חסרי-חוּליות, או: האמנות הקוואנטית

             חסרי-חוּליות, או: האמנות הקוואנטית

את אוזלת ידי כהיסטוריון-לשעבר לנוכח האמנות של שנות האלפיים ביטאתי כבר בפתח ספרי, "ביקורי אמנות" (2005), שעה שהגבתי לגאות בכמות ובפלורליזם של עולם האמנות הישראלי העכשווי:

"התסמונת הכמותית הזו מוציאה אוויר ממפרשיו של היסטוריון אמנות עכשווי, משמע – אחד מהעידן הקדום בו עוד התיימר ההיסטוריון לייצג 'תמונה שלימה'. התזמורת כה גדלה, עד כי לא ניתן לנצח עליה. ספק רב אם ניתן עוד, בעתיד הנראה לעין, לכתב ספר מקיף וממצה על אודות פני האמנות הישראלית בעשורים האחרונים. הריבוי, השוני, התחלופה וכו' – מאפשרים אך ורק קליטת רסיסים חלקיים. וכל אותה העת, מאוכלסים השמים לעייפה בהמוני כוכבים נופלים, ללא כוכבי לכת, שלא לדבר על מָאורות-קבע."[1]

ב- 2010 חזרתי על הדברים בספרון, "אמנות מינורית", ועדיין ב- 2015 אני חש בתקפות המחשבה הזו. שכן, איני חדל להיות מוטרד מהשאלה: מה פשר ההימנעות המתמשכת (המוזיאונית והטקסטואלית גם יחד) מאבחון פני האמנות של שנות האלפיים? ותשובתי היא: סירובה האימננטי של אמנות זו להיסטוריזציה.

מה פירוש "היסטוריה"? היסטוריה פירושה מבט מקיף אחורנית על מרחב אירועים בזמנים ובמקומות, העמדתם בסדר ליניארי והתפתחותי, סיבתי או דיאלקטי: תולדות האמנות אישרו התפתחות דיאלקטית (מגמה מורדת במגמה, תנועה אמנותית שוללת תנועה אמנותית קודמת), עובדה שאינה תומכת, בהכרח, בדגילה היגליאנית בהתגלות פרוגרסיבית של אמת במהלך ההיסטוריה.

פעם נוספת נאמר את שעייפנו כבר מלשמוע: הפוסט-מודרנה, זו שאמרה "הן" לריבוי הסתירות הבו-זמניות של הסגנונות, תתי-התרבות, האידיאות וכו' – פוסט-מודרנה זו בלמה את התנועה הדיאלקטית קדימה של ההיסטוריה. הן, זהו הסיפור המוכר על מות האוונגרד מאז סוף שנות ה- 70. עתה, בעולם האמנות הפוסט-מודרני, לא נאתר "ראש-חץ" של זרם אמנותי מוביל (דוגמת מה שזיהינו בעבר: ריאליזם, אימפרסיוניזם, קוביזם וכו'). דומה, שהניאו-אקספרסיוניזם והניאו-גיאו של שנות ה- 80 היו תחנה סופית במהלך הדיאלקטי ההיסטורי של קרבות האיזמים האמנותיים.

על קריסת העיקרון הליניארי לא חדלנו לקרוא בשיח הפוסט-סטרוקטורליסטי הצרפתי, אצל ז'יל דלז ופליקס גוואטארי בעיקר. כלומר, עוד מאז שנות ה- 70 שבנו ולמדנו על אודות ביקורת הלוגו-צנטריות של המחשבה המערבית, קרי – דחיית החשיבה הקווית והאנכית והמרתה בהכרת הריבוי, השוני (différance) וה"ריזום" – צמיחה אופקית מתפשטת. הדברים ידועים. אלא, שמה שעלה בראשיתו כאידיאה פילוסופית וכקריאה טקסטואלית ביקורתית – הפך למציאות תרבותית אמפירית. הנה כי כן, הריבוי האמנותי של העשורים האחרונים אינו עוד מאפשר ניסוחה של תמונה כוללת, ולבטח לא ליניארית: אלפי אמנים חדשים מגיחים וצצים מכל עבר, מקפצים מהבלתי נודע ונמוגים אליו בחזרה. הופעתם בלתי צפויה, בלתי מתקשרת לגיחות של אחרים ו/או לעשייה אמנותית קודמת בשדה האמנות. וכפי שכבר טענתי בעבר, עולם האמנות לא עוד נתון תחת הגמוניות, לא עוד כפוף ל"בעל בית" כריזמטי, אף לא לשררת קבוצה זו או אחרת, משמע – עולם האמנות אינו עוד בר-כיוון. ומכאן, שמרחב אמורפי, רב-פנים, נזיל ו"ריזומי" שכזה אינו עוד אפשרי בעבור ההיסטוריון כ"שדה-מחקר" כולל ומקיף. ההיסטוריון נידון לטפל בחלקיקים, חלקיקים בודדים בלבד.

את קץ עידן הליניאריות יכולתי לאתר גם באנטי-כרונולוגיה של יצירת אמנים פרטיקולאריים עכשוויים הם עצמם: רבים מהם, אף כי לא כולם, אינם עוד חוששים מהדילוג ממדיום למדיום, משינויי תחביר, מהתנסות בחומרים שונים, בנושאים שונים וכו'. תביעת "כתב-היד" הקוהרנטי איבדה מתוקפה בעבור רבים, המתגלים כמין "חסרי חוליות" (ואין בכינוי זה בבחינת שיפוט). במקביל, גם העשייה האוצרותית במוזיאונים הגדולים שלנו דומֵה שקָצַה נפשה בליניאריות: צרורות התערוכות במוזיאון תל אביב אינם מאשרים היררכייה, מיפוי, המשכיות, השקפה אחדותית כזו או אחרת. כן, גם המוזיאון הפך ל"חסר חוליות". אם תרצו, גם תערוכת האוסף המחודשת במוזיאון ישראל היא "חסרת חוליות": חרף המכנה המשותף של "אמנות מגויסת", סידור העבודות על הקירות מחבל בכל מאמץ לוגי לקישור/חיבור/המשך. וכלום לא הפכו הביאנאלות לאמנות לקָניוני-ענק ו/או לירידים המוניים מתישים? מה פלא, שגם מעט ספרי האמנות העכשווית שראו אור לא ההינו להיות יותר מאשר מאספים חסרי שלד של המוני נתונים חזותיים, שבינם לבין עצמם אינם מתיימרים לשום מבנה מקשר ומאחד ולשום גג רעיוני משותף. וביקורות האמנות? גם הן נידונו בעשורים האחרונים לעיסוק בחלקיק הפרטיקולארי: עוד ביקורת על אמן X, עוד ביקורת על תערוכת Y, ומבלי היכולת או הרצון להציע השקפה כוללת, כיוון, מגמה…

אמנות של "חסרי-חוליות". עולם האמנות (בישראל ומחוצה לו) הפך לנחיל עצום של אינספור זחלים ממינים שונים. הדגש הוא על ה"פיזיולוגיה" של ביטול חוט-השדרה. ומדי יום ביומו, עוד ועוד זחלים חדשים צצים, חיים זמן קצר (כולל פרקי הגולם והפרפר) ונגוזים.

איני יכול שלא להשוות את ה"פיזיקה" של עולם האמנות העכשווי למכאניקת הקוואנטים. למותר לציין, שהָבָנתי בתחום מוגבלת מאד והמשוואות של מקס פלאנק, אלברט איינשטיין וכיו"ב הן בעבורי סינית בריבוע. יחד עם זאת, את רעיונות היסוד דומני שאני מבין. בהתאם, כשאני בא לתאר את עולם האמנות של שנות האלפיים במונחי המכאניקה הקוואנטית, כוונתי לאותו הסבר של התנהגות החומר במונחים שנבצר מהמכאניקה הקלאסית להסבירה. שמסתבר, כי תכונות של מדדים פיזיקאליים מסוימים, דוגמת אלה של האנרגיה האטומית או האלקטרונית, מתנהגות באורח בלתי רציף. שגופים מיקרוסקופיים, דוגמת האטומים או האלקטרונים, משנים זהותם, כאשר פעם אחת מתגלים כגל ופעם אחרת מתפזרים. תורת ההסתברות הקוואנטית היא אפוא אנטי הסתברותית בעליל ומונעת כל חיזוי. בין שאר המסקנות מתורה זו, עלתה תיאוריית העולמות המרובים, לפי היקום מתפצל קוואנטית למספר יקומים, כאשר בכל יקום מתרחשת אחת מהתוצאות האפשריות. במונחי מאמר זה, מרחב האפשרויות ממיר את ההיסטוריה הבודדת. עקרון אי-הוודאות הוא השולט בדינאמיקה של החומר: לא ניתן לקבוע בו-זמנית ערכים מדויקים לשום זוגות משתנים של חלקיק אלמנטארי יחיד: ככל שמצבו של אחד המשתנים ידוע יותר בדיוק, כן מצבו של המשתנה האחר ידוע פחות.

עד כאן השיעור בפיזיקה. שכן, די בהבנה השטחית הנ"ל בכדי להודות בהקבלה שבין התנהגות הקוואנטים להתנהגות "חלקיקי" עולם האמנות של שנות האלפיים – האמנים הצעירים, התערוכות, הספרים: בלתי ניתנים לחיזור, למדידה, להאחדה סטרוקטורלית. תאמרו: מה יום מיומיים?! שהרי, ממהותה של האמנות בכל הזמנים, ולבטח מאז המודרנה, לחמוק מכל חיזוי, שעה שרק במבט פרספקטיבי לאחור ניתן לראות את ה"תמונה". אך, לא: אין מדובר במצב ההיסטורי המוכר של הצורך בפרספקטיבה של זמן כתנאי לאיתור הכוחות וזיהוי הכיוון. לא, כי אחרי מספר עשורים של חלקיקים הנפוצים ברוח, של ניצוצות שאינם מתחברים ללהבה – אתה מבין, שמשהו עמוק השתנה, שהחומר אינו כשהיה. שמבנה החומר השתנה.

אני מהרהר, בין השאר, בגורלו של האמן בבחינת אלקטרון קוואנטי, המהבהב לרגע, מקפץ מאי-שם, מופיע, נעלם, שב וצץ ושוב נעלם. אני מנסה לחשוב, בין השאר, על חייו של אמן שכזה, חיים נטולי קריירה ליניארית, חיים של שפע שוני (différance), אך חיים נעדרי התפתחות עקבית ו/או זהות אמנותית אחדותית: איזה מין גורל יזמנו לו חיים קוואנטיים שכאלה? אך, סביר שדאגתי מקורה בהיותי דינוזאור מעידן המודרנה. בתור איש האתמול, איני אלא מודרניסט קשיש הלהוט אחר המבט ההיסטורי על האמנות, מי שמוצא את עצמו על סף השוקת השבורה של קץ הליניאריות. בעבורי, לצד כאב הפרידה מכתיבה היסטורית מקפת על האמנות העכשווית, הוויתור על ההיסטורי פירושו גם ויתור על חלק נכבד מהנאה אמנותית. אפשר שמכאן גם התרחקותי הגוברת מגלריות ומתערוכות בכלל. ואפשר, שכל המאמר הזה אינו אלא הספד עצמי.

[1] גדעון עפרת, "קץ ההיסטוריה (של האמנות)?", "ביקורי אמנות"", הספרייה הציונית", ירושלים, 2005, עמ' 3.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: