הערה קטנה על אמנות-אדמה ועל אמנות-שטחים

     הערה קטנה על אמנות-אדמה ועל אמנות-שטחים

מאז ומתמיד ידעתי: אין לנו "אמנות אדמה"; יש לנו "אמנות שטחים", אמנות שטחים כבושים, שטחים שנויים במחלוקת. אמת, היה ברור לי ש"אמני השטחים" הישראליים שמאז 1972 – אמני מבצע מצר-מסר (מיכה אולמן, משה גרשוני, אביטל גבע, דב אור-נר וכו'), וכמוהם פנחס כהן גן (של "פעולת גבול", 1974, בה הטמין מטילי ברזל באדמה בנקודות בהן נבלם בידי כוחות הביטחון), יהושע נוישטיין (של עבודת "שטח חיוני", 1975, עם הכלב המסמן טריטוריות ברמת הגולן באמצעות הטלת שתן) וכו' – ברור היה לי, שהאמנים האלה חייבים כולם ל"אמני האדמה" האמריקאיים – רוברט סמיתסון, דניס אופנהיים, מייקל הייזר וכו'. ואולם, לא פחות מכן, היה נהיר לי, שהניאו-רומנטיקה האמריקאית של התקת סלעים מונומנטאליים, בניית ספיראלה עצומת ממדים של אבנים באגם, חפירת בורות אדירים וכו', כמו גם החוויה המיסטית של "הנשגב", ולבטח, השיג-ושיח של יצירות אלה עם תרבות אינדיאנית – לכל אלה אין דבר וחצי דבר עם עבודות האדמה הישראליות. כי בישראל, אדמה ראשיתה אקט ציוני של "גאולת קרקע" וסופה שטחים כבושים, ובין לבין – ההתחבטות בשאלת הגבולות. ובמילים אחרות, "אמנות אדמה" ישראלית נידונה לפוליטיזציה.

מה לי נדרש, באיחור של עשרות שנים, לסוגה אמנותית זו? הנה התשובה: במכירה הפומבית הקרובה של גלריה "יאיר" בתל אביב מוצעת למכירה עבודה מושגית מ- 1969 של לא אחר מאשר רוברט סמיתסון (מי שקיפד חייו ב- 1973 בגיל 35 שעה שנפל ממסוק מעל ל"עבודת אדמה" חדשה, שהיה עסוק בהכנתה), עבודה מאוספו הפרטי של לא אחר מאשר יונה פישר. עבודה מרתקת ביותר בהקשר המבוא הנ"ל.   ובכן, ב- 1969 שלח סמיתסון לפישר, אז בשיא פעילותו האוצרותית-אוונגרדית במוזיאון ישראל, הצעה ל"עבודת אדמה" בישראל. ההצעה – שילוב של כמה שורות בכתב ידו של האמן ושל צילום – אומרת כך: סמיתסון יחפור אדמת חמר אדומה בסמוך למערת-המכפלה שבחברון, יעביר את האדמה לירושלים וירכיב באמצעותה את המילה "תש"ל" על שטח פתוח שליד "הר המוריה", קרי – הר הבית (בצילום, המשולב בהצעה, יצר סמיתסון הדמיה של המילה הכתובה על האדמה על פני שטח נרחב). פשוט כך.

פשוט? כל וכלל לא. כי סמיתסון ביקש לעשות בישראל "עבודת אדמה" בנושא עקידת יצחק, קרי – בנושא שפיכות הדמים המתמשכת במזרח-התיכון. אדמת החמר האדומה, הנושאת בצבעה את האסוציאציה לדם, תיחפר באזור כבוש רווי שנאה, אך גם סמוך לקברות האבות, בהם אברהם ויצחק. היא תועבר לאזור "הר המוריה", שעליו ביקש אברהם להקריב את בנו. המילה "תש"ל" מציינת, כמובן, את תאריך העבודה, ובזאת מבקשת להתמקם בחלל ובזמן קונקרטיים, זמן ומקום של ההיסטוריה, ההיסטוריה הפוליטית, בין השאר.

ראו זה פלא: כל עוד יצר רוברט סמיתסון בארה"ב את "עבודות האדמה" שלו, הוא יכול היה להפקיען מה"כאן" וה"עכשיו" ולקיים דיאלוג אישי עם האינסופי שבטבע. אך, ברגע שהוא מגיע לישראל, נגזר על "עבודת האדמה" שלו להפוך פוליטית, חברתית, מעורבת, כאשר האדמה המיוסרת ורווית הדמים היא שנותנת את הטון, גם אם פני האמן אל המיתוס.

הצעתו של סמיתסון לא מומשה מעולם, משום מה. אולי הייתה רדיקאלית מדי בעבור מוזיאון ממלכתי דוגמת מוזיאון ישראל. ואולי הסיבה אחרת. כך או כך, העבודה הנדירה הזו, במתכונתה המושגית כ"אידיאה" של עבודה, מאד קוסמת לי. הייתי מנסה לרכשה, אלמלא חשתי מחויבות לאמנות ישראלית בלבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: