היסטוריון על חורבות החלום הציוני

            היסטוריון על חורבות החלום הציוני

אני קורא בספרו החדש והמאלף של שלמה זנד, "היסטוריה בדמדומים" (רסלינג, תל אביב), והגם שהמתקפה הניאו-ניטשיאנית כנגד ההיסטוריה כמדע אובייקטיבי ו/או הביקורת על המדע כנגוע באידיאולוגיות – הביקורת הזו מוכרת לי/לנו היטב כבר ממקורות פוסט-מודרניים שונים[1], הרי שבתור היסטוריון של האמנות הישראלית, אני מוצא את עצמי מאותגר מהספר ונתבע לניסוח מאזָן אישי. ניתן לומר, שמצאתי את ספרו של זנד (שאיני מכירו, אישית) כמין פנייה ותביעה אישית כלפיי, ומכאן התנצלותי מראש על השימוש המרובה להלן במילה "אני".

יותר מכל, לקחתי לתשומת לבי את מסקנותיו האישיות של זנד, היסטוריון מפוקח, ביקורתי ומרדן, שלמד להטיל ספק ב"מראָה האחורית" של "מכוניתו":

"המרְאָה האחורית, היסטוריה או זיכרון, היא רק כלי עזר משני שתלוי כל-כולו במבט הפורץ קדימה, כלומר בציפייה לעתיד. כדי להמשיך לנהוג יש להתנתק מהמָרְאות האחוריות. במילים אחרות, יש ללמוד היסטוריה בעיקר כדי לדעת איך להשתחרר ממנה."[2]

ואני, קודם כל, שואל את עצמי: מהו "מבט הציפייה לעתיד" שלי, כהיסטוריון, בהקשר לכתיבת קורות האמנות הישראלית? וממה מהנרטיב ההיסטורי של האמנות הישראלית שומה עלי להשתחרר?

ועוד אני דולה מזנד את חובת ביקורת הקטגוריות (דוגמת "לאום",דמוקרטיה", "עם" וכו'), שבהן נוקטים היסטוריונים; ואני שואל את עצמי: מה הן אותן קטגוריות היסטוריוגרפיות שאני השתמשתי ומשתמש בהן באורח בלתי ביקורתי בכתיבתי על האמנות הישראלית?

וכאשר ממליץ זנד על "קריאה היסטורית לאחור, נגד ציר ההתקדמות בזמן"[3], אני תוהה: איזו מין "קריאה (וכתיבה) לאחור" אני יכול וצריך לאמץ לי? ובאורח כללי אף יותר: איזה מין ספקנות ראוי שאאמץ באשר לכתיבתי וידיעותיי את ההיסטוריה של האמנות הישראלית?

אני מתחיל אפוא בתביעת "מבט הציפייה לעתיד": אני נוטה להבין תביעה זו במונחי האופק האוטופי, שעליו סח ולטר בנימין ב"על מושג ההיסטוריה" שלו, אותה תביעה שלו להתבוננותו ההיסטורית של ההיסטוריון מבעד לעדשה "משיחית". אם אמנם כך הוא הדבר, כי אז שני דברים נהירים לי: האחד, שאופק העתיד שאני צופה דרכו את תולדות האמנות המקומית הוא אופק, אשר הייתי רוצה להגדירו כהומאניסטי-ליבראלי, מתח חי בין מקומיות ואוניברסאליות, מתח תרבותי חי בין אחדות לפלורליזם ובין ביקוש אחר זהות (ישראלית-יהודית) לבין שלילתה המתמדת, וכן – מתח בין איכות אמנותית אקסקלוסיבית לבין זיקה תרבותית כוללת יותר (היסטורית, ספרותית, דתית וכו') שאינה מוגבלת לאיכות. הדבר השני הנהיר לי הוא, שחלק מהותי מהאופק הזה, ככל אופק אוטופי, הוא תלוי-אידיאולוגיה, שמאלנית במקרה שלי. האם עלי להתנצל על האופק האוטופי הזה? כמובן, שלא. האם עלי לשוב ולבחון אותו, פעם אחר פעם, לאור הנסיבות המשתנות של הזמן והמקום? כמובן, שכן. נכון לעכשיו, אני דבק באופק זה וגאה בו, גם אם הוא נידון יותר ויותר לאזוטריות בחברה בה נידונתי לחיות. וכך, בתוקף האופק האוטופי המסוים, אני שב ומאתר בתולדות האמנות הישראלית את המהלך של החלום הקולקטיבי הבראשיתי והתרסקותו, משמע מאבחן באמנות את תהליכי השקיעה הישראלית בואך השוקת השבורה של ימינו אלה. דומני, שכמעט כל 43 הטקסטים המאוחסנים ב"מחסן" המרשתת שלי תחת הקטגוריה – "האמנות כדימוי וכסמל", ועוד 14 הטקסטים בקטגוריה "הגג והבור" – כמעט כולם מקורם באותו "מבט הציפייה לעתיד" שמנחה את המבט לאחור.

מה הן הדוֹגמות ששומה עלי להישמר מפניהן בבואי לכתיבת ההיסטוריה של האמנות הישראלית? כללית, אני מסכים עם זנד, עלי להיות חשדן, מטיל ספק בכל מערכת אוטוריטטיבית, משמע בכל היסטוריוסופיה קודמת. עלי לחשוד בכל מדְרָג אמנותי הגמוני, ובהתאם, לשקול מחדש הדרות של אמנים ומגמות מהמפה המקובלת. עלי לבחון בעין ביקורתית סתירות דיאלקטיות לכאורה בין מגמות (יהודית-ישראלית, מופשטת-פיגורטיבית, תל אביבית-ירושלמית, מקומית-אוניברסאלית וכו'), כמו גם לבחון בעין ביקורתית קשרי סיבה-ומסובב לכאורה בין מגמות (דוגמת הקישור הקל-מדי של הציור הסמלי-לאומי לציונות לאומנית, או הזיווג האוטומטי-מדי של הפשטה אקספרסיוניסטית לחירות). ואם אני אחראי לא במעט לקיבוען של דיכוטומיות תרבותיות בין תל אביב וירושלים ו/או בין "המדרשה" ו"בצלאל", חשוב שאכיר גם בהתמוססותן של דיכוטומיות אלו. לא פחות מכן, אני נתבע, כך נראה, לבחינה עצמית מתמדת בכל הקשור למוסכמות היסטוריות באשר לתפקידן ומקומן של נשים על מפת האמנות הישראלית (גם אם איני שותף להערכותיה השיפוטיות של רות מרקוס, למשל, המספחת למפה אמניות שאיכותן אינה נראית לי מצדיקה סיפוח זה), כמו גם לגבי אמנים פלסטינאים, אמנים מזרחיים, אמנים ימניים, אמנים עולים ואמני פריפריה. בה בעת, אף כי מוטל עלי להישמר מפרנויות של מיעוטים תרבותיים, מרגשות-אשם חסרי בסיס ומליברליזם עודף ומלאכותי של אפליה מתקנת בכל מחיר, – חובה עלי להיות ער לכל המרחבים הללו, ומבלי להשמיט מהיד את רף האיכות האמנותית (זהו הרף, שאמני הימין, למשל, טרם מצליחים לדלג מעליו, להערכתי).

האמת, עם כל הצניעות המתבקשת, מצפוני נקי בתחומים אלה של פתיחות ל"אחר", חשד בהגמוניות, סירוב להדרות וכו'. כשאצרנו ב- 2008 – גליה בר-אור ואנוכי – את תערוכת "הגמוניה וריבוי, 1958-1948" (במשכן לאמנות, עין-חרוד), הודרכנו במפורש על ידי הסירוב למונוליתיות של "אופקים חדשים", תוך שהוצאנו מחושך לאור אמנים ומגמות, שהזרקור הפנאופטיקוני של זריצקי וחסידיו ביקשו לקבור (אישית, את הריאליזם החברתי גיליתי-מחדש עוד ב- 1975; את הציור-פיסול האקזיסטנציאליסטי של 1958 תיעדתי עוד בשנות ה- 90). זאת ועוד: אם תרמתי בשלהי שנות ה- 70 ובשחר ה- 80 לשיקום הזיכרון התרבותי של "בצלאל" המבוזה, הרי שגם ידעתי להציל מהשיכחה הגמורה את "תורה ומלאכה", בית הספר לאמנות ואומנות של "אליאנס", שקדם ל"בצלאל". וזכורה לי גם תערוכה שאצרתי ב"בית ראובן" ב- 1994 בשם "והאמן איוב הוא…", בה טענתי לקיומה של מגמה נשכחת של אקספרסיוניזם יהודי בין 1924-1912, מגמה ארצישראלית ודיאספורית גם יחד. ו"דמות החלוץ באמנות הישראלית"? ו"דור תש"ח באמנות ישראל"? והמלחמה להעצמת תרומתם של אמני העלייה מגרמניה? לא, מצפוני נקי: מבחינתי, כל מיפוי היסטורי הוא סוג של הסוואה, משמע הסתרה. מאז ומעולם ראיתי שליחות בהסרת רשת ההסוואה מעל מפת ההיסטוריה האמנותית בישראל. מה שאיני מודע לו הוא – איזו רשת הסוואה אפשר (סביר!) שאני פורש שלא-במודע.

ומהן אותן קטגוריות שאני, חלילה, נוקט בהן באורח בלתי ביקורתי? כרבים אחרים, למדתי להישמר מהמושג "מזרח" (אדוארד סעיד) ו"מזרחיים" ("הקשת המזרחית הדמוקרטית"). בה בעת, לא אגרר אחר השטף האפולוגטי מצד צאצאי אירופה, לא אריע כתוכי לשירה הקלושה של "ערס פואטיקה" וגם אמשיך לעמוד על כך שאין חיה כזו כמו "אמנות מזרחית" בישראל. מקביל, אין לי ספק, שאני נתבע לשוב ולבדוק את השימוש ההיסטוריוגראפי השגור בקטגוריות מושגיות דוגמת מקומיות, זהות, אותנטיות, אור ארצישראלי, אוניברסאליות ועוד. נדמה לי שאיני חדל לעשות זאת: על "מיתוס האור הארצישראלי" כתבתי עוד ב- 1983 (עוד קודם לפרק בנושא בספרון, "כאן"); עם מושג המקומיות עברתי אינספור תהפוכות לאורך עשרות השנים האחרונות; בנושא פשר מושג הזהות איני חדל להתחבט במספר מאמרים (ובספר, "זהות, זיכרון תרבות") וכו'. ויחד עם זאת, איני משוכנע שבחנתי מספיק לעומק את שימושי במונח "אמנות פוליטית", הגם שהרביתי לכתוב בנושא זה. וברור לי, למשל, ששימושים שהרביתי לנקוט בהם בעבר (בשנות ה- 80, בעיקר) במונח "מיתוס" היו בלתי מפוקחים.

בהקשר כתיבת ההיסטוריה של האמנות הישראלית, מה פירושה המעשי של התביעה ה"זנדית" לקריאה היסטורית לאחור נגד ציר ההתקדמות בזמן? אולי, זוהי התביעה לבחון בעיניים ביקורתיות את יחסי האמנות הישראלית והאמנות היהודית? ואולי זוהי התביעה לבחון את תנועתה של האמנות הארצישראלית לכיוון פאריז? או את תנועתה המאוחרת יותר לכיוון ניו-יורק, או את תנועתה העכשווית של האמנות הישראלית לכיוון מה שקרוי "גלובאליזם" (עוד מושג שגם את ציציותיו יש לבדוק היטב)? ובכן, מי שעוקב אחר כתיבותיי הבלתי נלאות והמַלאות יודע עד כמה אני מוטרד בכל הסוגיות הללו ויודע לערטל את ה"גלובאליזם" לקפיטליזם, לבקר את העיוורון הישראלי ה"פאריזאי" כלפי ההפשטה האמריקאית, או להאשים את ה"אמריקניזציה" ברדידות. אך, יותר מכל, קריאתי את ההיסטוריה של האמנות הישראלית לאחור היא זו המסרבת לנתק את "האמנות היהודית" של המאה ה- 19 מ"האמנות הציונית" של תקופת הקונגרסים הציוניים המוקדמים ומהאמנות היהודית-ציונית (זו שתיקרא "ישראלית") שהחלה צומחת כאן מאז 1906. בקריאתי זו לאחור (כגון, בתערוכת "אין יהודי חדש", 2003), לא זו בלבד שמחיתי נגד ההתנשאות האמנותית על ביטויים יהודיים באמנות המקומית, אלא שהבנתי את ערך ההכרה באבולוציה היהודית-ציונית-ישראלית ברמות צורה ותוכן. מכאן גם צמחה הכרתי בחשיבות אי ההפרדה בין "גלות" ל"ארץ-ישראל": שרבים וטובים מהאמנים הישראליים יצרו פרקי יצירה חשובים עוד קודם לעלייתם ארצה, כשם שרבים וטובים מהם יצרו ויוצרים פרקי יצירה חשובים באירופה ובארה"ב לאחר שפעלו בישראל. לא, תולדות האמנות הישראלית אינן יכולות לגדור עצמן בגבולות מדינת ישראל (יהיו אשר יהיו).

לאמץ ספקנות ביחס לכתיבת ההיסטוריה של האמנות? כן, ביודעי היטב, שכל כתיבת היסטוריה היא כתיבה בדיונית-משהו[4], ויותר מכל, ביודעי שאני נימנה על דור ילידי הארץ, דור שגדל בישראל של שנות ה- 50, ינק את החלומות הממלכתיים דאז, חווה מאוחר יותר את הטלטלות האידיאליסטיות-מרדניות של שנות ה- 60 – בתור שכזה, אני מוזן על ידי ערכים סובייקטיביים ותלויי זמן המדריכים את כתיבתי ההיסטורית, את חלומותיי, סיפוקיי ואת תסכוליי. בפרפראזה על המאמר הנודע, "על חורבות המוזיאון", הייתי אומר, שאני "היסטוריון על חורבות החלום הציוני".

[1] ראו מאמרי, "לספר את ההיסטוריה", בתוך: אתר "המחסן" הנוכחי, מאמר מ- 1 בדצמבר 2011.

[2] שם, עמ' 21.

[3] שם, עמ' 12.

[4] וראו פרקי הסיום בספרו הנדון של שלמה זנד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: