אמריקה של תומרקין

                       אמריקה של תומרקין

יגאל תומרקין הוא אחד מהיותר "אירופיים" באמנות הישראלית המודרנית: זיקתו הפיסולית לאקספרסיוניזם הגרמני, "התכתבותו" עם ציור-המזבח של מתיאס גרונוואלד, עם אלברכט דירר, ואפילו עם יוזף בויס – נוטעים אותו עמוק במסורת האמנות הגרמנית לדורותיה. יתר על כן, הדיאלוג רחב-האופקים שהוא מנהל לאורך כלל יצירתו עם ברכט, קפקא, גיתה, פון-קלייסט, ושורה ארוכה נוספת של אמנים, סופרים, משוררים, במאים וכו' מגרמניה ומארצות אירופה האחרות – כמו מדירות אותו מעיון שעניינו הזיקה של האמנות הישראלית לאמנות ולתרבות האמריקאיות.

אלא, שלא: מאז 1965 שב יגאל תומרקין, בציור ובפיסול, אל המרחב התרבותי והאמנותי האמריקאי, יונק ממנו ומתעמת עמו לחילופין.

נפתח דווקא במדיום ההדפס האמנותי, מרחב שולי לכאורה ביצירת תומרקין, אך עשיר וחשוב מאד להכרת יצירה זו לעומקה. ובכן, בסדרת חמישה הדפסי אופסט בשחור-לבן-אדום משנת 1967 (כזכור, שנה בה כבר הועמק הדיאלוג הישראלי עם האמנות האמריקאית בעבודותיהם של חברי "עשר פלוס", עליהם לא נמנה תומרקין, אף כי הציג עמם ב- 1970, וגם השפיע על חלקם, דוגמת רפי לביא או משה גבעתי) – בולט השימוש בדימויים צילומיים של מרלין מונרו ושל אסטרונאוטים אמריקאיים. אלה שובצו בקומפוזיציות פלוראליות נוסח ראושנברג, תוך שהם משולבים בדימויים "אירופיים", דוגמת ציטוט יצירות אירופיות (דה-וינצ'י, פיקאסו, הולביין, גרונוואלד ועוד), בריג'יט בארדו ועוד. הללו מוזגו ברקמה הדחוסה לצד צילומי פסלים של תומרקין הוא עצמו, קטעי עיתונים, צילומי הריסות ועוד. יודגש: נקיטה בשפה אנגלית נראתה עוד באסמבלאז'ים מוקדמים של תומרקין סביב 1960: SOS, E=MC2 ועוד. אך, עתה, בהדפסים, נוכחותם של גיבורי התרבות האמריקאיים, ביחד עם החצים האדומים והמֶחְבר הראושנברגי – הסגירו את כניסתו של האמן לטריטוריה האמריקאית. בה בעת, רוחות המוות, ההרס והמלחמה שנשבו בהדפסים הנדונים, הטעינו את הדימויים האמריקאיים של הכוכבת האמריקאית ושל כיבוש החלל במטען הומאניסטי ביקורתי, אם לא במטען טראגי.

בין 1971-1969 הדפיס תומרקין עשרה הדפסי רשת על הטבעת זהב, בהם שובצו, בין השאר, סימני דולאר, מילים באנגלית, דיוקן מרלין מונרו, אסטרונאוט ועוד קומץ דימויים שניתן לקשרם לתרבות אנגלו-סקסית, אם לא אמריקאית. אך, האמת היא, שסדרת ההדפסים התרחבה אל מכלול עשיר ורחב מאד של דימויים בינלאומיים ורב-זמניים, שכללו את האיסלם, קוסמונאוט, ונוס של בוטיצ'לי, "מלנכוליה" של דירר, דימוי מהסרט "פוטיומקין" של אייזנשטיין (מלווה בכיתוב ברוסית) וכו'. ככלל, דימויי אלימות וסבל מלווים את כל הסדרה ועוטפים גם את "אמריקה" של תומרקין – אמריקה של אשליות הוליבודיות, הבטחות ממון, ניצחון טכנולוגי וכו' – בעטיפת "המצב האנושי". פן קיומי-אוניברסאלי זה מוצא ביטויו בהדפסים בהיבט האקספרסיוניסטי של הרישום והצבע.

פניה הנ"ל של אמריקה העסיקו את תומרקין גם ביצירתו הפיסולית ועוד מאז 1965. שבאותה שנה יצר את סדרת "גנגסטרים", סדרת פסלי ארד וצבע ברוח ג'ספר ג'ונס, בה שוכפלו שלושה עמודים מרובעים (בגובה 1 מ'), בתחתית כל אחד חרוט וצבוע חץ המסמן "כלפי מעלה", מעל החץ הכתובת באנגלית ""HANDS UP, שמעליה יד אוחזת באקדח שלוף המכוון לצופה ומעליו קטע תחתון וקַפּוּד מיציקת פניו של האמן. השפעת ה"פופ-ארט" האמריקאי נכחה מאד בסדרה כולה, גם אם הפסל המתואר לעיל נקרא "השומר יורה בלישאנסקי" (כותרת המכוונת, כמובן, לפרשת המחתרת ניל"י). עבודות אחרות בסדרה, שנקראו "ידיים למעלה!", שילבו אלמנטים רבים יותר מיציקות אברי הגוף ו/או ריתוך כלי נשק, ברוח פסליו האחרים של תומרקין מאותה תקופה ואשר עניינם העיקרי מחאה נגד המלחמות ודמות האמן כקורבן. יש והשילוט ""HANDS UP! הומר בשלט "THINK".

כיתוב זה – "THINK" – הופיע מעט קודם לסדרת ה"גנגסטרים" בפסל ארד אסמבלאז'י בשם "דיוקן האמן כאיקארוס בניו-יורק": העתקת מיתוס הנפילה של איקארוס (שאביו, דדאלוס, בנה לו כנפי דאייה) לניו-יורק, איחד את ביקורת האלימות האמריקאית (ראו קנה-הרובה המרותך ומופנה אל הצופים, או את ראש בובת-התינוק המרותך לבסיס-הפסל) עם פרשת יחסי האמן (שמחצית יציקת פניו מרותקת מימין) עם אביו הביולוגי, שאותו פגש פגישה אלימה במזרח-גרמניה ב- 1956, ובעקבותיה כיכבה המילה GO באסמבלאז'ים של האמן כמסמנת "לֵך לךָ מבית אביך". אם כן, "THINK" ו"GO" – שתי המילים הללו קישרו בין האוטוביוגראפיה לבין ביקורת התרבות האמריקאית והשפעתה הגואה בישראל.

בהתאם, סדרת פסלי ה"אסטרונאוטים" מ- 1969-1968 – תקופה בה יגיע כיבוש החלל האמריקאי לנחיתה האנושית הראשונה על הירח (1969) – מיזגו אף הם את דימוי הניצחון הטכנולוגי עם דימויי התבוסה האנושית שבסימן מוות וגוף מרוטש: קסדתו הכדורית של האסטרונאוט חזרה ונקרעה מפסל אחר פסל (לא אחת, בראשה של תבנית מאנקינה יצוקה, שזכתה לשם "אסטרו-דוגמן") על מנת לגלות בתוכה יציקת גולגולת או יציקות של פני האמן במבע זועק, או "אברי גוף" מגרוטאות מכאניות למיניהן. האדם הרובוט, מחד גיסא, והתכלות הגוף, מאידך גיסא – שני פנים של דה-הומאניזציה המחוברת לאידיאה של האסטרונאוט. תוכנית החלל האמריקאית לא הייתה נפרדת אפוא ביצירת תומרקין דאז מביקורתו נגד פצצת האטום האמריקאית (פיתוחה והטלתה על הירושימה ונגסאקי), מוטיב שליווה את האסמבלאז'ים של האמן עוד מאז סוף שנות ה- 50.

מגעו הבא של תומרקין עם אמריקה היה מגע אמנותי-פיסולי צרוף, שעה שאימץ בפתח שנות ה- 70 יסודות משפתו הפיסולית של דיוויד סמית, האמן האמריקאי. קודם לכן, בלט בפסלי תומרקין מ- 1968 השימוש בצבעי "פופ", כאשר חלק מיציקות הארד ו/או מה"רדי-מיידס" נצבעו בצבעים נקיים ועליזים: אדום, צהוב, כחול וכו'. שלושה הצבעים חגגו יחדיו בפסל, "ביג צ'יף" – שלושה טנקים שהציב תומרקין ב- 1968 בשערי קריית-שמונה, ומאחוריהם פיגורה מכאנית-מפלצתית הנוהגת בהם.

אך, ב- 1970 המיר תומרקין את הארד בנירוסטה (למעֵט אלמנט אקספרסיבי זעיר יצוק בארד, ששולב במבני הנירוסטה). עתה, כשהוא מרבה לטפל בנושאי הקידמה המדעית שמאז הרנסנס (מדה-וינצ'י, דרך קפלר וכיו"ב) ובנושא ממלכת הצלבנים ותבוסתה בקרני-חטים, אימץ האמן ליצירותיו את דימוי הקובייה הפוליכרונית בעל השיפועים הקצוצים מ"מלנכוליה 1" של אלברכט דירר (סמל לגיאומטריה? סמל לפרספקטיבה? לחתך-הזהב? אובייקט מאגי מתמטי? קריסטל? – הדעות חלוקות). דומה, שבעבור תומרקין, הקובייה הפוליכרונית של דירר ייצגה את תמצית הרציונאליות האנושית שבשירות המדע והתרבות בכלל. בגלגוליה הצורניים המשתנים בפסלים השונים של תומרקין היא שולבה במבנים גיאומטריים נוספים, כולם בנירוסטה, חומר המהדהד, כאמור, את פסליו המופשטים-גיאומטריים של דיוויד סמית.

זיקה זו לפַסל האמריקאי הומרה עד מהרה בתחילת 1974 בזיקה לציורים של אנדי וורהול וזאת בסדרת ציורי אקריליק ודפוס-רשת על בד שתומרקין יצר בנושא מלחמת יום הכיפורים. עתה, צילומי מלחמה ודיוקנאות גנרלים ישראליים – חלקם בהכפלות – שולבו בציטוטי "קרב סן-רומנו" של אוצ'לו, צייר הרנסנס האיטלקי, כשהם צבועים בחלקם בצבעי פוספור ו/או בגוונים עליזים של "פופ".

ואז בא תורה של הנסיעה לארה"ב. כשהוא מתרשם בניו-יורק מגורדי-השחקים הבנויים בחלקם הגדול מפלדה וזכוכית, יצר תומרקין בין 1976-1974 פסלי פלדה חלודה וזכוכית, העונים לאנכיות של מגדלי מנהאטן באופקיות נמוכה. בהתייחסו לפסל, "מחווה לניו-יורק" (2), 1974, כתב תומרקין:

"מראה הפסלים המגומדים על ידי גורדי השחקים שכנע אותי שאין כל אפשרות להגדרה אנכית של העיר ניו-יורק. למעשה, האובליסק המצרי בסנטרל-פארק הוא נחמד – בתור מחווה אקזוטי מתרבות רחוקה, אך אם תמקם אותו בסמוך למגדלי הסחר העולמי, הוא יאבד כל אימפקט […]. לפיכך, ההגדרה חייבת להיות אופקית, אלא שבדרך זו לא תוכל ליצור קומפוזיציה דיסוננטית – משהו חופשי מאד או צומח. לכן אני נצמד למודול המרובע של אזורי הסחר האמריקאיים המרכזיים הבנויים מזכוכית ופלדה. הפסל זורם אופקית בדומה […] לבניין-עמודים המעניק את קנה-המידה הנכון ליחס בין הגובה האנושי ובין גובה גורד-השחקים. ברקע, הזכוכית המשקפת את הולכי הרגל החולפים ליד הפסל ואת המכוניות […], מעין משוב-חוזר מרוכז בעיר הסואנת."[1]

כזה הוא, למשל, גם הפסל הקרוי "מנהאטן 74": קורת פלדה חלודה, אופקית וארוכה, מוגבהת רק במעט מגובה הקרקע, ומעליה וקרוב למרכזה שלושה מלבני פלדה חלודים נוטים בהקבלה כנופלים מעל צמד מלבני זכוכית זקופים. יריעת ברזל אדומה משתרבבת כמו בד רך למרגלות חלקו השמאלי התחתון של הפסל. גיאומטריה, סריאליות, פלדה-זכוכית, אופקיות, הדים ברורים למבנים של גורדי השחקים במנהאטן.

תומרקין הציג את פסליו ה"אמריקאיים" בקמפוס של אוניברסיטת בוסטון, בקמפוס של אוניברסיטת ברנדייס הסמוכה, במתחם אוניברסיטת פורדהאם שבמנהאטן, ועוד. אך, האמת היא, שאמריקה לא האירה פנים ליצירתו של תומרקין ואף הסבה לאמן הרבה עוגמות נפש. וכך, בסופה של שורת תסכולים מתישים שמקורם במכשולים טכניים, אקלימיים, ביורוקרטיים ואחרים, רושם תומרקין בשדה-התעופה "קנדי", רגע בטרם המראה בחזרה ארצה:

"פרידה, מזוודות עמוסות, אל-על – שלום – חיטוט בחפצים – תור – איחור – תקלה – המתנה. המרָאה – שלום לך אמריקה."[2]

יגאל תומרקין החל את ה"רומן" שלו עם אמריקה בביקורת תרבות שמתוך רחק פריפריאלי, אך סיימו בשאט נפש שמתוך התנסות אישית במרחב האמריקאי, ולו גם הנאור. בקובץ מאמריו, שראה אור ב- 1981, סיכם תומרקין את יחסו לאמנות האמריקאית המודרנית:

"…ראיתי ציור כזה לראשונה בפאריז, באמצע שנות החמישים. התרשמתי מעוצמתו, מן הכנות והיושר שבו […]. חלפו שנות החמישים ועמן גם האבסטרקט האקספרסיוניסטי. בשער ניצב ציור ה'פופ'. […] אלא שההצלחה הרבה של אסכולה זו גרמה לכך שהעוקץ יינטל מציורי ה'פופ'. ובמקום שיוסיפו לשמש ראשי חץ ביקורתיים, הפכו ציורים אלה למצרכים מבוקשים; עד מהרה נלווה אליהם טעם הקיטש. […] אמריקה היא גן-עדן לאמנות הבינונית, הלא-פרובלמאטית. האמנות של ארצות-הברית היום עולה בקנה-אחד עם אורח-החיים האמריקני, הספוג קיטש, הלקאה-עצמית, חשיפה בפומבי והרבה ספרות שווה-לכל-נפש."[3]

קודם לכן, בראיון ב- 1978 עם דן עומר, הודה תומרקין:

"התאכזבתי מאד מאמריקה. שמחת החיים מפלסטיק שלה, זה הכיעור. דברים מהפה אל החוץ. חיים של חברה טכנולוגית מתמחה, שמכורה לסיסמאות […] שמגיעות אליך עם ליטוף, או דגדוג מתחת לביצים, או סדרת-מתח, או אופרות-סבון. הרעיון של חברה שטופת-מוח, כאשר הקונצרנים הגדולים מחליטים על צרכיך. פה אתה מכור וכאן אתה נמכר."[4]

[1] תרגום המחבר מאנגלית מתוך הקטלוג:

Igael Tumarkin, Made in USA, 1976, no page numbers.

[2] "תומרקין "I, מסדה, תל אביב, 1981, עמ' 297.

[3] שם, עמ' 288-287.

[4] "פרוזה" מס' 27-26, נובמבר 1978, עמ' 49.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: