1972: ההפנינג מגיע!

                         1972: ההפנינג מגיע!

ספק רב אם המשתמשים במושג ההפנינג בפתיחת תערוכת "עבודות גדולות" – תערוכתה השנייה של קבוצת "עשר פלוס" (בית האמנים, תל אביב, 1966) – ספק רב אם הבינו את המושג לאשורו. שכן, בעבור חברי הקבוצה דאז, "הפנינג" פירושו היה ציור קולקטיבי, ספק מופשט ספק אנרכיסטי, על קיר מקירות הביתן. השם "התרחשויות" (תרגום המונח "הפנינג") ניתן ב- 1972 על ידי יגאל תומרקין לפסל סביבתי-למחצה, פסל רב-חומרי, רב-צבעוני, עליז ומשחקי, שהציב בלב הקמפוס של אוניברסיטת תל אביב. כמובן, שהיה זה "הפנינג" מטאפורי בלבד, בו לא נטלו שום חלק הסטודנטים (אשר גם ביטאו מחאתם נגד הצבת הפסל…). גם אירוע רב-משתתפים, שנערך בבית האמנים התל אביבי (1974?) – קרא לעצמו "הפנינג", שעה שלא היה אלא סדנה לרישום עירום… בהתאם, מאז ועד היום, משמש המונח "הפנינג" לתיאור אירועי בידור, חינגות, הפעלות וכיו"ב.

בשנות ה- 60 כבר היה מדיום ההפנינג בשיאו בין ניו-יורק, סן-פרנציסקו, פאריז, שטוקהולם ועוד, ואמני ההפנינג המובילים – דוגמת אלן קאפרו האמריקאי או ז'אן ז'אק לבל הצרפתי, או תיאורטיקנים אמריקאיים חשובים – דוגמת סוזן סונטאג או לי באקסנדול – ניסחו את עקרונות ההפנינג, שעיקריו: יצירה קולקטיבית (הדוחה את ההפרדה בין מציגים לצופים), התמקדות בתהליך ולא במוצר, ביטול האשליה (דהיינו, נקיטה בחלל וזמן ממשיים), פעולה לא-עלילתית נטול התחלה-אמצע-סוף והמודרכת על ידי סצנריו בלבד), אחדות החיים והאמנות, התנסות רב-חושית ו/או טקסית.[1] ההפנינג, שצמח בשנות ה- 50 בדרום מנהאטן, תחילה על ידי אמני "פופ-ארט" שהתרחבו אל "סביבות" ואל התנסות סביבתית-חושית בחומרי פסולת וגרוטאות, החל דרכו בחללי אמנות (כגון, גלריה "רוּבֶּן"), אך פרץ דרכו החוצה אל רחובות העיר, אל מערות מחוץ-לעיר, אל מגרשי גרוטאות וכו'. משימת ההפנינג הייתה ידיעה עצמית וסביבתית חדשה בסימן שחרור פסיכו-פיזי וחוויה אלטרנטיבית "אחרת" ו"ראשונית" של האני, החברה, העולם.

רבים מהאידיאלים הללו לא היו רלוונטיים לאירועים שהתחוללו בעולם האמנות והתרבות הישראלי בשחר שנות ה- 70, ואשר אימצו את מושג ההפנינג (או שהמושג יוחס להם). כך, ב- 1969, כאשר הציגו יהושע נוישטיין, ג'רי מרקס וג'ורג'ט בלייה – שלושה אמנים אמריקאיים צעירים שעלו ארצה במחצית אותו עשור – את "הפנינג" הנעליים – כ- 17,000 נעליים משומשות שפוזרו בין אולמות בית האמנים הירושלמי (לרקע צלילי צעידה), חוויית הפסיעה על ערימות הנעליים פורשה במונחים אנטי-מיליטריסטיים (אולי כאזכור הנעליים שהותירו במדבר סיני החיילים המצריים הנמלטים ב- 1967) ו/או במונח השואה (הד לערימות החפצים האישיים של אסירי אושוויץ). הפנינג? ב"מעריב" קראנו את התיאור הסרקסטי

"…ריכוז נעליים נושנות ובאושות באולם של מוזיאון הופך להיות חוויה אמנותית ממדרגה ראשונה, והעולם המודרני זוכה למילת-קסמים, למפתח פלאי המתיר את הכול: – 'הפנינג'."[1]

[1] אברהם בנמלך, "מעריב", 5.7.1970.

היציאה אל מחוץ לחללים אמנותיים בכיוון החוויה הקולקטיבית אירעה תוך פרק זמן קצר: ב- 1970 כבר ארגנה השלישייה האמריקאית-ישראלית הנ"ל את פרויקט "נהר ירושלים", בו הלכו אנשים לאורך קילומטר וחצי של נחל קדרון החרב, כשהם מאזינים לצלילי פכפוך מים המושמעים מרמקולים. באותה שנה גם קיים יצחק דנציגר, ביחד עם סטודנטים ומדענים מה"טכניון" את פרויקט שיקום "מחצבת נשר" שבכרמל, אף כי ספק אם ראויה פעולה אקולוגית קולקטיבית זו לשם "הפנינג".

מגמת המולטי-מדיה, או החוויה האמנותית הרב-חושית, גברה בישראל של תחילת שנות ה- 70: כגון, אירוע "נקמת המומיה", שיזם וביצע בבית האמנים בתל אביב יוסי מר-חיים (עם שובו ארצה מארה"ב). כאן נוצרה אינטראקציה בין הקהל והמציגים במהלך מופע לא-טקסטואלי המשלב מוזיקה אלקטרונית, פיסול (פסל ה"מומיה"), ריקוד (רקדנים המשלבים פעולות פרוזאיות, ג'סטות ושימוש באביזרים) ועוד. ועדיין במדיום זה של מוזיקת האוונגרד, בלט בישראל דאז פועלו שבסימן המולטי-מדיה של מיכאל ברולסקי (2009-1947). בראיון עמו סיפר הקומפוזיטור הצעיר:

"קשה לי להסביר מדוע נוצרו אצלי צורות המולטי-מדיה ושיתוף הקהל. פתאום צץ בי הרעיון לכבות אור באמצע הביצוע המוזיקלי. אחר כך עלו רעיונות שיתוף הקהל והשימוש בהקרנות אור, ועמם הידיעה הברורה מתי יהיה אור מלא, מתי חושך מוחלט וכיו"ב. מה שביכולתי לומר בעניין הקהל הוא רק זה, שרציתי להבטיח לקהל ולמוזיקאים איזה מין קשר ישיר. […] המולטי-מדיה וההפנינג משליכים איזה אור חדש על החוויה המוזיקלית."[2]

תנופת ההפנינג בישראל התקיימה ב- 1972, תוך שהיא מתחוללת בעיקר בחללים סטודנטיאליים בירושלים. אחד המוקדמים שבהם, אם לא הראשון, אורגן בידי אמן ישראלי המתגורר במערב אירופה, יהודה יורדן, שבמסגרת ביקורו בארץ דחס מאות בלוני פוליתילן ארוכים במרתף רחב-ידיים שבבניין לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית שבגבעת-רם. כאן, לצלילי מוזיקת "פופ", השתולללו המוני סטודנטים בהנאה על, בין ומתחת לבלונים, כשהם מקפצים זה על גב זה וזו בחדוות נעורים או חדוות ילדים. ניסיון דומה, שנערך קודם לכן על המדשאה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, נחל כישלון חרוץ מחמת אדישות הסטודנטים והיעדר מעורבותם באירוע.

לא מעט מניסיונות ההפנינג של 1972 התקיימו ב"בצלאל", בין המחלקה לעיצוב לבין המחלקה לאמנות. כך, ב- 1972 עברו תלמידי המחלקה לעיצוב משלב הדיונים התיאורטיים בנושא עיצוב הסביבה ובעיותיה האקולוגיות של ירושלים לשלב הפעולה הממשית: הם יצאו מבניין המחלקה שבשכונת מורשה (מוסררה) אל הרחוב, עוטים כולם לבן מכף רגל עד ראש, אוחזים יחדיו ביריעה ארוכה של בד לבן, כשהם מתלכדים ליחידה צחורה מצחור. התהלוכה הלבנה עצרה ברחוב, ולרקע ההמולה הסובבת, ביקשו הסטודנטים מהעוברים והשבים לשתוק: "ששש!", ביקשו מהולכי הרגל, מהנהגים וכו'. התוצאה: רגע של טיהור צחור ודומם בסביבה עירונית מזוהמת וסואנת.

ההתנסויות ה"בצלאליות" הנאיביות והבתוליות בהפנינג הונחו לא אחת על ידי גדעון שריג, מי ששב מקליפורניה לאחר עשר שנות לימודים ועבודה כאדריכל נוף, ונודע בישראל בעיקר בעיצובי גני משחקים פעלתניים לילדים. היה זה שריג שתכנן ב- 1973 (אף כי לא הוציא אל הפועל, בסופו של דבר) אירוע בו יהפוך רחוב בן-יהודה הירושלמי (אז, עדיין רחוב שנוסעות בו מכוניות) ל… חוף ים עם חול, שמשיות, מציל וכו'. קודם לכן, ב- 1972, ארגן שריג ב"בצלאל" אירוע "הפנינג" בשם "פתחים", בו נסתמו כל פתחי בניין "בצלאל" שברחוב שמואל הנגיד – דלתות, חלונות, פתחי אוורור, אסלות – ביריעות נייר. אדם שביקש להיכנס או לצאת נאלץ לפרוץ ולקרוע את הניירות. וכך, עם הגיעם לבניין של חברי הסגל והסטודנטים – נמלא החלל באקטים אלימים של קריעות.

התרחשות קולקטיבית אלימה אף יותר, הקשורה גם היא בדלתות, קרתה ב"בצלאל", עדיין ב- 1972, שעה שמישל חדד, אז סטודנט המחלקה לאמנות, הזמין סטודנטים ומורים למסיבה השנתית של המוסד. בהזמנות צוין, שהדלתות תינעלנה בשעה 20.30 בדיוק. הציבור שהגיע בזמן הופתע מאד לראות בשעה 20.30 בדיוק פועל נושא לבֵנים, מלט וטיח המתחיל לסתום ולטייח את הדלת האחת והיחידה של אולם הנשף. תוך פרק זמן קצר, נעלם הפתח והפך חלק אינגראלי מהקיר. תחושת הקלאוסטרופוביה של הנוכחים הלכה והתעצמה לצד תחושת השעשוע המוזר, עד לתוצאה הבלתי נמנעת: התלכדות הציבור לקראת פריצת הקיר בכל האמצעים…

נשפי "בצלאל" היו, אכן, הזדמנות פז להתנסות ב"הפנינגס". בהתאם, סרג' שפיצר, איש המחלקה לעיצוב ומי שיוכר כאמן בולט בשנות ה- 80-70, ארגן "הפנינג" באחד הנשפים: הוא מילא אולם בבלונים צבעוניים בכמות שיצרה מעין מדרון באולם, שכל קירותיו צופו בניירות לבנים. מן התקרה תלה שפיצר רצועות רבות וארוכות של נייר טואלט, ואלו גדשו את חלל האולם מהמסד ועד הטפחות. הקהל שנכנס לאולם נאלץ "להעפיל" על הבלונים, שהתפוצצו בקולי-קולות, ובעוד האורחים מאבדים משיווי-משקלם, הם נאחזו ברצועות הנייר התלויות, שנקרעו בהמוניהן אף הן. סרג' שפיצר הגדיר את האירוע כפורקן עליז בסביבה אסתטית פנטסטית.

דומה, אמנם, שה"הפנינגס" המוקדמים בישראל לא היו הרבה יותר משעשועים משחקיים, בידור קולקטיבי חביב, שנעדר את הפן הקיומי-פוליטי הרציני, שלא לומר האוטופי, שאליו כיוונו הוגי ההפנינג במערב. כזה, למשל, היה האירוע בפתיחת תערוכת-סוף-השנה ב"בצלאל" בסוף יוני 1973: קבוצת סטודנטים, בהם סרג' (שפיצר), ירון וקרפי (שלושתם מהמחלקה לעיצוב) עיצבה אולם התרחשות קולקטיבית: נכנסת יחף לאולם שעוצב מחדש בשיפוע חד, תוך שאתה חודר מבעד לוילון שחור. באולם גילית המוני בלונים שמנים וארוכים תלויים בצפיפות מהתקרה, ואילו הרצפה מכוסה בניילונים הממולאים בקלקר. אתה פסעת על הרצפה המשופעת וכפות רגליך דורכות-שוקעות על ובתוך חומר רך, בעודך מפלס דרכך מבעד ל"נקניקיות" העבות. ברקע נשמעו כל העת נשימות כבדות. משתי פינות האולם הוקרנו לעבר הבלונים צורות גיאומטריות צבעוניות, שנשברו בינות לפריזמות השונות של הבלונים ובדרכן אל הקיר שמנגד. מקרן נוסף הקרין שיקופיות צבעוניות, שנשברו אף הן בינות לבלונים. זרקור מהבהב הקרין אור מרצד והחריף את תחושת הערעור הפסיכו-פיזית.

בלונים, יריעות פלסטיק, גלילי פוליתילן וגרגרי קל-קר היו פופולאריים במיוחד ב"הפנינגס" המוקדמים הללו של 1973-1972: בין השאר, בחודש מאי 1973, במהלך פיקניק סטודנטיאלי "בצלאלי" עליז ולוהט, שנערך בעין-פשחה שלשפת ים-המלח, יזמו אותם ירון וקרפי המוזכרים לעיל אירוע המוני: בעזרת חלק מ-400 הסטודנטים הנוכחים ובאמצעות מדחס הם ניפחו בלון פוליתילן שקוף, שאורכו עשרות מטרים וקוטרו כמטר והשיטוהו לתוך הים. הבלון – מעין פאלוס אדיר ממדים – הפך לאובייקט שהמוני הסטודנטים – כל אחד ואחד מצויד בבלון צבעוני פרטי – נתלו עליו והשתעשעו עמו במים. בהמשך האירוע מילאו צמד הסטודנטים הנ"ל את בריכת עין-פשחה בהמוני גרגרי קל-קר לבנים, שצפו והפכו את הבריכה למין עיסה לבנה…

חרף האמור, יצוינו קומץ אירועים דמויי הפנינג מ- 1973, שנטו לכיוון פוליטי ואשר נוצרו על ידי תלמידי "בצלאל": אחד שכזה היה אירוע שהתקיים באפריל 1973 במחאה נגד הכוונה לקיים מצעד צבאי בירושלים. בשעה 2.00 בלילה יצאה קבוצה בת כתריסר סטודנטים מהמחלקה לאמנות אל רחובות ירושלים החשוכים, בידיהם פחיות צבע, מברשות ותבניות שונות. לאורך כמה מכבישי העיר המרכזיים ציירו הסטודנטים "מצעדים" צבאיים דו-ממדיים: תבניות של חיילים, תבניות טנקים, תבניות מטוסים וכו' נצבעו על האספלט במבנה של מצעד מופתי ססגוני. בראש הטור נצבעה הכתובת: "למה מצעד?", או – "מי צריך מצעד?". אזרחי ירושלים התעוררו למחרת בבקר ופגשו "מצעדים" ברחובות עירם, אותם רחובות בהם יצעד המצעד הצבאי מספר ימים מאוחר יותר. האירוע הקולקטיבי חזר על עצמו לאורך מספר לילות עד תאריך המצעד ביום העצמאות.

יש שהאירוע ה"הפנינגי" הפוליטי נשזר באקט של הפגנה, שיוזמיה ומשתתפיה אמנים ברובם: ב- 3 במאי 1973 התארגנו כמה עשרות סטודנטים ומורים ירושלמיים מ"בצלאל" ומהאוניברסיטה העברית (החוג לתיאטרון), התכנסו בחניון שמאחורי בניין "המשביר" ברחוב המלך ג'ורג', הסתדרו בטור של שלשות והחלו פוסעים מטה על מדרכת רחוב בן-יהודה. בראש התהלוכה תוף גדול, עליו הקיש סטודנט בקצב הלוויה. לכתפי הצועדים מטאטאים, מגרפות ושאר אביזרים דמויי רובה. לגופם ביגוד צבאי פרודי – מעילי שינֶל, אותות-קרב ישנים, כובעים צבאיים פומפוזיים… אחת השלשות נשאה בידיה המושטות שלושה כיכרות לחם; שלשה אחרת נשאה ענפים ירוקים כמסמלת חיים; שלשה נוספת צעדה עם ידיים מושטות קדימה כפושטי יד וכמצהירה: המצעד הצבאי הצפוי כאן אינו כי אם פשיטת יד ליהודה הגולה…. בתחתית רחוב בן-יהודה, כיכר ציון, המתינה משטרת ישראל בכוחות מוגברים. תוך דקות התרחשה כאן מהומת אלוהים, שבסופה נעצרו לא מפגין אחד ולא שניים, מה שסימן את סופו של ה"הפנינג".

בסתיו 1973 כבר הקדיש כתב-העת, "ציור ופיסול" מס' 5, מספר מאמרים לנושא ההפנינג: גבי קלזמר ושרון קרן ("גבי ושרון"), תלמידי המחלקה לאמנות ב"בצלאל", תיעדו "יום הפנינג" – תיעוד פרטני של מעשיהם הפרוזאיים במהלכו של יום תמים. עודד פיינגרש דיווח על הפנינג שהיה עד לו בפאריז בשנת 1965. כמו כן, פורסמו ראיונות עם גדעון שריג, יוסי מר-חיים, יהושע נוישטיין, אביטל גבע וכו' בנושא פעולות סביבתיות; ועוד. במבט לאחור, היה זה רגע ה"שיא" של מדיום ההפנינג בישראל, "שיא" מאד בתולי, אף פרימיטיבי. ערכו הגדול בכך שסלל את הדרך לאמנות המיצג, שתפרוץ ביוני 1976.

[1] גדעון עפרת, "האסתטיקה של ההפנינג"" בתוך: "התיאטרון הרדיקלי", האוניברסיטה העברית – החוג לתיאטרון, ירושלים, 1978, עמ' 53-45.

[2] מתוך ראיון שקיים המחבר עם מיכאל ברולסקי בראשית שנות ה- 70. בארכיון המחבר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: