יהדות ארה"ב.

ולמרות זאת, הסגנון "בצלאלי" טהור. מיכאל לאעבּ מלהטט בהדפסיו הרבים שלאורך הספר בין תחבירים אקלקטיים, אשר כולם גם יחד "זועקים" "בצלאליות": שוב ושוב, השפעתו העזה של א.מ.ליליין באיור ובטיפוגרפיה; שוב ושוב, עיטורים דקורטיביים ברוח מ.גור-אריה וזאב רבן (ראו את דימוי החלוץ החורש למרגלות היישוב האוריינטלי, עת מנגד, מתחת לכפות עץ תמר, משקיף מעל סוסו ערבי עטוף בגלבייה וכאפייה. או: ראו את תמונת טבריה הנשקפת מתוך הכינרת ושתי סירות מפרש); ועוד ועוד דיוקנאות ריאליסטיים-אקדמיים של מרבית הנרצחים והמתים, עשרים ואחד במספר לאורך שש השנים בין 1915-1909.

מי ומי בנופלים? מרביתם, כצפוי, עולי רוסיה: השומר, ישראל קורנגולד, שנרצח ב- 1909 בידי ערבים בכפר קאנה; הפועל, שמעון מלמד, שנרצח אף הוא באותה שנה ובאותה מתקפה, ביחד עם קורנגולד; החלוץ, דב (ברל) שוויגר, שעבד בפתח-תקווה ובגליל (סג'רה) ומת ב- 1909 בטבריה ממגיפה; יעקב פלוטקין, עוד איש סג'רה, שמת בחיפה, 1909, אף הוא מאותה מגיפה; החלוץ, אברהם יוסף באראל, שנפטר בסג'רה ב- 1910; החלוץ מ.מ.שמואלי, שמת במהלך עבודתו בחוות כינרת ב- 1911; החלוץ, מרדכי קאצאפּ, אף הוא מחוות כינרת, שנפח את נשמתו בצפת; חבר "השומר", יחזקאל ניסאנוב, יליד קווקז, שנהרג בגיל 25 מכדור ערבי בבית-וגן; החלוץ, צבי ברטנובסקי, שמת בסג'רה ב- 1911, חמש שנים לאחר עלייתו ארצה; החלוץ, יצחק אחדותי, יליד ירושלים, שמת במהלך עבודתו במרחביה ב- 1912; החלוץ, דוד סחרוב, שמת בראשון-לציון ב- 1912; החלוץ, משה טייך, שמת בזיכרון-יעקב ב- 1913; איש "השומר", מאיר חזנוביץ', שנפטר במרחביה ב- 1913; החלוץ, שמואל פרידמן, שנרצח ב- 1913 בידי ערבים בכרמי וואדי-חאנין; החלוץ לויטן (שם פרטי אינו ידוע), צייר שלמד אמנות באודסה ומת בכרמי רחובות ב- 1913; החלוץ, משה ברסקי, שנהרג מירי ערבים בין דגניה ומלחמיה ב- 1914; החלוץ, יוסף זלצמן, שנהרג מירי ערבים בחוות כינרת ב- 1914; החלוץ, יעקב פלדמן, שמת בסג'רה ב- 1914; החלוץ, יצחק רוזלר, שנפטר בחדרה ב- 1914 כתוצאה ממגיפה; השומר, יצחק טורנר, שמת ממחלה ביפו ב- 1915; החלוץ, ברל קליי, שנפטר במלחמיה ב- 1915.

מיכאל לאעבּ אייר את דפי "יזכור" באהבה ובתשומת לב אסתטית גבוהה. עיצוביו מוכיחים כושר ורסטילי ומיומנות אמנותית גבוהה, גם אם לא מקוריות. מיהו מיכאל לאעבּ זה וכיצד התגלגל לידיו הסגנון ה"בצלאלי"? לשמחתי, בין אתרי המרשתת אני מוצא מעט מידע על "הצייר והסוציאליסט, מיטשל לוֹֹבּ (Loeb)": ובכן, מיכאל לאעב הוא מיטשל לוב (1968-1889), יליד פולין שהיגר לארה"ב כנער והתאזרח בה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, שימש לוב כצייר בעיתונים היהודיים – The Jewish Daily Forward ו – The Jewish Day. מאוחר יותר, ניהל סטודיו מסחרי פרטי בניו-יורק. מיטשל לוב היה ציוני נלהב, שנודע כמעצב גראפי וכקריקטוריסט. במיוחד הוא זכור בזכות הכרזות שעיצב בין 1921 ל- 1949 ל"קרן היסוד" (כרזת זאב ז'בוטינסקי – 1921; כרזת נחום סוקולוב – 1931), כרזת מאבק בנאצים (בכרזה זו מ-1939, פועל חסון להפליא מרוצץ בפטיש את גולגולות נחשי ההיטלריזם והפאשיזם), כרזה למען איחוד יהודי ארה"ב לטובת שחרור פלסטינה – 1940; שתי כרזות תיירות ("פלטורס") יפיפיות לביקור בפלסטינה – 1947, ועוד. ובקיצור, מיכאל לאעב, או מיטשל לוב הוא צייר ציוני נוסף, המצטרף לחבורת הציירים והגרפיקאים שפעלו בשירות התנועה הציונית מאז הקונגרס הציוני הראשון. שאלת הסגנון ה"בצלאלי" נפתרה אפוא: זהו הסגנון שהיה משותף למרבית האמנים והמעצבים הציוניים, סגנון הנטוע ברגל אחת ביוגנדשטיל של א.מ.ליליין וברגל האחרת בריאליזם אקדמי. ובין לבין – עיצובים דקורטיביים מהסוג שמצאנו לעיל לאורך "יזכור".

אמנות ציונית: הכרנו את אפרים משה ליליין, את אמיל רנצנהופר, את הרמן שטרוק, את מנחם אוקין, את קארל פולאק, את שלמה רוחומובסקי, את אמני "בצלאל" (בוריס שץ, יעקב שטארק, שמואל בן-דוד, זאב רבן, מאיר גור-אריה וכו'), את ליאופולד פיליכובסקי, את יוסף בודקו, את יעקב שטיינהרדט, רודי דויטש (ראובן דיין), פרנץ קראוס, אוטה ואליש ונוספים. עתה, פגשנו את מיכאל-מיטשל לאעבּ-לובּ. גראפיקאי מצוין הראוי להיזכר בין בחירי האמנים הציוניים.

[1] 'ספר "היזכור" משנת 1911 – הערה על מיתוסים לאומיים בתקופת העלייה השנייה', יהדות זמננו 4 (תשמ"ח), 67-96.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: