אגדת סתיו

                                אגדת סתיו

מאז ה- 22 בינואר 1959 ניצב לו הביתן החדש בשדרות תרס"ט וניקר את העיניים. יותר מכל, היו אלה צעירי האמנות הישראליים, שסירבו להשלים עם הדרתם מ"ביתן הלנה רובינשטיין". כי עד 1965 שימש החלל המודרניסטי הזה, המובחר בחללי האמנות של תל אביב דאז ואולי המובחר בישראל כולה, בעיקר אמנים ותיקים וידועים דוגמת משה מוקדי, ג'ניה ברגר, בתיה לישנסקי, אהרון כהנא, שמשון הולצמן, מרדכי ארדון, רג'ינלד ווסטון, יעקב שטיינהרדט; או אמני חו"ל דוגמת אלפרד אברדם, לזר סגל, ז'ורז' מאתייה, וינסנט ואן-גוך, רופינו טאמאיו, ז'אן אטלן ועוד. שיאה של מגמה זו הייתה תערוכת "אוצרות מוזיאוני בורדו", 1964. אפילו תערוכת "אמנות ישראל 64", שהוצגה בביתן ונאצרה על ידי וויליאם סייץ הניו-יורקי, אפילו היא ייצגה ברובה ותיקים דוגמת נציגים מ"אופקים חדשים" (שהתפרקה לא מכבר). רבים וטובים מילידי שנות ה- 30 נותרו מחוץ לביתן.

הלחצים להעמדת "הלנה רובינשטיין" לשימוש האמנות הישראלית הצעירה החלו גוברים ב- 1964, עם שיפוץ הביתן, והם הולידו את תערוכת תצפי"ת, יורשת היברידית של "אופקים חדשים", מעין מיזוג בין פליטי קבוצת ההפשטה לבין הכוחות העולים, דוגמת תומרקין, בוקי שוורץ, רפי לביא ועוד.

באוגוסט 1965 דומה היה ש"הבסטיליה" נפלה, שעה שהוצגה בביתן תערוכה בשם "ציירים ישראליים צעירים" באוצרותו של מנהל המוזיאון, חיים גמזו. אלא, משאתה מעיין ב"קטלוג" (כרזה מתקפלת) של התערוכה, אתה מבין שהאוצר ניסה לצאת בשלום משטח-האש של האוונגרד הצעיר, ולא בהצלחה מרובה: שבפתח-הדבר שלו תיאר האוצר (בסימפטיה) את מהלכם של הצעירים המציגים כמהלך לא-חדשני:

"…התמורה המתחוללת בגישתם לאמנות אינה תוצאת נהייה לחדש-בכל-מחיר […]. רובם המכריע של צעירי אמנינו נוקטים זהירות רבה – תכופו רבה מדי! – בטרם יתחייבו להצטרף לאידיאולוגיה חדשנית או אוונגרדית."

בהתאם, גמזו חילק את התערוכה לשלושה אולמות (שהם שלושה מפלסי הביתן): אולם ציורים פיגורטיביים, אולם ציורים מופשטים, והקומה העליונה (הקטנה מכל) אמנות גראפית. אם תתאמצו, תוכלו לדוג מתוך רשימת 130 העבודות שהוצגו בתערוכה הנדונה רק קומץ שמות של אמנים שנשאו בתרמילם את שרביט האוונגרד הישראלי דאז: רפי לביא, אורי ליפשיץ, סרג'יו סֶגְרֶה, לא הרבה יותר. ויצוין: ציירים כבני אפרת, משה גבעתי או מתי בסיס, שהציגו בתערוכה, ציירו באותה עת ציורים מופשטים, ליריים או אקספרסיוניסטיים. ובקיצור, תערוכת "ציירים ישראליים צעירים" לא טיפלה, באמת ובתמים, באבי-העורקים של האמנות החדשנית בישראל דאז.

אך, בדצמבר אותה שנה, 1965, נפתח ב"ביתן הלנה רובינשטיין" "סאלון הסתיו" הראשון. השיח הציבורי שאפף את התערוכה הבטיח, סוף-סוף, תצוגה נועזת של אקספרימנטים אוונגרדיים, תולדת הלחץ הגובר של האמנים הצעירים. אפילו גמזו בכבודו ובעצמו כתב ב"קטלוג" (עוד כרזה מתקפלת):

"…המגמה האמנותית מכוונת לקראת ניסיונות אסתטיים חדשים, תגובות סגנוניות בנות זמננו, אשר החדשנות שבהן אינה חיצונית, אלא היא חלק אורגאני מתחושות התקופה, תקוותיה, אכזבותיה, מרידותיה. […] גישה זו נעשתה מחויבת המציאות לאחר שמסגרות ישנות נתפרקו וחדשות לא התמידו."

השורה האחרונה בדבריו אלה של גמזו כיוונה להתפרקות "אופקים חדשים" ולאי-התמדת "תצפי"ת".

ברם, הבטחות לחוד ומציאות לחוד. ש"סאלון הסתיו" הראשון לא היה יותר מאשר תערובת שעטנז של 32 אמנים, מהם שמונה יוצאי "אופקים חדשים", ומספר ותיקים נוספים ש"חטאו" בהפשטה (בהם משה מוקדי וישראל פלדי הקשישים). אם חיפשתם בתערוכה אמנים ילידי שנוות ה- 30 – בקושי הגעתם ל- 14. וגם אז, כלום הציע "סאלון הסתיו" הראשון התנסות נועזת כלשהי החורגת מגבולות ההפשטה? אולי האסמבלאז' גדול-המידות של איקה (אריאל בראון) ז"ל, שהוצג פוסט-מורטם. משהו נוסף? אולי, שלושה הקולאז'ים של רפי ללביא (אשר אף הם תפקדו כהפשטה), שני תבליטים (מופשטים…) של יואב בראל, או מבני חול גיאומטריים-מופשטים של זיוה ליבליך. הרושם היה, שעיקר ה"תעוזה" האמנותית של התערוכה שוכן בתחום ההפשטה הגיאומטרית, עם נציגים דוגמת בוקי שוורץ, או אהרון ויתקין ואהרון דוקטור הנשכחים.

לא, קשה לומר ש"סאלון הסתיו" הראשון ענה על הציפיות ושחרר כוחות יצירה בלומים, מפתיעים ומטלטלים, כאלה שיותירו את מורשת ההפשטה הישראלית ההגמונית כגוויה מתה.

העיניים היו נשואות אפוא ל"סאלון הסתיו" השני. בדבריו בכרזה המתקפלת חזר גמזו על דברים שכתב ב"קטלוג" הקודם, אך הוסיף את תקוותו, שה"סאלון" יצמצם את פער הפיגור (בן "10 שנים לפחות") של האמנות הישראלית אחר ה"אקספרימנטים המפרים את המבע הפלאסטי בעולם." להזכירנו: באותה עת כבר היו אמני "ארטה פוברה" האיטלקיים בפעילות מלאה, ה"הפנינג" חגג בין ניו-יורק לפאריז והאמנות המושגית החלה מרימה ראשה. האם משהו מכל זה ניכר ב"ביתן הלנה רובינשטיין" של שנת 1967?

18 אמנים חדשים נוספו למעגל המציגים, שמנה עתה 39 אמנים, לאו דווקא צעירים. אלא, שפעם נוספת, אם תרתם אחר "אקספרימנטים", נידונתם להסתפק רק בחומרים חדישים בהם נקטו אי-אלה אמנים: צבע האקריליק שהכניע את צבע השמן (בציורי אמנים שונים), דיו על ניילון מודפס (מרים בת-יוסף), צבעי פוליויניל (קלמן הק, יעקב וכסלר, אבשלום עוקשי), צילום וציור על אלומיניום (יהודה ניימן), פוליאסטר (פנחס עשת), אקריליק על דיולן (משה פרופס), שילוב של עץ צבוע וזכוכית (מנשה קדישמן), ועוד. אך, מכל בחינה אחרת של התנסות נועזת, כזן הפורצת את גבולות המוכר באמנות, "סאלון הסתיו" השני המשיך לאשר שמרנות מודרניסטית, ששיאה נע בין מינימליזם גיאומטרי לפסיכודליות (מרים בת-יוסף: "מסעי ל.ס.ד").

"סאלון הסתיו" השלישי, משלהי 1968, כבר כלל מספר רב יותר של אמנים צעירים מחבורת "עשר פלוס", ורוח טובה החלה סוף-סוף מנשבת בביתן. החלה. גמזו נותר יושב על הגדר – מציג את האמנים, אך גם מסתייג מהם משהו:

"למרות ההתקדמות היוצאת מן הכלל באמצעי הקומוניקציה בעולם כולו, עדיין מגיעות אלינו באיחור מצער הדו או השלכתו של אקספרימנט אמנותי באירופה או באמריקה […], כשחלוצי האסכולות הללו בחו"ל מרגישים כבר ליאות מסוימת מחידושיהם הם."

אך, מבחינת האמנות המקומית, ניתן להודות שבתערוכה נכחו מספר חידושים: יואב בראל הציג את ציורי הדוגמניות שלו שבסגנון טום ווסלמן, אמן ה"פופ" האמריקאי; משה גרשוני, שבגר לא מכבר את "אבני", הציג מבנים פיסוליים מוויניל וגומאוויר, שהזכירו את פסליו של קלאוס אולדנבורג, אף הוא אמן "פופ" אמריקאי; מיכאל דרוקס הציג אסמבלאז' גרוטאות בנושא "אנטי-פרויקט למקדש אתאיסטי"; ויותר מכל, היה זה יהודה בן-יהודה שהדהים בעבודתו הסביבתית המורכבת מיציקות גומי (לָטֶקְס) של נשים ו(מעט) גברים עירומים, יציקות בהן הפיח אוויר, כך שנדמו כ"נושמות". היה זה tableau תיאטרלי של ספק-אורגיה וספק-חדר-גז במחנה-מוות, וההד הציבורי היה גדול ורב.[1]

וחרף כל האמור, "סאלון הסתיו" השלישי יותר הבטיח מאשר קיים, מאחר שמרבית מציגיו עדיין לא חרגו מתחבירי ההפשטה (ויצוינו, בהקשר זה, מאמציו של אהרון כהנא, לשעבר חבר "אופקים חדשים" ומי שהוצג ב"סאלון" לאחר פטירתו ב- 1967, לצייר בסגנון דמוי "פופ").

"סאלון הסתיו" הבא  נערך ב- 1969, כאשר חיים גמזו נמצא בכלל בניו-יורק. בדבריו בכרזה המתקפלת הצהיר, שהתערוכה נפתחה "לכל אלה אשר יצירתם עשויה להצטרף למסלול הניסיונות החדשים הנעשים בארץ, יהיו ניסיונות אלה אשר יהיו, זהירים או נועזים." אלא, שפעם נוספת, ותיקי "אופקים חדשים" פגשו בצעירי "עשר פלוס" (שהוכיחו זיקה לטכניקות ה"פופ-ארט" האמריקני), לצד נוספים, תוך תחושה בסיסית של סינתזה והמשכיות, יותר מאשר תחושת אנטיתזה ומרד. עם זאת, בָלַט בתעוזתו המינימליסטית, משה גרשוני שהציג את "4X4X4" – 64 אבובים – גלגלי גומי פנימיים של צמיגי משאיות, שסודרו בריבוע של ארבע מקבצים, כל אחד בן ארבעה אבובים.

במבט לאחור, דומה ש"סאלוני הסתיו" שקדמו לזה של 1970 היו יותר אגדה מאשר בשורה של ממש. רק ה"סאלון" האחרון, מ- 1970, רק הוא ענה על הציפיות וחרך-משהו את אדרת האמנות הישראלית ההגמונית. כי מתוך 50 העבודות המוצגות, לא פחות מ- 10 פרצו את גבולות המוכר או הצפוי. נציין כמה מהן: אביטל גבע "הדפיס" תנועת צמיגי טרקטור תעשייתי על יריעה גדולה של בד מגומם; יחזקאל ירדני הציג בדים מודפסים בפסים, שקופלו והוצמדו לקיר באמצעות ענף ארוך הנשען עליהם; משה גרשוני שב אל אבובי צמיגי המשאיות וסדרם בעמודים צפופים מהרצפה עד התקרה בהתאם לנתוני החלל הארכיטקטוני; יואב בראל עיצב מיצב סוריאליסטי בסימן מין ומוות, שהורכב ממזרון גומאוויר, פרווה סינתטית, פרחי פלאסטיק ועוד; יהושע נוישטיין סידר על רצפת האולם "גריד" של ערימות קש והשמיע ברקע צלילי מכוניות חולפות; וכו'.

כן, "סאלון הסתיו" של 1970 היה סאלון-סתיו של ממש, וחותמו לא נמחה עד עצם היום הזה בהיסטוריוגרפיה המקומית. כאן פוזרו כדורי בדי-הטלאים של אלימה (כל אחד בקוטר 30 ס"מ); כאן הציג עמיחי שביט את "טראומה" – פסל "אופ-ארט" ממראות ועץ; כאן בנה פנחס עשת קונסטרוקציית בד צהובה; כאן הציג בוקי שוורץ פסל סביבתי ( כ- 11.5 מ' אורכו) מפלאסטיק צבעוני; אפילו רפי לביא חרג מתחום הציור הקולאז'י החביב עליו והציג מיצב בלתי ברור המורכב מחומרי מצאי עניים.

ואז, ברגע בו הפכה אגדת הסתיו של "סאלון הסתיו" לשריר של ממש – באותו רגע היא נפחה את נשמתה. אולי היה זה מחמת הסכסוך שנתגלע בין האמנים הצעירים לבין גמזו (בעיקר, עם נוישטיין, שמיאן לפנות את ערימות הקש שלו, כולל חרקיהם…); ואולי משום שב- 1971 הושלם הבניין החדש של מוזיאון תל אביב בשדרות שאול המלך, ועיקר תשומת לבו של גמזו הופנתה לחלל היוקרתי יותר. כך או אחרת, אגדת (סאלון) הסתיו באה אל קצה.

[1] גדעון עפרת, "מיצב הבובות העירומות הנושמות מ- 1968", בתוך אתר ה"מחסן" הנוכחי, 2011.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: