Archive for יולי 11th, 2015

יולי 11, 2015

או פלורנץ או (שכונת) פלורנטין

                   או פלורנץ או שכונת פלורנטין

 

כשפתחו את תערוכתם בגלריה "גורדון", ב- 15 ביולי 1970, לא שיערו חברי "עשר פלוס" את משקל משמעותה העקיפה של תערוכתם – "עשר + עולה על ונוס". שמבחינתם, הייתה זו בעיקר עילה למעשי קונדס אמנותיים, התעללות "צברית" היתולית בהוד-קדושתה של קלאסיקה רנסנסית, ציורו המופלא של בוטיצ'לי, "הולדת ונוס" (1484, אוסף ה"אופיצי", פירנצה). ולא ידעו, שתערוכתם היא כתובת-ענק על קיר עולם האמנות הישראלי, גט כריתות ליופי הקלאסי מהאמנות הישראלית.

 

כן, אנחנו יודעים: לכל אורך המודרנה סנטו אמנים בקלאסיקה (אם לא "אולימפיה" מ- 1863 – הפרודיה של אדוארד מאנה על ונוס של טיציאן, כי אז השפם המפורסם שהוסיף מרסל דושאן ל"מונאליזה", 1919). ולא זו בלבד, שליופי אינסוף פנים, ובהם גם אנטי-קלאסיים ואף כאלה הגובלים במכוער-לכאורה, אלא שהאמנות המערבית שמאז שנות ה- 70 (ובעצם, עוד מאז "העלמות מאביניון" של פיקאסו, 1907, או האסלה של דושאן, 1917) שבה והצהירה דה-אסתטיזציה. משמע, חוסר עניין בעיצוב אסתטי, קרי – ביופי (גם אם, בסופו של דבר, תמיד עסקה האמנות בהצעתו של יופי אחר, חדש). כל זה ידוע לנו היטב, אף מקובל. ויחד עם זאת, התאגדותם של אמנים צעירים, ממיטב הכישרונות הישראליים, חבורה שממנה ילבלב עתידה של האמנות הישראלית בשנות ה- 80-70 (בואך "דלות-החומר") – התלכדות שכזו לצורך התקלסות בדימוי יופי נשגב, אומרת דרשני בכל הקשור למעמדו ואפשרותו של יופי קלאסי באמנות הישראלית. איני מכיר בתולדות האמנות שום מקרה מקביל של אופנסיבה קבוצתית פרומיננטית נגד מודל יופי עליון (למעט, האגרסיות האיקונוקלסטיות הדתיות לתקופותיהן). הפוטוריסטים האיטלקיים, הקוראים תיגר על המוזיאונים ב- 1909? אפילו הם, – צרה של עשירים – כתבו על שריפת מוזיאונים, אך לא עשו דבר בנושא.

 

מכאן, שלא התגרות בעוד "פרה קדושה", בנוסח ה"פופ-ארט", היא שמתמצתת את "עשר + עולה על ונוס". לא, כי אם הצהרת-עומק מודעת ובלתי-מודעת גם יחד בנושא הרלוונטיות של היופי מהסוג הניאו-אפלטוני לתרבות הישראלית מהסוג התל אביבי.

 

בטרם נכיר מקרוב את פירות-ההילולים של ה"עולים על ונוס", נציין מספר מקרים נוספים, מאוחרים יותר בחלקם, של הידרשות אמנותית-ישראלית לקלאסיקה: נזכיר את יעקב שטיינהרדט שיצר ב- 1962 סדרת חיתוכי עץ בנושא שברים ארכיאולוגיים (עמודים דוריים, אבנים) המשולבים בטורסו של פסל-אישה יווני-רומי, או ראש מנותץ. במחצית השנייה של שנות ה- 60 צייר סרג'יו סֶגְרֶה ציורי אקריליק הממזגים דימויים פיסוליים קלסיציסטיים עם דימויי אופנה סמי-פורנוגרפיים. מתחילת שנות ה- 70 ועד סופם לא חדל יגאל תומרקין להתייחס למודל היופי הרנסנסי – לחתך-הזהב, לוונוס של בוטיצ'לי (הדפס-משי, 1970 ובו ארבעה ראשים משוכפלים של ונוס), לציורי אוצ'לו, מחוות לדירר, ללאונרדו, לפיבונאצ'י ועוד. ב- 1978, בעקבות ביקור בפירנצה, רשם בשולי מתווה לפסל:

"איך להגדיר את פירנצה? קשה לומר. קל לשלול. קשה לעשות: אולי לעזוב את פירנצה. פירנצה: הרנסנס המושלם מול המאה העשרים. אחר החלפת רעיונות מתמדת במשך 8 חודשים (ואיני בטוח שזאת התשובה!) חשבתי על תלייה של קאמרה-אובסקורה בפרופורציות של חתך-הזה בתוך מסגרות פלדה אל-חלד. התמונה המהופכת המוסגרת בנוף ובחומר יהווה את הקשר של המאה העשרים לרנסנס וחזרה אל המאה העשרים."

 

באותה שנה, הוסיף:

"מעולם השתכרתי מיופייה של איטליה. ולא שבעתי יפי מראותיה […] ולהשתאות מיפי מגדלי סן-ג'מיניאנו ולהבין את מחשבתם המשוכללת של יוצרי הרנסנס – אוצ'לו, ברונלסקי, אלברטי ואת חיפושיהם של לוקה פואצ'יולי ולאונרדו דה-וינצ'י. […] יצרתי פרפרזות על אומני הרנסנס. השתמשתי באלמנטים שלהם כציטטות לצידוק המשך היצירה משם לכאן. של המשך ישיר, של קונטרה-פונקט, של דבר והיפוכו. אך […] לא רציתי ולא יכולתי לראות עצמי עומד בין מיכלאנג'לו, בנוונוטו צ'ליני בפיאצה דל סניוריה. […] ובכל זאת עובד האגו ולצדו השטן המסית: […] אני רוצה להציב משהו לאיטלקי יקר וחשוב, מישהו שהשפיע עלי ביודעין ובלא-יודעין. איש שנכח מלכסיקון האמנות […], לאונרדו מפיזה (1230-1170) אשר התאהב בחתוך הזהב ומספרים באותו ערך = פי – עד שקרא לעצמו באופן דו-משמעי 'פיבונצ'י'…"

 

תומרקין לא היה בודד בהערצתו את המודלים האסתטיים הגבוהים מאירופה. ב- 1972 שב אורי ליפשיץ משהייה ארוכה באירופה והביא עמו מטען של ציורים ה"מתכתבים" (בדרך הציטוט, אך גם בליווי של שרבוטים מתיילדים ונונ-סנסיים, דימויי אלימות ועוד) עם תפארת הרנסנס והבארוק: "הסעודה האחרונה" של דה-וינצ'י, ציורים של ולאסקז, ורמר וגוייא. דגנית ברסט יצרה ב- 1975 בקירוב סדרת ציורים המטפלים טיפול רב-צבעוני בנוסח "פופ-ארט" בפסל "דוד" של מיכלאנג'לו, והטומנים בחובם מסר ג'נדרי. ב- 2004 הציגה ברסט במוזיאון חיפה, בין השאר, צילומי פסלים קלאסיים שבורים –

"אלגיה לכליה ולהתפוררות. […] ברסט מדברת באמצעות דימוי הפסל הקלאסי השבור על המוות המכרסם בחיים, על המחלה הפוגמת ביופי, ועל יסוד השלם, הקלאסי, שהיה שם בראשית הדברים."[1]

 

בשנים 1983-1982 יצר רפי לביא ציורים קולאז'יים על דיקט, בהם הודבקו, בין השאר, צילום של ראש פסל קלאסי (כנגד מודעה של תנועת המושבים בנושא מסע-אופניים), או תבליט רנסנסי של המדונה עם הבן ועם יוחנן (כנגד מודעה של עיריית תל אביב בנושא אירועים במרכז האמנויות), ועוד. באותה תקופה צייר גבי קלזמר בצבעים תעשייתיים תמונות סינמסקופיות פסוודו-"נשגבות" של קריסת מקדשים ופסלים קלאסיים. ב- 2003 הציג יצחק ליבנה את ציורי סדרת "לאמֶנטי" (קינה) הכחלחלים, שהתבססו על תצלום של פיסול צרפתי ניאו-קלאסי, שליבנה צילמוֹ ב"לובר" ועיבדו לציור. היו אלה ציורי אֵבֶל המגיבים לכאבי האינתיפאדה השנייה.

 

מה שעולה משלל הדוגמאות הללו הוא, שהאמן הישראלי,הבא אל תפארת הקלאסיקה, חש צורך להעמידה בהקשר של הרס, השפּלה, נמיכות תרבותית, מוות. ולכל אורך הדרך, ההכרה הברורה, שהמקום והזמן – ישראל, המזרח-התיכון, המאה ה- 20 – אינם יכולים להכיל את הנס האסתטי מהסוג הפלורנטיני. תמר גטר התמחתה בשנות – 70 בניסוחים ציוריים של הטענה הזו. במונחים דהיום נאמר: או פלורנץ או (שכונת) פלורנטין; או "חתך-הזהב" או חתך-הדיקט. במידה בלתי מבוטלת, האתוס של "דלות-החומר", לפי שרה ברייטברג, היה מושתת על הכרה זו.

 

read more »