הפַסל הדגול במחוזותינו

                       הפסל הדגול במחוזותינו

 

יגאל תומרקין הוא הפַסל הישראלי החשוב ביותר שפעל בישראל מעולם. ברי לי, שאני מחרף את נפשי בכותבי זאת, וכי ברגע זה ממש הקמתי עלי שונאים, שחלקם היו פעם על תקן אוהבַי (חלקם פרשו מהתקן הזה מזה שנים). אבהיר אפוא כבר עתה, על מנת שלא ייצא שמי לדיראון-עולם: נמצאו ונמצאים בינינו פַסלים דגולים, שבצדק זכו וזוכים לתהילה בארץ ובעולם, מיעוטם בדרג מיתולוגי כמעט. אני חושב, כמובן, על יצחק דנציגר, על יחיאל שמי, על מנשה קדישמן, על מיכה אולמן, על דני קרוון. קטונתי מלהעניק לכל אלה ציונים ומקומם בפנתיאון הפיסול הישראלי מובטח להם לנצח-נצחים. בפנתיאון הזה, אולי לא באותה קומה, הייתי ממקם גם את אברהם מלניקוב, זאב בן-צבי, אהרון פריבר, בוקי שוורץ, יעקב דורצ'ין, אילן אוורבוך ואחרים [והרי עם כל שם נוסף שאני מציין מצטרף(ת) עוד שונא(ת) לרשימה]. ודרך אגב, לא שכחתי את בתיה לישנסקי, את יעקב לוצ'נסקי, משה ציפר, קוסו אלול, דב פייגין וכו'. ועם זאת, לצד ההכרה בגדולתם של הפַסלים הישראליים האחרים הללו, אני מבקש לטעון, שתומרקין הוא הגדול מכולם.

 

איני נמנה על מלחכי פנכתו של תומרקין. מעולם לא הייתי. אף להפך: במשך עשרות בשנים, זינב בי האיש, עָיין, תקף, עלב והזיק לי. רק לפני תריסר שנים בקירוב יזמתי סולחה-זוטא בינינו, ולימים, אני גאה לגלות, הגשתי את מועמדותו לפרס-ישראל, בו זכה בשנת 2004. מכאן, שבהכתירי את תומרקין, אני עושה זאת על האדמה החרוכה של אין-יחסינו. אני גם בהחלט מודע לכך, שהכתרה כגון זו כמוה כמעט כמעשה חבלה התאבדותי בקודש-הקודשים של הפיסול הישראלי, בעמוד התומך של המקדש, ביצחק דנציגר. ואולם, דומני שהתבגרנו דיינו בכדי שנכיר בכך, שהגבר היפה והמקסים הזה יצר מעט מאד יצירות פיסול משמעותיות. "נמרוד" הוא יותר אירוע היסטורי-חברתי מכונן ברמת הדימוי העצמי הישראלי מאשר הצעה מרעישה ומקורית בתחום הפיסול המודרני (וראו תקדימי הארכאיות בפסלי ג'ייקוב אפשטיין, הנרי מור וכו'), ואפילו בתולדות הפיסול המקומי השפעתו האמנותית מוגבלת, הגם שהשפעתו כדימוי עזה ביותר. ויוכיח "המקדש" שנבנה לכבוד "נמרוד" בשער תערוכת האוסף הישראלי במוזיאון ישראל. גם פסליו המופשטים של דנציגר, הללו בברזלים מרותכים, לא התעלו בהרבה מעבר למוכר ולידוע באנגליה ובארה"ב בתחומי הפיסול המופשט במתכת – בין לין צ'אדוויק לריצ'רד סרא. דנציגר היה כריזמה תרבותית עצומה, ללא ספק, יוצר שמחשבתו הפלסטית ("מבני נוף", שיתוף פעולה אינטר-דיסציפלינארי בשיקום הטבע, חורשות כאנדרטאות, זיקה לתרבות הנבטית והפלסטינית) הייתה ועודנה השראה מהמעלה הראשונה. אך, כפַסל בפועל, דנציגר לא הותיר יבול כה איכותי המצדיק המלכתו על כס הפיסול הישראלי.

 

ויחיאל שמי? מה יש לדבר: פַסל ישראלי כביר, איש שהוביל ב- 1955 (מעט קודם לדנציגר) את מהפכת הפיסול המופשט במתכת, איש שפסליו הם זיקוק של יופי צורני-חומרי מדויק מאין כמותו. ועם כל זאת, כלום התעלה יחיאל שמי על ריצ'רד סרא, אביו הרוחני? במהלך תמורותיו בברזל מהפיגורטיבי ("קן","ציפור") אל ההפשטות האקספרסיביות של קרעי האניות המרותכים יחד כלהבות וצמחייה ועד למינימליזם הגיאומטרי – האם הציע לנו יחיאל שמי מטעני תוכן המחברים את יצירתו לחיינו, למצבנו הקיומי, לחברתנו, למקומנו? התשובה שלילית, כמובן,שכן יחיאל שמי הטיף במוצהר ל"פיסול נטו".

 

אז, מדוע אני סבור שתומרקין הוא הפַסל הישראלי החשוב ביותר שפעל בישראל מעולם? שהלא אני יודע-ידוע-היטב שהאיש הוציא תחת ידיו רמות שונות של פיסול, בהן חלשות. ואני הרי גם יודע, שחלק לא קטן מיצירתו הפיסולית לא החזיק מעמד ושב תוך מספר שנים אל הגרוטאות מהן צמח וגדל. אבל מה, תומרקין – יותר מכל פַסל ישראלי אחר – שילב בתעצומות החומר והצורה אתוס הומניסטי עמוק, מבע אישי דרמטי ונועז, ומטענים תרבותיים עשירים, אשר איש מפסלינו (ואמנינו בכלל) לא הגיע לדרגתם.

 

אתם מחפשים פֶסל איקוני כלשהו של תומרקין? בבקשה: "הוא הלך בשדות" (1967). שעה שרובנו נסחפנו ל"אלבומי ניצחון", בא תומרקין והציג בפנינו את החייל הישראלי הגדוע והמרוטש, שכדור עופרת עצום בבטנו, שמכנסיו מופשלים ואברו שמוט לעין-כל בחרפה. הפֶסל הזה (ברונזה וצבע, אוסף מוזיאון תל אביב) הוא ביטוי נדיר ואמיץ של התייצבות אנטי-מיליטריסטית המקדימה את האדם למדינה. וכי חסרות יצירות-על של תומרקין? ראו את האסמבלאז' מ- 1964, "פאניקה בנושא מכנסיים", שהרעידה אצלנו את אמות הספים בגין מכנסי העבודה המודבקים של האמן (ורמזי הצליבה העצמית הנלווים). ראו את תמונת אריק שרון החבוש בראשו כהילה בשלהי 1973 – ציור אקריליק שנע בין קידושו של שרון כמארטיר לבין הסניטה בכוונותיו הפוליטיות וב"צעצועי" המלחמה שבסגנון פאולו אוצ'לו. או, קחו את "סוס-העץ מיכאל" – אסמבלאז' נפלא ביופיו, כוחו, חוכמתו, אנושיותו וזיקותיו התרבותיות –גרמניות השונות. או, קחו את ה"פייאֶטָה" שלו שבעקבות "פייאטה רונדניני" של מיכלאנג'לו – פסל המשלב תגזיר פלדה, קרונית על מסילה, סלע ועוד.

 

קשה לי לחשוב על עוד אמן (לאו דווקא פַַסל) ישראלי אחד אשר כה הפליא בעושר תחביריו האמנותיים. מכל אחת מאינספור תקופותיו של תומרקין ביכולתי לבחור בעבודה שתעמוד כציון-דרך זוהר: "דיוקן האמן כלוחם צעיר" (ברונזה, 1966), "אנדרטת השואה" (פלדה, זכוכית ועוד, 1975), "אנדרטת הבקעה" (כלי נשק מרותכים, בטון, 1972), "קרני חיטין" (פלדה, 1986) ועוד. הרשימה ארוכה.

 

בצדק תאמרו: אבל הסתייגויותיך מדנציגר ושמי חלות גם על תומרקין: הן, את ריתוכי גרוטאות-הברזל ספג בפאריז מסֶזאר; את את האקספרסיוניזם האלים אימץ מההפשטה האקספרסיוניסטית (ואפילו מאיב קליין של החתמת הגוף על בד); את פסלי הניירוסטה המינימליסטים-גיאומטריים ואפילו את הקרוניות המאוחרות יותר קלט מדיוויד סמית; את ציורי האקריליק והדפסי המשי בנושא מלחמת יום הכיפורים צייר ברוח אנדי וורהול; ועוד ועוד. כל זה נכון, וניתן להרחיב (יוזף בויס, למשל). ובה בעת, תומרקין הוא תומרקין: לא ניתן לטעות בסגנונו המיוחד והמקורי, שמבדילו (בכל תקופה מתקופותיו) מפַסלים ואמנים אחרים, כולל אלה שמהם הושפע מאד. כוחו של תומרקין באקלקטיות של צורות ותכנים שאותם הוא מאמץ ממקורות שונים (כולל שירה, ספרות, דרמה וכו', גרמניים על פי רוב), אך מטמיעם באישיותו הסוערת והאותנטית, והתוצאה היא פיסול מקורי ונוכח מאין כמותו. איני מכיר עוד "תומרקינים" באמנות העולמית.

 

ואין בדברי אלה משום הפחתת המקוריות, הכוח והחשיבות של פסלי קרוון, קדישמן, אולמן, דורצ'ין וכו'.

 

לא, אין בכוונת רשימה זו להעניק לתומרקין פרס על הפה הגדול שלו, שלכלך ופגע לא מעט. גם לא להעניק פרס לאגוצנטריות מגלומנית ולרחמים עצמיים שניתן לאתר בחלק מיצירתו. אך, כן כוונת הרשימה להודות בכך, שלא מעט מביקורותיו החברתיות הנוקבות והאגרסיביות של תומרקין היו במקומן, ומחבר הרשימה שותף להן, ולו גם בשתיקת הכבש שלו. יותר מכל, כוונת הרשימה להעלות על נס את תומרקין בבחינת שילוב נדיר במחוזותינו של אמן ואיש רוח, לייבוביץ' של האמנות הישראלית, הומניסטן ללא חת, שהיה איש במקום שלא היה איש. ויותר מכל, במלאת לו 82 שנה, וכשהוא אינו במיטבו, ראוי לו שנכיר לו תודה ונייחל להמשך יצירתו.

 

ועתה, ארד למקלט ואמתין להפגזות הנגד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: