הבעיה של הציור: הערה על ציור של שי יחזקאלי

   הבעיה של הציור: הערה על ציור של שי יחזקאלי

זה עתה קיבלתי לידי את הספר, "Imago Mundi: ישראל/אחת: אמנים עכשוויים מישראל", קטלוג אוסף שאצרה נעמי אביב ז"ל ביחד עם בן זוגה, דניאל מילוא, בעבור לוצ'אנו בנטון. מדובר בלקט של יצירות בפורמט מיניאטורי אחיד שהוזמנו ב- 2013 מ- 162 אמנים ישראליים ופלשתינאיים עכשוויים. נעמי אביב הלכה לעולמה בטרם השלימה את המפעל, אך דניאל מילוא נטל על עצמו את משימת ההשלמה, ועתה בידינו אוצר מרתק של יצירה מקומית עדכנית, על כל הטוב והרע שבה.

עיני נתפסת לציור של שי יחזקאלי, מי שזכה לא מכבר ב"פרס רפפורט" מטעם מוזיאון תל אביב. הצייר, יליד 1979 ובוגר לימודי ההמשך ב"בצלאל", מוגדר בספר הנדון כמי שמצייר ציורים "עסוקים, ריתמיים ומהירים, פראיים וחופשיים. הוא עובד על מגוון משטחים, את חלקם הוא מוצא ברחוב. עבודותיו נעות בין 'ציורים גרועים' לבין נגיעות מעודנות ופיוטיות."[1]

הציור שאני מתעניין בו צויר, ככל שאר ציורי האוסף הנדון, על קנבס זעיר שמידותיו 12X10 ס"מ. הבד הלבן מוכתם ברובו במרכזו בכתם דיו ירוק, אמורפי וכמעט אקוורלי, מנוסח במשיחות מכחול מהירות, סתמיות, המקפידות על "אי רגישות" אמנותית. על גבי השטח המוכתם רשם יחזקאלי בדיו שחור (ככל הנראה, בעט-מרקר): "אותה בעיה של הציור". מתחת למילים הוסיף דימוי שחור המזכיר פרצוף-בולבוס המסמן טמטום ומתחתיו התאריך – 2013.

מדוע מעניין אותי הציור המיניאטורי הזה? משום שהוא מהווה פרפראזה ברורה ומודעת על ציורו המפורסם של משה גרשוני מ- 1977, נייר בגודל 21X18.5 ס"מ, קרוע בחלקו הימני, צבוע כולו באדום במשיחות מכחול מהירות ואגביות, שעליהן נרשמו בעיפרון המילים: "הבעיה של הציור היא הבעיה הפלשתינאית". והתאריך.

מעניין אותי היחס בין שני האמנים הישראליים, הנמנים על דורות כה שונים; ומעניינים אותי מעמדה ואפשרותה של אמירה אמנותית פוליטית בישראל של 2013.

ציורו של גרשוני נולד במסגרת עבודתו כמורה במחלקה לאמנות ב"בצלאל" בימי התסיסה הגדולה במוסד ולרקע ימי שיא בפוליטיזציה של האמנות המושגית בישראל, באותה שנה עצמה בה התהפך השלטון ועבר לידי הימין:

"בבצלאל, מה שעשיתי עם הסטודנטים היה דומה לעבודה המושגית שלי. אפשר לומר שהייתי שותף לעבודות שלהם. נתתי שיעור שקראתי לו 'קבוצה'. המחשבה הייתה לעשות פרויקטים של צוות ושיתוף פעולה. הם היו צריכים לבוא עם רעיון לעבודת קבוצה – ואם לא היו באים עם רעיון שלהם, היו מבצעים עבודה שלי. כך נולדה העבודה, 'הבעיה של הציור היא הבעיה הפלשתינאית'. הם לא הביאו רעיון, אז אמרתי להם לצבוע גליל נייר באדום, לקרוע ממנו פתקים, לכתוב את המשפט על כל פתק ולפזר ברחבי ירושלים, מתחת למגבים של מכוניות."[2]

שלושים ושש שנים מאוחר יותר, בא אמן צעיר, שבעבורו גרשוני הוא קלאסיקה ישראלית של אוונגרד אמנותי ופוליטי, ויוצר את ציור המחווה שלו לציור ההוא. עתה, שלטון הימין נראה נצחי וחזק מתמיד, ואילו השמאל מכווץ, מדולדל ותשוש-כוחות יותר מאי פעם. אחרי שתי אינתיפאדות ושיחות-סרק מדומות בנושא שלום ישראלי-פלשתינאי – נגוזה התקווה ואבד האמון במהלכי השלום-לכאורה של ממשלת ישראל. במקביל, האמנות הישראלית, רובה ככולה, נואשה, הן מהניגוח הביקורתי והן ממבע החלומות האוטופיים על אודות מזרח-תיכון אחר. על רקע כל הנתונים הללו בא שי יחזקאלי ואומר לנו בציורו, שעדיין הבעיה היא "אותה בעיה של הציור", משמע – ששום דבר לא השתנה מאז שנת 1977.

אלא, שיחזקאלי לא כותב זאת על קרע נייר "דל-חומר", כי אם על בד מתוח היטב על גבי מסגרת עץ רחבה. הוא יוצר "אובייקט אמנותי" לטובת אוסף קפיטליסטי של בנטון… יתר על כן, את האדום הסוציאליסטי של גרשוני מ- 77 הוא ממיר בירוק. האם מדובר בירוק כצבע המשלים, דהיינו המנוגד, לאדום? אם אמנם כך, מה פירושו של ניגוד זה? דחיית האנרכיזם האדום של גרשוני כאנכרוניזם? או, שמא זהו הירוק של תנועת "חמאס" בבחינת פרובוקציה פוליטית נועזת הנאה ל- 2013?

ועוד: מה מסמנת הצללית הקריקטורות של הפרצוף-בטטה עם האף הארוך? מיהו המוקיון בסימון הזה? האם סימן-הטמטום הוא בבחינת "חתימתו" של האמן כלץ? או, האם המטומטמים הם כולנו, העיוורים ל"אותה בעיה של הציור", שהיא הבעיה הפלשתינאית? ואולי, כל ההידרשות לנושא הפלשתינאי אינה אלא תגובה של הזדהות לעצם הרעיון של אוסף ציורים ישראליים-פלשתינאיים?

ונקודה אחרונה: איני יכול שלא לציין את העובדה, שב- 2013, אמן ישראלי צעיר נזקק להסתמך ולהישען על הגב הגדול של גרשוני על מנת לאותת בדרכו האמביוולנטי את אמירתו הפוליטית. כאילו הודה באוזלת ידה של האמנות הישראלית העכשווית לאשר את הפוליטי. אמת, איתותו של יחזקאלי פיקח, שנון, אך הוא דובר בשפת הסתרים הפנימית, האזוטרית, של "כת" יודעי הח"ן של האמנות המקומית. קצת מוזר בתור ציור שנועד מראש לשכון באוסף פרטי איטלקי, הרחק ממרחב הבעיה הפלשתינאית של הציור הישראלי.

[1] "Imgo Mundi: ישראל/אחת: אמנים עכשוויים מישראל", פבריקה, איטליה, 2014, עמ' 354.

[2] מתוך ספרה של שרה ברייטברג-סמל, "גרשוני", מוזיאון תל אביב, 2010, עמ' 91.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: