סוף עונת הרב-מילים

                      סוף עונת הרב-מילים?

 

בחודש פברואר 2007 יצא לאור בקול תרועה מגאזין ישראלי דו-שנתי לאמנות, "פיקניק" שמו. ערכו אותו חוקרת האמנות, עדי אנגלמן, דן גבע (מעצב) ומאיר קורדבני (אדריכל). בחוברת היו 208 עמודי צבע עם צילומים של 175 עבודות של כ- 40 אמנים. שום טקסט: רק דימויים חזותיים. היה זה עדיין בתקופת כתב-העת "סטודיו", במה עתירת מלל ז'ארגוני, והמסר של "פיקניק" היה חד וברור: "די, מספיק עם הברבורים!". גם אם המשיך בדרכו של כתב-עת קודם (אף הוא לא החזיק מעמד), "אספיס" (יוני, 2000, עורכת: יעל ברגשטיין), "פיקניק" היה כתובת על הקיר, והכתובת הכריזה בקול: יותר מדי מילים גודשות את עולם האמנות.

 

אין מנוחה לטקסט באמנות: הוא עולה, הוא יורד, הוא שוב עולה ושוב יורד. לאחר שנולד בקול תרועה ב"קטלוגים" של ה"סאלונים" הפאריזאים במאה ה- 18 (דניס דידרו, שארל בודלר וכו'), הוא מצא עצמו תחת מתקפה קשה של המודרנה שבסימן "אמנות היא צורה משמעותית", ההפשטה כשיאה. עתה, לאורך עשרות שנים, דולדלו מאד הטקסטים הקטלוגיים (הקטלוגים עצמם היו דלים), ואפילו שמות יצירות התנזרו מתיאורים מילוליים מדי. "היצירה צריכה לדבר בעד עצמה!", אמרו לנו. ואז, בשנות ה- 70 של המאה ה- 20, בא תור הזהב הטקסטואלי של העידן המושגי: מעמדו של האוצר-הפרשן עלה פלאים, המבואות הקטלוגיים הלכו והשמינו, התערוכות לוּו בטקסטים קירוניים מבארים, ומשהתעצמה ההילה העיונית של האמנות, בשנות ה- 80 ואילך, כבר הפכו הקטלוגים לספרים שמנים וכבדים מנשוא. בישראל, היה זה תור הזהב של עידן מרדכי עומר כמנהל מוזיאון תל אביב: דגילתו באידיאה של האוצר החוקר אמרה מונוגראפיות פרטניות וארכניות בנוסח הספרים הגיגאנטיים על אריה ארוך, מיכאל גרוס, דני קרוון, יעקב דורצ'ין, יגאל עוזרי וכו'. אפילו יונה פישר, מי שנודע במבואות הנזיריים שלו בקטלוגים של מוזיאון ישראל, החליף מהלך וכתב מונוגראפיות מקיפות על יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי.

 

עד לא מכבר נמשכה החגיגה של הטקסט הרב-מילולי באמנות: עוד ועוד אוצרים ופרשנים חיברו ספרים "אוֹבּיסיים", עד כי התופעה הפכה כמעט לצו מחייב. כיון שלא נעסוק ב"חטאותיו" של המחבר בהיבט זה, נזכיר את ספרה הכבד של שרה ברייטברג-סמל על משה גרשוני; את ספרו הכבד של יגאל צלמונה על מיכה אולמן; את ספרה הכבד של שרית שפירא על רפי לביא; את ספריה הכבדים של גליה בר-אור על אביבה אורי, מיכאל דרוקס ועוד; את ספרה הכבד של אירית הדר על משה מוקדי; את ספרי הענק על תמר גטר, יאיר גרבוז וכו' וכו' וכו'.

 

משהו הולך ומשתנה. תחילה, היה זה בגלריות, בתערוכות קבוצתיות: המנהג הנפסד הזה לסלק מהקיר תוויות עם שם האמנים (שלא לומר, פרטי העבודה המוצגת). הנה כי כן, אתה נכנס לגלריה ונקלע למשחק ניחושים – מיהו האמן המוצג? אם תתאמץ, תגלה "מפה" אזוטרית על הדלפק או בפאתי האולם, וזו אולי תצליח להנחות את מבטך האובד בחלד. "מות המחבר", לימד אותנו רולאן בארת, והתערוכות הקבוצתיות הנדונות אכן הרגו את האמן, כלומר את המידע אודותיו (שמו, גילו, רקעו וכו').

 

חרש חרש ומבלי משים, הזדחלה לה המתקפה נגד הטקסט גם למתחם המבוצר של הקטלוגים המוזיאוניים. עודנו בראשית הדרך, ואיני משוכנע שרבים שמו לב לתופעה, לפיה אומצה דיאטה משמעותית לפרסומי תערוכות וכמעט שפסק השיטפון של הספרים עבי-הכרס. מזה חודשים ארוכים, שהקטלוגים קטנו בפורמט, רזו להפליא, ומה שהיה בעבר מונוגראפיות חקרניות, שב והפך ל"מבואות". האוצר כהיסטוריון חוקר מפנה מקומו לאוצר כפרשן. גם ספר מונומנטאלי למדי, דוגמת קטלוג תערוכת דוד ריב (מוזיאון תל אביב, 2014), אוכלס במאמרי פרשנות ושיחות עם האמן, לא במעקב מונוגראפי דקדקני.

 

האם אנו עדים רק להידוק חגורה פיננסית, או שמא משהו עמוק יותר מתחולל בחשאי? אני מאמין באפשרות השנייה. אני מנסה לחשוב, למשל, על אוצרות ואוצרים צעירים – ויש המון מאלה בעשוריים האחרונים – שהוכיחו עניין במחקר מונוגראפי. איני מצליח להיזכר ביותר משניים-שלושה, וגם הם אינם ממוסדות המרכז. כותבי המונוגראפיות הגדולות נמנים כמעט כולם על דור מבוגר הרבה יותר. כך, איתמר לוי הוותיק עדיין עקב ב- 2014 אחר התפתחותו הכרונולוגית של גבי קלזמר (גם הקטלוג שלו לתערוכת "אפס" בביתן הלנה רובינשטיין כבר צומצם בפורמט) ואילו גליה בר-אור הוותיקה עדיין פרסמה מונוגראפיה על פנחס כהן גן (מוזיאון תל אביב, 2014). אך, המעבר ההדרגתי הבין-דורי של האוצרים (שהוא גם המעבר מקבוצת האוצרים הכריזמטיים לתפזורת "ריזומית" של אוצרים פחות כוחניים, אולי גם פחות מגלומניים) מאשר פיחות גדול ב"טרחנות" היסטורית מונומנטאלית ועניין גובר בביטוי "תזה" אישית בפורמט צנוע. התחושה המתחזקת היא, שמתחיל "להישבר" מגודש המילים. בעיקר במרכז, פחות בפריפריה (עין-חרוד עדיין מאמינה בחקר האמנים). הרושם המתחזק הוא, שאותה חברה ואותה תרבות ישראלית עכשווית, המסתפקות בדואליות של כותרת ראשית ו"שורה תחתונה", המְתַקשרות במסרונים לאקוניים להחריד (ומבטלות את תיבות הדואר, משמע כתיבת מכתבים), המעניקות במֶדיה מקום מרכזי לדימוי החזותי, הדוגלות בתקצירי ה"וויקיפדיה" על פני קריאה למדנית מפרכת, – חברה ותרבות שכאלו גם פחות ופחות מאמינות בארכנות מילולית בהקשר האמנותי.

 

סוף עונת הרב-מילים. סוף עונת ה"גראפומנים" מסוגו של המחבר הנוכחי והמוזכרים לעיל. רק רגע: אלה מביניכם שנושמים לרווחה, מוטב שיתנו דעתם למחיר: תקופת החסד של העשרת המדף של ספרי האמנות הישראלית עלולה לבוא לקצה. תפארת המחקרים הפרטניים והמעשירים לטווח ארוך על יוסף זריצקי, יוחנן סימון, לאה ניקל, יוסל ברגנר, אורי רייזמן, לארי אברמסון וכו' – עלולה לפנות מקומה ל"מבואות". חכמים ומשכילים ככל שיהיו המבואות הללו, ערכם לטווח ארוך מוטל בספק. האמונה, שהאקדמיזציה של לימודי האמנות באוניברסיטאות ובאקדמיות לאמנות תוציא מתוכה שפע של חוקרי אמנות, – האמונה הזו מופרכת וגוועת נגד עינינו. אולי מחמת עליבות העניין האוניברסיטאי בתחום לימוד האמנות הישראלית, ואולי מחמת היעדר המחויבות האקדמית להכשרת דור חוקרי אמנות בתחום זה.

 

ושיהיה ברור: אין במגמה המצערת הנדונה בבחינת אישור לחזרה למודרניזם של "צורה לשמה", אלא יותר אישור לאותו ריבוי פוסט-מודרני מעצבן, בו נעניק מעמד שווה לאינספור החלקיקים הקוואנטיים, משמע – לא נתמקד ונעמיק בחקר רב-מילים של אמן X, לבטח לא במחקר-עומק של אמן ישראלי (שהלא, אנחנו גלובאליים!). זאת ועוד: אני מתחלחל מהמחשבה, שמא צמצום המרחב המילולי בעולם האמנות שלנו (רק שלנו? אין בידי די מידע בנושא) מהדהד את "הראש הקטן" ואפילו את המגמה הבידורית הממארת (תסמונת ערוץ 2) של התרבות המקומית.

 

באשר לי, אמשיך לפמפם, לפלוט מילים ולעבּר ספרים הריוניים. לא תעצרוני.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: