מלאכית ההיסטוריה של דבורה מורג

מלאכית ההיסטוריה של דבורה מורג          

את התערוכה ("בלא מנוח", בית האמנים, תל אביב) החמצתי. אומרים שהפסדתי חוויה של ממש. עתה, מול הקטלוג המרשים (מעצבת: אביגיל ריינר), עיני נתפסות לפסל אסמבלאז' קינטי בשם "מלאכית ההיסטוריה" (2014-2000). כבר שנים ארוכות שאני עוקב אחר מאבק ההישרדות ההרואי של דבורה מורג בעולם האמנות הישראלי. מתערוכה קבוצתית אחת לשנייה, מתערוכת-יחיד אחת לרעותה, על פי רוב בחללים נעדרי "הילה", דבורה מורג שבה ומתעקשת בצניעות על עבודת-האֵבל הנצחית שלה, בה היא עוטפת חפצי בית בתכריכי בד-שק, ולחילופין, אוגרת רסיסי ביתיות (חלקי רהיטים) ויַלדוּת (בובות), שאותם היא מרכיבה ב"הֱצְרֵפים" אבסורדיים-לכאורה (מיניאטוריים, לא אחת), וזאת שעה שאינה מציירת ציורים רחבי יריעה של חדרים נטושים, אביזרי בית זרוקים, ועוד. ועמוק-עמוק מתחת לכל זה – צל השואה על בת דור שני.

"מלאכית ההיסטוריה". מי לא טיפל ב"אנגלוס נובום" המפורסם של פאול קליי/ולטר בנימין?! עתה, כשאני בא לפענח את חידת "מלאכיתה" של מורג, אני אף נזכר ברשימה שחיברתי לפני כעשור בשם "מלאכית ההיסטוריה", ובה עקבתי אחר המלאכים (ישנם קרוב לחמישים שכאלה) בציורי ורישומי פאול קליי. איני מוצא את הרשימה, אך זכור לי, מפגש עם מלאכים טראגי-קומיים, בעלי מום תמיד, מלאכים נעדרי שגב (אף מגוחכים) במצבים של לא-כאן-לא-שם, ובהם במפורש "מלאכית" אחת מופשטת, אך בעלת שדיים, שצוירה בשנת 1939.

אנסה לתאר את "מלאכית ההיסטוריה" של דבורה מורג, אף שמדובר בפסל מורכב מאד: על הרצפה מונח במהופך ראש ריאליסטי עשוי עץ, שקדקודו קופד. אולי דיוקן עצמי של האמנית ואולי ראש נטול זהות מינית מובהקת. עד כאן, ראש הולם מלאכים (שהם אנדרוגניים, כידוע, ונטולי מחשבה עצמית). בתוך הפה של הראש ההפוך נעוצה חצוצרת פליז, חצוצרת ישועה, מן הסתם, אלא שהיא גם מזכירה לי מין משפך לפיטום אווזים, כלומר אביזר לעינוי ה"מלאכית" המהופכת. משני עברי צווארה של הדמות האומללה הזו מותקנים אימומי עץ של נעליים, כאשר חוטים שבחרטומם מעלים ומורידים אט-אט את צמד האימומים כמו היו כנפיים. וכבר עכשיו אני מציין: "כנפי המלאך" הללו אינם כי אם מושאי דריכה על הארץ, משמע – אנטי-רחיפה, מה גם שהתנועה מכאנית, אוטומאטית, דהיינו – אל-רצונית. עמוד עץ מגולף נוסק מצוואר המלאכית עד לגובה של שני מטרים בקירוב. בחלקו העליון הותקן פטיש הפוך, שידיתו מזדקרת (בהמשך ישיר ל"עמוד-השִדרה" הנ"ל) ומקדקודה צומח "תורן" (חוט ברזל) שבראשו מתנוסס דגלון לבן הנושא דימוי של יד מצביעה. טרם סיימנו: לפטיש ההפוך מוצמד מנוע קטן, שהחוטים היורדים ממנו כמיתרים של כלי פריטה (מוזיקה שמימית…) הם אלה שמפעילים את ה"כנפיים" שם למטה. וכאשר אני בוחן הלאה את הפסל הזה של דבורה מורג אני מגלה, שהמנוע מופעל-לכאורה על ידי ראש לבן וזעיר, שנחבא מעיני מאחורי הפטיש וכי לציר המסתובב בכוח המנוע צמוד דגלון ניילון שעליו רשומה גולגולת.

אני מניח, שהתיאור הנ"ל די בלבל אתכם. אביא אפוא כהשלמה מספר שורות ששיגרה אלי האמנית בתשובה לשאלות הבהרה שהפניתי אליה:

"חלק גדול מהעבודות החדשות בתערוכה מכילות פרטים מעבודות ישנות שלי או חלקים מעבודות שלא הוצגו. העמוד הוא עץ שגילפתי בו גופות לפני המון שנים, המנוע נמצא בצד אחד של הפטיש ההפוך, בדגל הלבן רקומה כף יד המצביעה (מרפרר גם ליד המצביעה של דושאן). הפסל דינאמי וה"נעליים" עולות ויורדות בקצב איטי ומשנות תוך כדי כך את הקומפוזיציה ואני מקווה שגם את המשמעות של העבודה. […] העבודה הזו מורכבת במתכוון, כמובן. הציר שמסתובב למעלה – בקצהו האחד "דגלון" ניילון שחור, עליו משורבטת גולגולת כמו במשחקי פיראטים של פעם. בצדו השני של הציר (בעיני, זהו מחוג) קשור חוט אדום דק המחובר ל'נעליים'. הוא מחובר בצורה כזו שבתנועתו הסיבובית מעלה ומוריד אותן. מן הפה של הראש הלבן הקטן יוצאים מיתרים הנקשרים לתחתית הראש הגדול. האופן בו הם מחוברים יוצר תחושה של תנועה, אך למעשה אינם נעים. העבודה נראית שונה מלפנים ומאחור. כידוע לך, נקודות מבט שונות מעניינות אותי ומאתגרות אותי.הצליל הנשמע הוא כתוצאה מתנועת ה'נעליים' למעלה ולמטה. תנועה איטית זו כמעט שאינה מורגשת אם אינך נותן את מירב תשומת הלב לעבודה בחלל. המורכבות של העבודה בחלל לא נראית במבט ראשון…"

אם כן, זוהי העבודה, "מלאכית ההיסטוריה". בטרם אנסה לפענח את חידת הפסל, אתעכב לרגע על עניין היד המצביעה בדגלון הלבן שבראש הפסל (דגל כניעה?). כנרמז בדבריה של מורג, המקור הוא ה"רדי-מייד" של מרסל דושאן מ- 1963, שלט-עץ צבוע (בידי מתקין השלט) בצבע שמן על עץ. מתחת למילים הלועזיות, "מלון גרין כניסה", מופיע דימוי של יד המצביעה ימינה. זוהי האצבע האינדקסית המסמנת ממשות (הכניסה למלון), דהיינו סימן המאחד דימוי ומציאות במסורת עבודתו ה"ריאליסטית" המאוחרת של דושאן ("בהינתן ש…", 1966-1946). זאת ועוד: האצבע מסמלת את כוח ההצבעה-הבוראת-אמנות של האמן (קרי: אם אמן הצביע על X כעל יצירת אמנות, הרי ש- X הוא יצירת אמנות: עקרון היסוד של ה"רדי-מייד"). מכאן, שדגל ה"כניעה" של ה"מלאכית" (ושל דבורה מורג) מבקש לאשר את עקרון ה"רדי-מייד" בו נקטה האמנית במסורת דושאן – השימוש באימומים, בפטיש וכו' (בעבודות נוספות בתערוכה, הדיאלוג עם דושאן שב ומוכח), בה במידה שנוסכת אירוניה בכוחה של ה"מלאכית" (ושל האמנית) לגעת בממשות, שלא לומר – לשנותה.

וכבר עכשיו ברי לנו, ש"מלאכית ההיסטוריה" של דבורה מורג אימפוטנטית, ושאולי היא משקפת גם תחושת אוזלת יד של האמנית היא עצמה, חרף כוח ה"בריאה" האמנותית.

בטרם נמשיך במאמץ הפענוח, נפנה את תשומת לב הקורא(ת) לפן ולטר-בנימיני שהודגש (מספר פעמים) בטקסט שחיברה האוצרת, אירנה גורדון, לקטלוג התערוכה. כך, בהתייחס ל"נופיה" של מורג – אותם מרחבים של מושאים עטופי בד-שק, שאותם הרבתה ליצור בעבר הלא רחוק – ציינה האוצרת:

"זהו נוף הטבע המיוצג במעשה האמנות לא כאידיליה אוטופית נשגבת אלא כהיסטוריה אנושית האוגרת את מאורעותיה ובעיקר את הבניותיה ואת הריסותיהן:'משנודדת ההיסטוריה אל הזירה עם מחזה התוגה, היא עושה זאת בדמות כתב. על פרצופו של הטבע כתוב 'היסטוריה' בכתב הסימנים של החלופיות. הפרצוף האלגורי של תולדות הטבע, המוצג על הבמה על ידי מחזה התוגה, אכן נוכח שם בדמות חורבה, אותה עקרה ההיסטוריה והעבירה באורח מוחשי אל הזירה. ואכן ההיסטוריה מתבטאת, בצורתה זאת, לא כתהליך של חיי נצח אלא כתהליך של חורבן מתמיד, שאין לעצרו', כך בנימין, המתאר את מהלך ההיסטוריה לא כזמן משיחי המתקדם לקראת גאולה, אלא כזמן טבעי הרצוף באסונות, בחורבות, במקטעים המוקפאים בזיכרון כתצלומי סטילס הנצברים ללא הרף, כשהם פולשים אל תוך ההווה והופכים אותו לממשי. בנימין ראה את הזמן כהווה דחוס, אינטנסיבי ומתמשך המחזיק מכלול של פרקטיקות ואובייקטים מודחקים מן העבר התקועים בהווה, מתפוצצים בתוכו כרסיסים של מה שהיה פעם עולם שלם ומאפשרים לנו להבין אותו כ'זמן עכשווי'."[1]

ההיסטוריה בבחינת מהלך של אגירת אסונות ושל חורבן, זהו – כזכור- המסר של "מלאך ההיסטוריה" של ולטר בנימין, אותו מלאך שמבטו כפול – כלפי מעלה (המבט ה"משיחי" אל עֵבר ה"קידמה" העתידית) וכלפי מטה (אל ערימת הפורענויות מהעבר וההווה, זו המעקרת את ההבטחה המשיחית).

נדמה לי, ש"מלאכית ההיסטוריה" של דבורה מורג נואשת בהרבה מזו של ו.בנימין: ראשית כל, זוהי מלאכית שנפלה, מלאכית שראשה תקוע באדמה, כמעט כמו לוציפר. על "קידמה" שבנוסח ה"נאורות" אין כלל מה לדבר שעה שמוח-המלאכית קופד. גם התנועה ההיסטורית קפאה בתנאי הכפייה המכאנית, זו החוזרת על עצמה ומניעה כנפיים שאינם כי אם אימומי נעליים… יתר על כן, לא ה"מלאכית" מניעה את פסוודו-כנפיה, אלא אותו "מלאך" לבן וזעיר הנחבא מעין בראש המבנה. מיהו אותו "מלאך" נסתר? אולי זהו "מלאך-שרת" נוסף מבין מלאכי-השרת של דבורה מורג, שאחד מהם – בובה זעירה (מפלסטיק?) – הותקן על מבנה עץ פסוודו-מכאני (אף הוא בזיקה מוזיקלית "שמימית", בהיותו שריד של פסנתר). אלא, שמלאכי-השרת של מורג עובדים בשירותו של כוח מטאפיזי רע, כפי שמעיד דגל-הפיראטים הצמוד לציר המופעל בידי המלאך הלבן.

בהיררכיה השמימית של דבורה מורג, לשטן מעמד עליון המפעיל את שאר המלאכים. "מלאכית ההיסטוריה" ניסתה אולי למרוד בו, וסופה שהוטחה ארצה ביחד עם חצוצרת ה"ישועה". הפטיש ההפוך בחלק העליון של הפסל (הפטיש – אביזר עונשין נוסף להנחתת מכות קיומיות), ספק הפך לצלב של המלאכית (צליבה הפוכה מוכרת מההיסטוריה) וספק לקָב, שבעזרתו תדדה המלאכית, אם תשרוד את הנפילה. בהקשר זה, ראוי גם להזכיר את פסל הקביים שהתקינה דבורה מורג לפסל-החישוק המפורסם של דושאן, וכמו ענתה לאידיאה של התנועה באידיאה של הצליעה.

והיא נכנעת, מניפה דגל לבן, מצביעה אל שום מקום, אל שום אופק של גאולה. שום מוזיקה שמימית לא תופק מ"כלי המיתרים" הזה, אלא רק יישמע המהומו של המנוע העיוור הפועל בתנועת החזרה הנצחית שלו. ומדוע "מלאכית" ולא "מלאך"? ברור: משום הזדהותה של דבורה מורג עם ה"מלאך" המובס, משום ראייתה את עצמה כאמנית שבשורתה הוטחה ארצה וכנפיה עוקרו בכוח שררתם של "מלאכי-שרת" למיניהם.

כי דבורה מורג היא-היא "מלאכית ההיסטוריה".

[1] אירנה גורדון, "כל דבר שהיה שלנו", בתוך: קטלוג "בלא מנוח", בית האמנים, תל אביב, 2015, עמ' 83.