"דלות החומר" – 30 שנה אחרי

                "דלות החומר": 30 שנה אחרי

מעולם לא הבנתי על מה הייתה המהומה. תערוכת "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" נחתה בתל אביב ב- 14 במרץ 1986 כמו הייתה בשורה שמימית מרעישה, מין אפּיפָניה – התגלות מיתית, שעה שכל מי שהיה קרוב-משהו לעולם האמנות התל אביבי מאז ראשית שנות ה- 70 הכיר הכר-היטב את אמני התערוכה, בבחינת מי שכבר זכו להערכה מקומית גבוהה לאורך תערוכות רבות. שום הפתעה: רפי לביא, אביבה אורי, אריה ארוך, הנרי שלזניאק, משה גרשוני, יאיר גרבוז, מיכל נאמן, תמר גטר, דוד ריב וכו' – שום גילוי מפתיע של איכות בלתי מוכרת לא היה בהצגתם ב- 1986, שנים לאחר ש"אסכולת המדרשה" כבר הייתה מונח שגור, וכעשור לאחר ששרה ברייטברג-סמל, אוצרת "דלות החומר", גיבתה חלק ניכר מהאמנים הנדונים בביקורותיה ב"ידיעות אחרונות" ובתערוכות שאצרה במוזיאון תל אביב, בביאנאלה בוונציה ועוד.

אם כן, על מה הייתה המהומה? מה גרם ל"דלות החומר" להפוך לתערוכה קאנונית מהרגע בו הוצגה? אין לי ספק, שהקטלוג עשה את עיקר העבודה. קודם כל, השם המבריק של המותג: שם קולע, קליט, מזכיר את Arte Povera, אבל גם יודע להתבדל ממנו. קופירייטינג מושלם. והמדבקה המתגרה, לבן על לבן, זו שהודבקה עקום בסגנון רפי לביא והצהירה: "כי קרוב אליך הדבר מאד"… החיבוק התנ"כי הקל והסתום משהו, הציטוט מ"דברים" (ל', 14) המקנה-לכאורה סמכות "מקדשת" לתערוכה, אף אם הרלוונטיות האמיתית שלו נותרה עם סימן שאלה גם 30 שנים אחרי. ויותר מכל, ההכרזה בכותרת השלימה: "…כאיכות באמנות הישראלית". הייתה זו התרסה בלתי שגרתית של אוצרת בכירה במוזיאון מוביל, כזו המודיעה לכל שאר אמני ישראל שהם הורדו לליגה ב' ומטה. מאד לא "פוליטקלי קורקט"? לא כאשר הפוליטי אנלוגי לקבוצה הנבחרת, הקבוצה ה"מנצחת".

כלום צירופם יחד של כל האמנים הללו לחטיבה אחת-לכאורה של אמירה אמנותית, כלום צירוף זה הוא-הוא שחולל את האפקט חסר התקדים? כמעט 30 שנים אחרי ה"אירוע", הליהוק נראה פחות מרגש: שגרעין התערוכה לא היה בעיקרו אלא פרק נוסף בשיח "אסכולת המדרשה", הרחבת גרעין "עשר +" – לביא, שלזניאק, גרבוז, דרוקס – לתלמידי לביא ואנשי חוגם – נחום טבת, מיכל נאמן, תמר גטר, צבי גבע, נורית דוד, יהודית לוין, יעקב דורצ'ין. כל אלה נכללו בחטיבת "התל אביבים", שהיוותה את עיקר המסר. מה עשה כאן מנשה קדישמן כלל לא ברור. שבמבט אחורנית, קדישמן בא ממקום אחר והיה בדרכו למקום אחר, גם אם ידע פרק קצר של מחיקת דפי ספר-טלפונים וגם אם התקין את "יער הכביסה" שלו בשערי המוזיאון (תגזירי הבד הנגאטיביים של העצים – דלות חומר? ב- 1984, בתערוכה שאצר אברהם קאמפף ב"מוזיאון היהודי" בניו-יורק, סימלו תשלילי העצים של קדישמן אמירה ציונית נוקבת…).

ובאשר לחטיבה השנייה בתערוכה – "דלות החומר: גישות אחרות", כאן גוברת התהייה הרטרוספקטיבית: בסדר, אריה ארוך ואביבה אורי – ה"אב" וה"אם" האמנותיים המיתולוגיים של רפי לביא. גם משה גרשוני ופנחס כהן גן ראויים לחבירה בזכות תחביריהם האמנותיים ה"מרושלים" לכאורה (גרשוני) והפרגמנטריים (כהן גן). ויצחק דנציגר? הוא אמנם נקט בקולאז'ים על פתקים מזדמנים, אך הפן המיתי של תכניו מרחיקו מאותה חילוניות שכלתנית של ה"תל אביבים". משה קופפרמן? בקושי: האיש צייר בשמן על בד, או שרשם וצייר על ניירות איכותיים (טוב, גם על עיתונים). ברייטברג-סמל התייחסה בקטלוג "דלות החומר" לסדרת "שולחנות העבודה" של קופפרמן (שאותם הציגה ב- 1977 במוזיאון תל אביב), ובפרט עמדה על עיקרון ההספגה של הניירות ברישומים שנרשמו על גביהם. אלא, שעיקרון זה מרחיב את המבט אל אמני "רישום מעל ומעבר" (מוזיאון ישראל, 1974), דהיינו אל אלה שלא נכללו בתערוכה (י.נוישטיין, ב.אפרת ועוד). שמא הצבעוניות האל-צבעונית של קופפרמן בבחינת "דלות חומר"? גם אוזיאש הופשטטר היה מונוכרומי ועכור בציוריו האקספרסיוניסטיים.

וכיצד יוצדק סיפוחם של מיכאל גרוס, מיכאה אולמן ודוד ריב לתערוכת "דלות החומר? ריב, לדוגמא, מעולם לא היה "דל חומר": מאז ומעולם צייר בעיקר בצבעי אקריליק (או אמולזין) על בד. ש.ב.ס ניכסה את הפרגמנטריות הסימנית של אי-אלה מציוריו לתחום ה"דלות". אלא, שפרגמנטריות סימנית היא מגמה פוסט-סטרוקטורליסטית מוכרת היטב מהציור המערבי של שנות ה- 80-70 (ואצלנו, לבטח, מציורו של אוסבלדו רומברג).

אכן, התחושה הרטרוספקטיבית היא, שבחטיבת "גישות אחרות" של תערוכת "דלות החומר" האוצרת גיבתה את ה"תל אביבים" באמנים ישראליים המוערכים על ידה (ועל ידי אחרים), תוך שמתאמצת לגרוף, ולו בכוח, שמץ "דלות" מיצירתם. עוד ב- 1986 (ראו המאמר הנלווה) הרמתי גבה, ולבטח 30 שנים אחרי: מיכאל גרוס? אם התכוונה האוצרת לנוף צרוב-השמש של ציוריו, הרי שאנו תוהים הכיצד זה שאורי ריייזמן לא שותף בתערוכתה. ואם כוונתה לבולי העץ והדיקטים שגרוס שילב במעט מציורי השמן שלו, הרי שיחסו של האמן לחומרים אלה כאל "כוחות", "אנרגיות רגשיות", לבטח מבדילו מהחבורה ה"תל אביבית", שיחסה לחומרים מרוחק, שכלתני, פונקציונליסטי, לא "חם".

ומיכה אולמן? ברייטברג-סמל כתבה בקטלוג על תחושות מיתיות, כוחות מיתיים, כנעניות וטרנסצנדנטליות בעבודתו, ערכים שביניהם – כך נבקש לטעון כיום – לבין "דלות החומר" אין ולא כלום. אולי אף סתירה. ומשהיא מציינת רישום על נייר, הכולל קריעה, חריטה ופציעה של הנייר, אנו שבים וחוזרים אל תערוכת "רישום מעל ומעבר" ואיננו יורדים אל סוד הסיווג של האוצרת.

במבט אחורנית, 30 שנה אחרי, ברור, שמה שהקנה ל"דלות החומר" את הילתה היה, יותר מכל, הצירוף המנצח של הכותרת והטקסט הקטלוגי. שכאן ניסחה ש.ב.ס, בדרכה הנבונה ומיטיבת הכתיבה, תיאוריה חדה ובהירה של אמנות ישראלית מקורית-לכאורה (חומקת מצלו הארוך של ראושנברג), ייחודית-לכאורה, תוך שהאוצרת משכילה להעניק לתיאוריה שלה עומק תרבותי באמצעות קישורה לערכי הדלות ביהדות ובסוציאליזם הציוני. כמדומני, הייתה זו פעם ראשונה שמישהו בעולם האמנות הישראלי נטל קבוצת אמנים פרומיננטית, הכריז עליה כקבוצת-עלית ועטפה בטקסט עיוני כבד-משקל, גם אם שָנוי במחלוקת. ויצוין, שהתאגדות אמני "אופקים חדשים" לא לוותה במהלך עיוני של ממש.

ברם, ספק רב אם הטיעון העיוני של האוצרת עודנו מחזיק מעמד לאחר 30 שנה. כי, כשכתבה ש"כאן" זה לא "שם" (משמע, לנו בישראל אין את העושר החומרי-סמלי שנוכח בתרבות האירופית), ראתה ש.ב.ס נגד עיניה את הטיח המתקלף של בתי תל אביב, את היעדר תוכנית-אב לעיר, את לוחות המודעות הפיראטיות וכיו"ב. ומנגד, ראתה את ערי אירופה של ארמונות, קתדראלות, מונומנטים פיסוליים וכו'. אלא, ש- 30 שנים לאחר פתיחת תערוכת "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", הסיפור נראה שונה לחלוטין: ערי העולם, בהן תל אביב, הפכו הומוגניות ברמות המדרחובים, חנויות המותגים, סוגי המסעדות וכיו"ב . תל אביב שמאז צ'יץ' ועד חולדאי, לבשה מחלצות של כביש עוקף מרשים, ציפויי שיש, מגדלים רבי-קומות, טיילת מעוצבת היטב, יפו משתפצת ועוד. לא, תל אביב אינה עוד מודל ל"דלות חומר", אלא לעיר נהנתנית ועתירת ממון (כאן, "דלות החומר" מרוכזת באזור התחנות המרכזיות, הישנה והחדשה).אם תל אביב של "דלות החומר" נתמכה על ידי הדימוי התל אביבי ביצירות כמו "זיכרון-דברים" של יעקב שבתאי ו"מציצים" של אורי זוהר, הרי שתל אביב דהיום תיתמך על ידי "דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום ו"רמת-אביב ג'" של הטלוויזיה.

ולא פחות מכן, תמיהה עולה באדם החוזר כיום למאמרה הקטלוגי של האוצרת, המפרטת על ניגודי "שם" ו"כאן" של אמני "דלות החומר", שעה שהיא מגיעה למשה גרשוני – אמן-על גם בהיסטוריוגרפיה הפרטית של ש.ב.ס היא עצמה. שכן, כשהיא מציינת את "חשבון הדמים" שגרשוני מנהל עם אירופה (של השואה ובסימן דמו של ישו), הכיצד זה שפטרה עצמה מהודאה במעמד המיתי של הדם היהודי-ישראלי (דם חללי המלחמות, יותר מכל) ביצירתו?! וזאת בטרם הצבענו על סמליות אפוקליפטית של העץ (הברוש של ואן-גוך הוא גם ברוש בתי הקברות בישראל), השריפה, הכוכב ועוד ביצירת גרשוני, המוכרת היטב לברייטברג-סמל.

לבטח, שרידי הנראות הסוציאליסטית ו/או ה"צברית" (אלה גויסו כהנמקת "דלות החומר"), שעוד ניתן היה לאבחנם ב- 1986 (וכבר אז לא עוררו אמון במחבר שורות אלה, ראו המאמר הנספח), השרידים הללו איבדו כל תוקף בישראל של שנות האלפיים: הדור הגלובליסטי, הפוסט-אידיאולוגי, ההדוניסטי – הדור הזה חף מכל "דלות חומר", הן בזהותו התרבותית והן בשפתו האמנותית. "האמנות המינורית" שלו אינה ביטוי דל "דלות חומר", אלא של רפיון. במבט לאחור, הגל הקולאז'י של האמנות התל אביבית הוא גל שחלף ולא הותיר עקיבות עמוקים באמנות הישראלית העכשווית. אף חלק ניכר מאמני "דלות החומר" הם עצמם, במידה שעודם חיים עמנו (ושייבדלו לחיים ארוכים וטובים), זנחו את הקולאז'יות וחיוורון-הצבע, וראו את מיכל נאמן של שנים אלו (פעם נוספת, האדום-דם"!), את ציוריו המופשטים של מיכאל דרוקס, את ציוריה הפיגורטיביים של נורית דוד ואת המקסימליזם הססגוני במיצביו המהוקצעים של נחום טבת (פרגמנטריים ככל שהינם).

לא פחות מכן, גם קסמו הכריזמטי של רפי לביא פג עם לכתו מאיתנו. ב- 1986 עדיין יכולה האוצרת להתמוגג מתשובת לביא לשאלתה על אודות טיפולו בדימויי המנהיגים בציוריו: "שהם פוצים!". כיום, תשובה שכזו אינה יותר ממביכה ברמה האינטלקטואלית, גם אם המנהיגים אף יותר "פוצים" משהיו. ולמותר לציין, ש"הקשקוש האיקונוקלסטי" של לביא (אריה ארוך, במקור), כהגדרתה של ברייטברג-סמל, לא הוליד צאצאים. גם הדיקט נותר כזיכרון, בעיקר.

ומה נאמר על הגישה ה"צברית" ל"גולה הממארת", כפי שאבחנה האוצרת בציורי "דלות החומר", לעומת הגל הגדול והגואה של השיבה לדמותו ותרבותו של "היהודי הישן" (ה"גלותי") באמנות הישראלית שמאז מחצית שנות ה- 70? האם לא אישר גל זה (שנמוג והולך בשנים האחרונות) מהלך זהותי פוסט-"צברי"?

האם "דלות החומר" הייתה, לפיכך, אירוע חולף באמנות הישראלית, מגמה אמנותית איכותית לזמנה? בהחלט, כן. ועם זאת, לא הייתי רואה במגמה זו את האיכות הבלעדית של שנות ה- 80-70. מגמות נוספות, החל במינימליסטים של ברתה אורדנג, המשך במופשטים למחצה כמו אורי רייזמן, אליהו גת ואחרים, וכלה בפיגורטיביים כאברהם אופק, נפתלי בזם, יוסל ברגנר ועוד. ולא הייתי שוכח את יגאל תומרקין, למשל, אמן ישראלי דגול שבקלות ניתן היה לשלבו ב"דלות החומר" כשם שניתן היה לשלבו במגמות אלטרנטיביות (ומעניין, ברייטברג-סמל הזכירה במאמרה את תומרקין המוקדם, אך נמנעה מלהציגו ולשתפו בחגיגה).

30 שנה אחרי, "דלות החומר" היא צליל עמום, צליל עם פאטינה מכובדת מאד, אך ספק אם נותר חומר רב מאחורי הציפוי. או, שמא נאמר: התדלדל החומר?

להלן, אני מעלה מאוב מאמר שפרסמתי במקומון ירושלמי כשבועיים לאחר פתיחת תערוכת "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית":

         לשאלת הדלות ("קול ירושלים", 4.4.1986)

האסתטיקה של הסתמי מחפשת משמעות. הבנאליזציה של התוכן וההשטחה הצורנית המרוּקנת במתכוון מבקשות אחר האתוס. נמצא להן מושיע. במבוא קטלוגי אינטליגנטי ורציני בונה שרה ברייטברג-סמל לתל אביבים "סתמיים" אתוס מאד-מאד לא סתמי. אני לא קונה. אני מבקש להראות, שהסחורה משומשת, ואף יותר מזה – שמעבר לעטיפה הנוצצת אין שום סחורה.

ובכן, שיהיה ברור: הדיקטים ההם עם השרבוטים והצילומים, או עם הדימויים המושטחים ברוב תחכום – הדיקטים ההם זה סוציאליזם של ברל קצנלסון, זה מיתוס הצבר וזה יהדות. לא פחות ולא יותר. ר' רפי לביא שובר את לוחות הברית בעזרת לוחות הדיקט ונושא תפילה חילונית בקפוטה של מכנסיים קצרים וסנדלי אילת. הללויה. צריך לטפל בטיעונים של שרה ברייטברג-סמל בזהירות, אחד אחד, כיון שהרושם שהותירו אלה על הנרקיסיסט התל אביבי המצוי הוא רב עד מאד. כי סביב תערוכת "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" במוזיאון תל אביב מתנהלת אורגיה סוערת, בה מחבקים התל אביבים את עצמם ומולידים ילדים בעלי מום. חפש את התָלידוֹמיד בקטלוג התערוכה.

אמנות ישראל והסוציאליזם של עליה שנייה – מי לא נגס בעוגה הזו? מי לא התהדר בנוצות העוף הזה? אין בעיות: בוא ונגוס, בוא ותלוש נוצות לסבא התשוש והטוב הזה. הנה כי כן, אמני "בצלאל" סברו שהם חורשים בנחושת ממש כשם שהחלוץ חורש בעמק (ואפילו סלדו מהם אנשי "הפועל הצעיר" בקול רם). גם אמני שנות ה- 20, הללו שמרדו ב"בצלאל", ראו את עצמם כ"אמנים חלוצים" (כהגדרתו של שמשון הולצמן). בתערוכת "דמות החלוץ באמנות ישראל" (משכן הנשיא, ירושלים, 1983) ניסיתי להראות את זיקתם של אמני שנות ה- 20 וה- 30 לתורת א.ד.גורדון. וראו זה פלא, מסתבר, שאפילו אמני ההפשטה שלנו מסוף שנות ה- 40 – זריצקי, סטימצקי, שטרייכמן וכו' – אפילו הם נחשבו סוציאליסטים: מפ"ם קירבה אותם למועדון "תרבות מתקדמת" שלה וראתה בהם מייצגי הקידמה במובנה הדיאלקטי-מטריאליסטי-היסטורי. מהר מאד עמדה מפ"ם על טעותה. קראו על זה בספרה של גילה בלס, "אופקים חדשים". וכמובן, היו הריאליסטים-החברתיים שלנו משנות ה- 50 המוקדמות. הללו היו סוציאליסטים מאל"ף עד ת"ו, אולי הסוציאליסטים האותנטיים ביותר מבין כל אמנינו הסוציאליסטים באמת או כביכול. אין זה סוף הרשימה.

אתם רואים? כולנו סוציאליסטים, כולנו גורדון, כולנו ברל. כולנו: נחום טבת, מיכל נאמן, פֶּנוֹנֶה, פָאבּרוֹ, קוּנֶליס, ראושנברג – כולנו תלמידים נאמנים של ברל, או לפחות של אניטה שפירא. שיהיה לבריאות. הטענה הנטענת כאן היא, שלא די באסוציאציות המחברות יצירות עם ציטטה של ברל, אלא יש צורך בתמיכה היסטורית עקבית של הצהרות ישירות ועקיפות של האמנים עצמם. תאמינו לי, קראתי כמעט כל מה שפרסמו האמנים הללו במישרין ובעקיפין ולא זכור לי שמץ של מילה טובה על ההסתדרות, העבודה העברית, שכר מינימום וכו'. ואם כוונת האוצרת לתמצית של תרבות סוציאליסטית (בלבוש, מגורים, שפה וכו') – כי אז אני באמת ובתמים מתחיל להאמין שמתנחלי "גוש אמונים" הם החלוצים הסוציאליסטים של ימינו.

ארגנתי פעם תערוכה בשם "1948 – דור תש"ח באמנות ישראל" (אוניברסיטת חיפה, 1984). עסקתי שם הרבה בהולדתו של מיתוס הצבר אל תוך אמנות ישראל. היו אלה ימים בהם דשנו כולנו בהתמוטטות מיתוס הצבר ובפשיטת-הרגל הערכית שלו ("צ'רליקצ'רלי" לדניאל הורוביץ, "להיות עם חופשי" לאמנון רובינשטיין, מאמר של דורון רוזנבלום ב"כותרת ראשית" ועוד). האמנות ה"צברית" של דור תש"ח בתערוכה הנ"ל נראתה כחלום וכשברו בעת ובעונה אחת. עתה, באה שרה ברייטברג-סמל וקובעת זיקה בין "ילידי הארץ" לבין אסכולת "דלות החומר". היא צודקת. פשיטת-הרגל הרעיונית של הצבר היא גם חולשתם הזועקת של חלק מאמני תערוכת "דלות החומר" – ויהיו מוכשרים ככל שיהיו.

אם הבנתי נכון את דברי האוצרת, הרי שאמני "דלות החומר" מעוניינים בחומר רק לצורך פיחותו; ואם הבנתי נכון את כל אותם שניתחו את יצירות רפי לביא בעבר, הוא מעוניין בתוכן רק כדי לרוקנו ממשמעות. נשארנו עם מה? עם כלום. כלום זה משהו, והמשהו הזה הוא צורה. בהחלט, צורה יפה, חוצפנית, כובשת. אולי תתפלאו, אבל אני אוהב את ציורי לביא. אני רק סבור, שבתור אסכולה, הוא מתפקד כסתימת צינורות האמנות בארץ ולא כפתיחתם.

החוצפה הצברית הקוסמת לברייטברג-סמל, האיקונוקלזם (ניתוץ האלילים) והאנטי-פאתוס – כולם "צבריים" עד להגעיל. אגב, הכותב הוא "צבר". אכן, חוצפה: חוצפתם של אלה שאין להם מה להציע כתוכן, ערכים, אידיאלים, אך הם מנפצים בחינניות עוקצנית את התוכן, הערכים והאידיאלים. להווי ידוע: סתמיות איננה תוכן (וגם אסתטיקה איננה יכולה להיות לעולם סתמית), והסתמיות מעולם לא ייצגה משמעות כלשהי. הממשות – תהא זו הקיימת, הסביבתית, הפוליטית וכו' – איננה סתמית. מגמת האנטי-פאתוס הפופולארית כל כך מכוונת כביכול אל הפרופורציות האמיתיות, אך היא לא הלבישה פרופורציות אלו על תוכן כלשהו.

לכן, ה"אמת" של האנטי-פאתטיים שלנו היא עקרה וריקנית ואני מואס במוצריה הקלוקלים באמנות ובעיתונות גם יחד. האירוניות ה"צבריות" מלאות ההומור והשנינות יכולות לסרוט את הבן-גוריוניזם של שנות ה- 50 (ראה יאיר גרבוז) או את הווי השבתות של הבורגנות התל אביבית (הפלקטים המודבקים של לביא). יש מה לסרוט, אולי גם צריך לסרוט, אך במבוכתה ומצוקתה של התרבות הישראלית זוהי חוכמה קטנה ביותר ולא "איכות באמנות ישראל". דלות החומר ה"צברית" היא דלותו של זה המתכנס אל תוך קוציו וחושש לצאת למאבק האמיתי עם כל אותם תכנים אשר הספרות שלנו, למשל, ידעה לעמוד מולם.

דלות החומר. כאן עיקר תמצית טענתה של שרה ברייטברג-סמל. צריך לקרוא את זה שוב ושוב כדי להאמין:

"מתוך סקירה זו עולה תמונה של כאן-שם: שם האסתטיקה, שם התרבות הגדולה של המערב. שם לחומרים יש נשמה ומשמעות, היין הוא הדם, הלחם הוא הגוף, הצלב הוא הגאולה. כאן החומרים הם דלים, חסרי משמעות, ודווקא משום כך, הם משמשים מקור עשיר לאמנות. כאן ההפשטה, כאן המחשבה המשוחררת מסמלים..."

וֵיי איז מיר. פשיטת-הרגל הערכית של ה"צבר" הפכה למטאפיזיקה. מה הקשקוש הזה?! כאן לאדמה אין משמעות ונשמה? בסלעי המדבר או בבזלת הגלילית אין מטען חווייתי סמלי? באבן הירושלמית אין פיוט מטאפיזי? למים בישראל אין קונוטציות סמליות אדירות? והאור? והאדם במסורת היהודית? ושוב, האדמה: אנשים הניחו מעט אדמה ארצישראלית תחת ראשם הדווי על מנת שיוכלו למות בשקט, ושרה ברייטברג-סמל משאירה את עושר החומרים לאירופים. היא, שיודעת לכתוב על צלב וגאולה ועל לחם כגופו של ישו – כלום אין היא יודעת על אלונים קדושים, על הסימבוליקה של הדמעה במסורת היהודית, או על גוף "אדם קדמון" במסורת ה"קבלית"? לא, זה באמת כבר מרגיז. שהרי, יודעת-גם-יודעת שרה את הדברים שיודע גדעון. היא אפילו מזכירה לשנייה קלה את אמני הבזלת הצפוניים שלנו. אך, העניין הוא שהיא לא אוהבת אותם (וזה א-פרופו "סיפור אהבה", כפי שהגדיר זאת איתמר לוי ב"ידיעות אחרונות").

עובדה, את ה"אמא" של פסלי הבזלת בישראל, דליה מאירי, לא כללה האוצרת בתערוכתה המסכמת מ- 1985, "שנתיים: איכויות מצטברות". זו הנקודה: אהבה. היכן נמצאת הנשמה והיכן לא. נשמתה של שרה נמצאת אצל הדיקטים ההם ורק לאחר מכן באה הרציונאליזציה. בהחלט לגיטימי. אפילו אברך בכל לב על הניסיון לבנות הקְשר תיאורטי מקומי ליצירה שזיקתה לתרבות חו"ל עלולה להטעות. אך, הבה לא נזרה חול בעיניים וניטול מהחומרים המקומיים את עושרם האינסופי, כדי להותירם בדלותו של הדיקט. דחילק! היו וישנם פה אמני אדמה, היו וישנם פה אמני חימר, היו וישנם פה מיצגי דם וגוף, היו וישנם פה ציירי העצים, האבנים, המדבר, ההרים, הטראסות והאור. האיכות עוברת דרכם, זה לא יעזור, שרה, גם דרכם!

וכך אנחנו מגיעים אל היהדות. פה יש להיזהר. תוך שנייה קלה תמעד ותוכרז כ"חוזר בתשובה", כפאשיסט וכמצית תחנות אוטובוס. ובכן, נפתח בהצהרה, ש"דתיות חילונית" משותפת לרבים ממציגי "דלות החומר" ולכותב שורות אלה גם יחד. הבעיה מתחילה ונגמרת רק באותו טיעון קטלוגי (אשר, בניגוד לרוב הטענות הלא-פשוטות כלל וכלל הנטענות בקטלוג, הוא לוקה בדמגוגיות קלה) המייחס "יהדות" לאמני ההפשטה והמילה מתל אביב.

הוֹפְּלָה, שוב נפלנו לטענת-הסרק הזו. טענה ישנה-נושנה, בת 50 שנה ויותר. עיקרה: מונותיאיזם הוא הפשטה; מסורת בית המדרש זה מילים. חברו אחת ועוד אחת ולפניכם אמנות מופשטת, מוטב מושגית, בתור תמצית היהדות. את הבשורה ה"משכנעת" הזו הוציא מקברה רוברט פנקוס-וויטן הניו-יורקי לפני כעשר שנים (עת קבע, שקופפרמן שלנו הוא האמן היהודי בה"א הידיעה) ועתה מחרה אחריו שרה ברייטברג-סמל בטיעוניה אודות הרבנית תמר גטר ושאר החבורה.

ובכן, אחרית-הימים: רבי קנדינסקי, רבי מונדריאן, רבי מאלביץ', רבני המינימליזם האמריקאי והאירופי, רבני האמנות המושגית (אגב, לא מעט מהם אמנם יהודים, אך רבים עוד יותר מהם גויים למהדרין) – כולם יהודים. מסורת האמנות והמילה, מסתבר, אינה פועל-יוצא של חיפוש ניאו-אפלטוניסטי מחודש אחר תמצית אידיאית באמנות, אלא גנטיקה יהודית סודית. עכשיו אני גם מבין את פשר כותרת-המשנה התנ"כית של תערוכת "דלות החומר" – "כי קרוב אליך הדבר מאד". ולא חשוב, שאתמול היה הצבע הלבן ייצוגו של טיח תל אביבי מתקלף, ולא חשוב שרפי לביא הצהיר והצהיר (גם כעדות האוצרת) שמילים הן רק צורות בעבורו. לא חשוב. כאן היהדות. עוד מעט קט והאינקוויזיציה של מוזיאון תל אביב תתחיל לענות במרתפיה את כל ה"כופרים" – אלה הפיגורטיביים, הנון-שכלתניים, הללו הדוגלים בעושר החומרים, בסמלים וכו'. אגב, על חולשות הטיעון ה"יהודי" מהסוג הנדון כאן עמדתי בספר, "כאן" (1984), פרק ראשון.

אני מבקש לענות לשרה ברייטברג-סמל במלוא הכבוד ובמלוא רצינותו של הוויכוח הבלתי נמנע: ייחוס סוציאליזם ויהדות לתערוכת "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" הוא בבחינת כפיית אתוס מלאכותי על האמת האחת והיחידה, שהיא – פשיטת הרגל התוכנית של ה"צבר". דלות החומר היא דלות הרוח, וזיל גמור.

נ.ב., האלטרנטיבה קיימת. צריך רק לפקוח עיניים ולקבלה. באהבה. באהבה אחרת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: