גילוי וכיסוי בציור

                             גילוי וכיסוי בציור

בקטע קצר בקטלוג, "המוזיאון מציג את עצמו" – אמנות ישראלית מאוסף מוזיאון תל אביב – ניתחה שרית שפירא ציור ידוע של רפי לביא מ- 1968, "ללא כותרת", צבעי שמן, קולאז' (כרזה מודבקת) ועוד על דיקט. כאן, בכרזת הפרסום של קולנוע "חן" לסרט בשם "הפחד", מחק לביא בצבע לבן את שם הסרט כמי שמכסה/מוחק/ מסתיר/מצפין/מדחיק/קובר את הפחד. מונחיה של שפירא היו פחות פסיכולוגיסטיים ויותר מטאפיזיים: "הסוואתם של דימויים מילוליים […] היא פן של אסטרטגיית הכיסוי והגילוי של דימויים הקשורים להעלאתו של הנשגב."[1] כאילו, במו ההסתרה של הדימוי הרגשי הטעון – כגון, זיווג שמות האמן ורעייתו (אהבתם), או "הפחד" – מתגלה ומתעצם הרגש. הגילוי שבכיסוי.

על מגמת הכיסוי בציורי רפי לביא נכתב לא אחת: כיסוי בלבן, כיסוי בהדבקת דף כזה או אחר, כיסוי (מחיקה) בסימון איקס, בקשקוש ועוד. אך, בדברנו על כיסוי כהצפנה והדחקה באמנות, לתודעתנו עולה מיד ציורו של משה קופפרמן: הלה לא חדל לרבד את ציוריו המופשטים בעוד ועוד שכבות מחיקה, לצד עוד ועוד סימני שלילה, עוד ועוד עבודת מכחול הבונה על פני השטח מבנים המשתיקים מבני תת-שטח קודמים, קוברים רבדים ומעלימים מטען נפשי עלום, אשר רק ב- 1998 נחשף על ידי האמן כמשקע אימה הקשור בשואה. והציור כולו כתהליך של הוספה צורך החסרה. גם על כך נכתב רבות.

אך, קופפרמן ולביא אינם לבדם כאמני כיסוי באמנות הישראלית. פמלה לוי, מיכל נאמן, גרי גולדשטיין ויהושע נוישטיין הם רק ארבעה נוספים ששמם מתבקש בהקשר הנדון: פמלה נהגה להתחיל רבים מציוריה בכתיבה על הבד, מין זרם-תודעה אינטימי, שעליו "עלתה" בציור ריאליסטי של דימויים – נערות חשופות-גו, חיילים, נופים אורבאניים וכו'. תהליך הציור היה, בין השאר, תהליך הצפנתו של הטקסט המקורי. ומיכל נאמן? היא מפורסמת, כידוע, ב"ציפוי" שכבת ציור ראשונה (לא אחת, שכבה "זבת-דם") ברצועות סקוטש-טייפ בגוון אוף-ווייט, עד כי גוף הציור נעטף כולו ב"עור", שייובש ו/או שיוסר חלקית במהלך הזמן, כך שיחשוף את ה"בשר" המקיף מספר מילים מודפסות. גרי גולדשטיין מכסה ומכלה באורח שונה: הוא, כידוע, נוטל דפי ספרים ישנים, ובתהליך איטי ועמלני, הוא מוחק בעטים צבעוניים קטעים מהדימויים הנתונים על הדפים, וממירם במערכת דימויים אישית, היונקת מ"קומיקס", מזיכרונותיו (הפרטיים והקולקטיביים), מסיוטיו ועוד. ויהושע נוישטיין? מאז 1970 בקירוב, הוא לא חדל לקפל ניירות (לא אחת, לאחר שכיסה צד אחד שלהם בתרסיס שחור) ואז לקרוע או לגזור, כך שהמשטח העלום נותר "סודי" בחלקו, בתבעו מאיתנו רקונסטרוקציה הכרתית של מהלך הפעולה היצירתית.

אפשר, שעבודתו המפורסמת של בני אפרת, "הוספה צורך החסרה" ("Adding to Subtract") היא התמצות המושגי המרבי של התחביר הציורי הנדון: אפרת נטל ב- 1970 נייר משובץ, ובעזרת דיו לבן סימן מספר קווי משבצות, כלומר מחקם, ובזאת ברא תצורה מינימליסטית בתהליך של הוספה מחסירה. גם על העבודה הזו נכתב לא מעט.

אמני ה"כיסוי" חוצים ז'אנרים באמנות הישראלית. הם מחזירים אותנו אחורנית לקולאז'ים של אריה ארוך מתערוכת 1964 שלו (בגלריה "מסדה", תל אביב), בהם שרבט האמן בפסטל-שמן על דפי מגאזינים עד כי כמעט ומחקם עד תום (אלה השפיעו מאד על רפי לביא. ולמותר לציין, שכל קולאז' הוא מקרה מובהק של כיסוי והסתרה). גם איננו שוכחים את עבודותיו של מנשה קדישמן לאורך שנות ה- 70, אותם דפי ספר טלפונים שהאמן מחק בהם שורות רבות וכפה עליהם דימויים בציור ובקולאז', בבחינת מי שאומר הן לתקשורת (השורות הניצָלות) ושולל אותה בה בעת. עסקינן בקטגוריה נכבדה של אמנות ישראלית מודרנית, החייבת בעומקה להסתרות של ג'ספר ג'ונס בציורי ה"דגל" שלו ממחצית שנות ה- 50. בהחלט רעיון לתערוכה צנועה אך מעניינת שלא אאצור.

לכאורה, מול "אמני הכיסוי" בולטים באמנות הישראלית "אמני הגילוי": אביבה אורי, החושפת ברישומיה הספונטאניים וידויי חרדה; יחזקאל שטרייכמן, המגלה לנו באמצעות שקיפויות צבע את שכבותיו הקודמות; הריאליסטים החדשים שלנו המגלים לעינינו מושאים, נופים ודמויות בזכות מיומנות ייצוג מופלאה; שלא לומר, צלמים דוגמת מיקי קרצמן ואחרים המנכיחים את עוולות הכיבוש ושאר נושאים.

אך, יותר מהצבעה על חלוקה לקטגוריות תחביריות, ענייני במאמר זה ברעיון של "גילוי וכיסוי בציור", פרפראזה על שם מאמרו הנודע של ח.נ.ביאליק מ- 1915, "גילוי וכיסוי בלשון". פה, כשישים שנים לפני ז'אק דרידה, לימד המשורר ההוגה, שהשפה המגלה היא גם זו המסתירה סודותיה ומונעת מאיתנו את הכרת הממשות. מבלי עזרת ההבחנה בין המסמן והמסומן, מבלי "עבודת האבל" של המסמנים הקוברים את מסומניהם, אמר לנו ביאליק:

"…עד כמה מרופף אותו הגשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו […].שהלשון לכל צירופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. […]וכל דיבור, כל נדנוד של דיבור, הוא כסוי משהו על קורטוב של "בלימה", קליפה סוגרת בתוכה טיפה אפלה של "תיקו נצחי".[…] כך המלה מקבלת ישותה דווקא על ידי כך, שהיא סותמת כנגדה נקב קטן מאותו התוהו וחוצצת בפני אפלתו,[…]. כי לא יראה האדם את ה'תוהו' פנים אל פנים וחי. חלום שנשכח – לא ייזָכר עוד. אל ה'תוהו' תשוקתך, והדיבור ימשול בך."

כמובן, שכל האמור על השפה האנושית חל על כל מערכת סימנית, ולבטח על שפות הציור למיניהן, ריאליסטיות, מופשטות וכו'. צא ולמד: הכיסוי באמנות אינו ממתין לציירי הכיסוי המפורש, הללו המצוינים לעיל, שכן עיקרון הכיסוי חל על כל ציור שצויר אי פעם, מאז מערות אלטמירה ועד לדרום תל אביב. איך אמר לנו דרידה ב- 1990? – הצייר הרואה והמראֵה הוא גם הצייר העיוור והמעוור. שכל trait (קו) בדרך אל ה- por-trait

הוא לאמיתו – retrait (נסיגה).

הציור (כל יצירת אמנות בכל מדיום ובכל סגנון) הוא טקס אשכבה, קבורה; כל ייצוג אמנותי הוא אך ורק הבטחה להנכחה מחדש של תוכן-אמת שלעולם לא יגיח, שתמיד יומר בתחליפו הסימני. גם אם תצייר את זוועות השואה בריאליזם אכזר ונוקב (דוגמת סצנת המחנק בתאי הגזים, וראו רישומיה של לאה גרונדיג מ- 1943), לעולם לא תבטא את זוועות השואה. ואפילו תצלם את חומת ההפרדה, לא תבטא את מלוא-משמעותה של חומת ההפרדה. כל ציור (וצילום) הוא ביקור בבית קברות של אמת שהאמן חפץ לבטאה, אך נידון להמיתה. וכיון שכך, כלום לא מדומה היא ההבחנה בין "אמני כיסוי" ל"אמני גילוי"? האומנם סבורים הריאליסטנים החדשים שלנו, שציוריהם המדויקים להפליא תפסו את נופי טוסקנה, את ברושי ישראל ו/או את מושאי המטבח "כמו שהם באמת"? וכי מה בין תדמית אופטית אשלייתית, מדויקת ככל שתהייה, לבין הכרת דבר? תאמרו: אם כך, כיצד בכלל ניתן להכיר דבר-מה? והתשובה ההיידגריאנית ידועה: לא, לא ניתן להכיר דבר על בוריו, שהדבר מצפין עצמו בחביונו מפני מלאכת הוצאתו לאור. הקלאסיקונים הבטיחו לנו שבמעשה האמנות נשיל את החומר העודף ונחלץ את האידיאה הצרופה של הדברים. הרומנטיקונים הבטיחו לנו, שבמעשה האמנות נצליח להבקיע מבעד ל"מסך המאיה" של התופעות ונלכוד את "מהותן". המודרנה הבטיחה לנו, שבדרכה הישירה האקספרסיוניסטית ו/או בדרך התמצות המינימליסטי ו/או בדרך הניסוח המושגי – נדע את האמת. כיום, ברור לנו, שתכריכים (פרוכות, פרגודים, הינומות) חוצצים בין הכרתנו לבין הדבר. כפי שכתב ביאליק: "אך בצלם יתהלך איש, וככל אשר יתקרב אל האור המדומה שלפניו, כן יגדל הצל מאחריו וכן לא ימעט האפל מכל סביבותיו." הכיסוי נגזר עלינו. הגילוי מדומה. גם אם רפי לביא לא היה צובע לבן על המילה "פחד", הפחד היה נותר במאפליה. ולכן, לשרית שפירא אנו אומרים: יותר משרפי לביא מבטא את הנשגב במו הסתרתו, הוא מסתיר את הנשגב במו מעשה הציור, כל מעשה ציור.

ועוד ביאליק: לפי הנאמר במאמרו מעורר ההשתאות, כל טעמן של המילים הוא לגונן עלינו לכאורה מפני הכרת התוהו. אני מרבים במילים כאופן של הכחשה, טשטוש, הסוואה וכו', והכול על מנת שלא נעמוד פנים אל פנים מול אימת הלא-נודע:

"האדם מציץ רגע בסדק שנפתח, ולפחדו הגדול מוצא והנה שוב ה'תוהו' האיום לפניו, והוא קופץ וסותם לפי שעה את הסדק – במילה חדשה כלומר, אוחז ב'סגולה' הבדוקה לו מכבר, מאחותה הקודמת, כמסיחה את הדעת לפי שעה – והוא ניצול מן הפחד."

ואני תוהה: האם אין היצירה האמנותית וחווייתה, מצד אמנים וצופים גם יחד, אלא בחינת הבטחת מה שביאליק כינה "התיק"ו", ואני אקרא "מודוס ויוונדי", בין הכרת הישות המבעיתה לבין מסכי הסימנים? לא גילוי ולא כיסוי, אלא האיזון ההישרדותי בין השניים.

[1] "המוזיאון מציג את עצמו", עורכים: מרדכי עומר, אלן גינתון, מוזיאון תל אביב, 2011, עמ' 173.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: