אין חפץ בו

                                 אין חפץ בו

נכנסתי לחנות יודאיקה במרכז ירושלים, אחת מאותן חנויות, ולא האמנתי למראה עיני: כיעור שכזה לא ראו, לא שפחה על הים ולא עבד על החוף. על המדף ניצב פסלון דו-ממדי, כ- 20 ס"מ גובהו, עשוי פליז ומצופה פאטינה שחורה – דמות אישה בצדודית, עטויה גלימה מזרחית-תנ"כית, ניצבת קפואה מימין למבנה אבנים מלבני האמור לסמן באר, בראשו כד, בו אוחזות ידי הגברת. משמאל לבאר, שיח צבר. עד כאן המופע המופלא ועתיר-הדמיון המבקש להפגישנו, אולי עם רבקה, אולי רחל ואולי סתם עם דימוי "מזרחי" שבלוני. קיפאון ושטיחות מאפיינים את הפסלון המפוקפק והבנאלי הזה, ויותר מכל – – – כיעור, כיעור שאין כדוגמתו. כה מכוער החפץ, עד כי יוצרו/יוצריו נמנעו מלחתום עליו.

אני מכיר היטב סוג זה של חפצי מתכת (בעיקר, פליז ונחושת) – פסלונים, כדים, צלחות, חנוכיות, צלחות-נוי וכו' – מרביתם מצופים בפאטינה שחורה או ירוקה או באמאיל כחול, חלקם מדמים פסיפס. כולם מיטב תוצרת הקיטש הלאומי-ישראלי משנות ה- 50. חנויות המזכרות והיודאיקה בירושלים עולות על גדותיהן בסוג נקלה זה של מוצרים, ששועתקו בהמוניהם לאורך העשור הנדון (ובעצם, עד לאחר "מלחמת ששת הימים") מטעם בתי מלאכה דוגמת "פל-בל", "אופנהיים", "האחים דייגי", "נוגה", "ויצ"ו", צל-ציון ועוד. לתדהמתי כי רבה, אף קמו עוד ועוד אספנים לסוג זה של קבס אסתטי, המזוהה כיום כ"ארצישראליאנה", למרבה הבושה, וכמובן, שמוכּר לי היטב ספרה של נורית כנען, "ארץ חפץ" (מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, ויד בן-צבי, ירושלים, 2006), שהתמסר בשקיקה לסקירת החפצים הנדונים ולסיווגם הסמלי, כמעט כולם מאוסף ויקי בן-ציוני.

בטרם אפנה לשאלות ברומו של עולם, הקשורות בתופעה הנדונה, הבה נכיר במקצת את האויב: הנה חנוכיית פליז מגושמת, בתי-הנר שלה נישאים על ראשיהם של שמונה המכבים – פיגורות סטריאוטיפיות קבועות, כולם בצדודית, כולם בשמלות, מגנים (נושאי מגן-דוד) וחרב בידם. העילגות הפרימיטיבית של היציקה, היעדר כל חן בעיצוב, הכיעור… והנה "תמונת קיר" במבנה משולש-אמבואידי, שהיה כה חביב בישראל שנות ה- 50: בתחתיתו הצרה של המשולש, על פני הרקע השחור, מופיעה המילה "ישראל", שעה שמרכז המשולש מאוכלס בדימוי מוזהב של נערה נושאת כד על כתפה. ברקע – דמות זעירה יותר של רקדנית ולידה דימוי בלתי ברור נוסף. עיצוב גס ומגומגם מזה לא תמצאו. איפה עיצובי רבן וגור-אריה ה"בצלאליים" ואיפה העיצוב הזה?! וכן, בל נחמיץ, הכיעור, הכיעור הדוחה. והנה צלחת-נוי עגולה מפליז מושחר, שבמרכזה מחוללים הוא והיא בלבוש תימני: דימוי שטוח, פשטני, עלוב, יוצא-ידי-חובתו הדקורטיבית ברמה החאלטורית ביותר שניתן להעלות על הדעת.

נסתפק בזאת. המסר ברור. הוא שטף את הנוף התרבותי-עממי של ישראל בעשורהּ הראשון, ומילא את בתיה ודירותיה בתועפות כיעור, בנליה ומגושמוּת רגרסיבית חסרי תקדים. הצנע הכלכלי, מסתבר, לווה אז בצנע אסתטי… והשאלה כפולה: א. מה מסמנת רגרסיה אסתטית שכזו ומה היא אומרת על החברה בה היא התהוותה ובה ידעה פופולאריות? ב. הכיצד זה, שבאותן שנים עצמן של העשור הראשון, התפתחה במקביל אמנות אנינה ופרוגרסיבית בנוסח ההפשטה הלירית של "אופקים חדשים"? שמא נאמר, ברוח מאמרו הנודע של קלמנט גרינברג מ- 1939, "אוונגרד וקיטש"[1]?

גרינברג כתב את מאמרו לרקע עליית ההפשטה של "אסכולת ניו-יורק" ובהשוואה לאמנות הסטליניסטית והפאשיסטית של אירופה דאז. הניגוד היה ברור: אמנות חופשית לעומת אמנות "מטעם"; אמנות כמבע היחיד לעומת אמנות כדְבַר-הלאום; אמנות אנטי-ממסדית לעומת אמנות (הקיטש) ככלי שליטה טוטליטארי; אמנות של תהליך לעומת אמנות של אפקט; אמנות הפונה לעלית לעומת אמנות הפונה להמון; אמנות יצירתית טהורה לעומת אמנות מתועשת; אמנות החד-פעמי לעומת אמנות של נוסחאות; ועוד.

אדגיש: איני שותף להגדרה הרחבה של הקיטש, כפי שהבינו קלמנט גרינברג. שבעבורו, כל גילוי ריאליסטי, או גילוי של תוכן באמנות, פירושו קיטש. מבחינתו, צייר ריאליסטי ענק, דוגמת איליה רפין, האמן הרוסי מימי הצאר, הוא קיטש בהתגלמותו, שהעדפתו הסובייטית על פני פיקאסו מתמצתת את כל הניגוד המפורט לעיל בין אוונגרד וקיטש. לא, איני שותף להיסחפות זו. אך, את הניגוד העקרוני בין קיטש לאוונגרד אני בהחלט מקבל.

נאמר אפוא: האוונגרד של ההפשטה הלירית הישראלית (1963-1948) לעומת הקיטש הלאומי של התרבות העממית דאז. מי עומד מאחורי זה האחרון? לכאורה, רק מספר אומנים ובתי מלאכה שפרנסתם בכך. אלא, שאין להפריד בין התמאטיקות של החפצים הנדונים מהתכנים והדימויים שהיו נקוטים ב"מחולות דליה" (שראשיתם ב- 1944), בקירות הפסיפס, בזמר הרועים, בשירים ברוח "שיר-השירים", בספרות התנ"כית ואף באפנת "משכית". דהיינו, עסקינן ברוח-זמן מקומית, מין "פולק-גייסט" של ישראל בשנות ה- 50, מגמה שנתמכה בחלקה על ידי המוסדות הלאומיים, ולו בעקיפין.

נשוב, אם כן, ונשאל: מה עשוי להכשיר בתרבותה של חברה גל כה עכור של עשייה אסתטית קלוקלת דוגמת חפצי הנוי המתכתיים הנ"ל? תשובה כללית מתבקשת היא – סוג של ניוון. דקדנס. המעבר מימי שחר ההתיישבות, תקופת עליות שנייה ושלישית, אל ימי המדינה שבדרך ומהם אל ימי הממלכתיות – המעבר הזה החל מדלדל ומייבש את החיוניות האותנטית של הלהט הניאו-תנ"כי, האקזוטיקה המזרחית (כולל זו התימנית), גם אם עדיין טרם פג הקסם הארכיאולוגי בעל הצביון הלאומי המובהק (מצדה וכו'). ערכים אלה, שהפעימו דורות של חלוצים ועולים, החלו מאבדים ברובם את הרוח במפְרָשיהם, אך בה בשעה, המשיכו לשמש את "משרד ההסברה", "קול ישראל", אף את התנועה הקיבוצית (במאמציה לנסח תכנים וצורות חדשים לחגי ישראל) ואת משרד המסחר והתעשייה (התומך ומעודד יצירת מוצרים "ישראליים") וכו'. הנה כי כן, הערכים האידיאליסטיים של אתמול החלו הופכים בשנות ה- 50 חלולים יותר, מלאכותיים יותר, ובמילה אחת – שקריים יותר ויותר. וכך, תחת המטרייה של סיסמאות בסגנון "כור-ההיתוך", "קיבוץ-הגלויות", "נחדש ימינו כקדם", "ושבו בנים לגבולם" וכו' – נשלפו כל אותם דימויים של האידיאליזם התנ"כי והפסוודו-מזרחי, ההולכים והופכים עבשים ועקרים. ודומה, שמכאן ואילך, התוצאות הן בלתי נמנעות: הפסוודו-אותנטי יוליד אך ורק את הפסוודו-אמנות; השקר יוליד את הכיעור.

אך, רק רגע: האם לא אני הוא זה שכתב בסימפטיה, עוד ב- 1995, על "האידיליה של שנות ה- 50", תוך מעקב אוהד אחר כל אותן אוטופיות פסטורליות בציורי אהרון כהנא, משה קסטל, שלום סבא ואחרים?[2] וכלום לא אני הוא זה שכתב בסימפטיה, עוד ב- 1991, על עבודות הקרמיקה של חוה סמואל ("כד וספל"), בני הזוג כהנא, ואפילו בית חרושת "לפיד", שנקטו בדימויים ארצישראליים מזרחיים-תנ"כיים בשנות ה- 50?[3] והאם לא כתבתי בהערכה, עוד בשנות ה- 80, על קירות הקרמיקה והפסיפס משנות ה- 50?[4] ואפילו על החפצים המעוצבים בפולקלוריות על ידי חברי קבוצת "יד" (בני משפחת שץ: בצלאל, לואיז וזהרה) ואחרים? כן, את כל אלה חקרתי בחיבה ועל כל אלה כתבתי בכבוד. אפילו למסכתות הפאתטיות והמגוחכות משנות ה- 50 הקדשתי פרק בלתי מתנשא בספרי מ- 1980, "אדמה אדם דם". כיון שכך, מה לי לפתע נכנס לאמוק ומתפרע כנגד מוצרי "פל-בל" ודומיו?

התשובה אחת היא: אמנים של אמת מול בתי מלאכה של שעתוק קלישאות מתועשות. זוהי גם התשובה לפער בין שרידי האידיאליזם החי בשנות ה- 50 לבין מסחור האידיאליזם המת ותפלולו (תפלול = מניפולציה). אנחנו חוזרים אל קלמנט גרינברג:

"קיטש הוא מוצר של המהפכה התעשייתית שהביאה לעיור (אורבניזציה של) ההמונים במערב-אירופה ובאמריקה […]. תוך שהם מאבדים את טעמם לתרבות העממית מהרקע הכפרי ותוך שהם מגלים בה בעת כושר חדש לשעמום, ההמונים העירוניים החדשים הפעילו לחץ על החברה לספק להם סוג תרבות ההולם את צרכיהם. על מנת לענות על התביעה של השוק החדש, מוצר חדש הומצא: תחליף-תרבות, קיטש, שנועד לאלה, שהם בלתי רגישים לערכי תרבות אותנטית […]. קיטש, הנוקט כחומר גלם בסימולקרה הנחותה והאקדמית של תרבות אותנטית, מעודד ומפתח אי-רגישות זו."[5]

נניח לפטרוניות הבלתי-פוליטיקלי-קורֶקטית של גרינברג. כיום, טקסט כזה לא היה עובר בשלום. ואולם, בל נחמיץ את הבחנתו של המבקר האמריקאי בין תרבות אותנטית, קרי – אמנות איכותית, לבין מוצרי הקיטש ההמוניים. בהסתמך על הבחנה זו, אטען: בתקופת הביניים של המעבר מחברה חלוצית אידיאליסטית ואוונגרדית לחברה בורגנית של מדינה מתמסדת, בתקופה זו של שידוד ערכים ושינויים בזהות הקולקטיבית הישראלית, משקעי האידיאליזם מאתמול נדרשו למבע האותנטי של אמנים על מנת להמשיך ולשמור את שלהבת האתמול בוערת. אלה הם, אכן, כהנא, קסטל, סבא, פרלי פלציג, מרדכי גומפל, חוה סמואל וכו', שהאידיאליזם הציוני בעבודותיהם משנות ה- 50 מתעלה מעל לתהומות הקיטש. לא כן, מפעלי חפצי הנוי המתכתיים, בהם פתחנו: אלה הם מוצרים נטולי נשמה, רליקוויות של אידיאליזם מת, דקורטיביות עקרה, מושאים חפים מכל ערך אמנותי.

וישנה גם אופציה אמנותית נוספת: זו השוללת על הסף את האידיאליזם הגוסס מאתמול ועושה להצמתתו. וכך, כנגד התרבות התעשייתית הריקה שהצמיחה מבע פלסטי כה גס, החף מכל נים של עידון ורוח, עלתה בשנות ה- 50 האל-ממלכתיות הבוטה והאליטיסטית של "אופקים חדשים" – אמרה "לא" למקום, "לא" לציוויי ההנהגה הלאומית, "לא" לקלישאות של הדימויים הלאומיים, "לא" לקיטש. וברובד האמנותי, "לא" לפיגורטיבי, "לא" לסמלי, "לא" לעממיות מזויפת. ומה יוכיח כל זאת יותר מאשר העימות המפורסם בין דוד בן-גוריון לבין "עוצמה", ציורו המונומנטאלי של יוסף זריצקי ב"בנייני-האומה", 1958. איני מכיר כל התייחסות של דוברי השיח המופשט דאז שמכוון היה כנגד החפצים הדקורטיביים, המציפים את החנויות ואת הבתים. אך, במבט מעכשיו, נדמה לי, שכנגד קוטב האוונגרד האמנותי של ישראל ההיא יש להציב – לא את הבינוניות של אמני אגודת הציירים והפסלים, אלא את פסלון הפליז של רבקה-רחל, בו נתקלתי בחנות הירושלמית. אותו ואת דומיו.

[1] Clement Greenberg, "Avant-Garde and Kitsch", Partisan Review, New-York, VI, No. 5, Fall 1939, pp.34-49.

[2] גדעון עפרת, "האידיליה של שנות ה- 50", "ביקורי אמנות" הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 153-136.

[3] גדעון עפרת, "ראשית הקרמיקה הישראלית 1962-1932", בית האמנים, ירושלים, 1991.

[4] ראו ב"מחסן" הנוכחי את מאמרי, "אמנות קירונית בישראל: שנות ה- 50".

[5] לעיל, הערה 1, עמ' 45.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: