האמריקניזציה של האמנות הישראלית

             האמריקניזציה של האמנות הישראלית

דרך אחת היא להשקיף אחורנית ולראות את שנות ה- 60 כבית הגידול האמנותי הטוב והמיטיב, אולי אף ימי שיא בניסוח שפתם האישית לעתיד של אמנים דוגמת יגאל תומרקין, רפי לביא, אורי ליפשיץ, הנרי שלזניאק, יאיר גרבוז ואחרים. מבחינה זו, שנות השישים (המאוחרות, למעט מקרי תומרקין ואיקה בראון המוקדמים יותר) הן לא רק שנים בהן "יהום הסער" של נעורים שובבניים סביב מדורת ה"פופ" האמריקאי והצרפתי, אלא גם שעתם היפה של מספר אמנים משמעותיים במחוזותינו.

אלה הם ימי "הילדים הנוראיים" באמנות (תומרקין, ליפשיץ), בשירה (יונה וולך, ויזלטיר), בקולנוע (אורי זוהר) הישראליים; ימים של עליית האינדיבידואל ופוסט-ממלכתיות בספרות הישראלית כבאמנותה. מבחינה זו, שנות ה- 60 הן פרק רב-חשיבות בסיפורה של התרבות הישראלית.

דרך אחרת, לא פחות רלוונטית, היא להשקיף אחורנית ולראות את חוויית ה"פופ" הישראלית כחלק מתופעה מקומית דֶריוואטיבית וקרתנית. ההיתפסות הזריזה והבלתי מעוכלת ל"פופ" האמריקאי (ולו מבע למסננת הפאריזאית של "הריאליזם החדש") עשויה להיראות כהתפתותה של פריפריה המתחפשת ל"עולם הגדול". האופן בו הודפסו אצלנו פניהם של גיבורי תרבות ניו-יורקיים ולונדוניים, מילים וכתובות באנגלית, חצים ותמרורים, חותמות אריזה וכיו"ב – עשוי ללמד על פרק נוסף בסדרת פרקי התבטלותה של אמנות ישראל בפני גלי האוונגרד המערביים. נוסיף, עם זאת: אלה הם רגעי התבטלות בלתי נמנעים, שלאחריהם בא העיכול ובאה הסינתזה התרבותית האותנטית יותר.

ישראל של שנות ה- 60, סמוך למלחמת "ששת הימים" ולאחריה, "'קטנה" או "גדולה", איננה ניו-יורק. עדיין לא ניו-יורק. ודאי שאין היא "חברת שפע", לבטח לא "חברה משווקת", גם לא "חברת מדיה" (הטלוויזיה תתחיל לשדר פה רק ב- 1968), לא "חברה חד-ממדית" ולא "חברת אריזות המוניות". ואף על פי כן, תל אביב וירושלים, אינטימיות, מזרחיות ומיוזעות בזיעה ים-תיכונית, מתגרדות במיתון מקומי, מתחפשות לחברה קפיטליסטית מערבית ומשחקות במשחקי מארקוזה ומקלוהן. הנה כי כן, על רקע האופוריה שלמחרת מלחמת "ששת הימים", אומצו ארצה באורח שרירותי למדי צורות ותכנים שמקורם במחאה אמריקנית ומרדנות סטודנטיאלית נגד ממסדים, שיווק, ממשל, צבא, מלחמת וייטנאם. אימוץ בעייתי ביותר בהקשר הישראלי דאז.

ניתנת האמת להיאמר: כתופעה תרבותית כוללת, ה"פופ" הישראלי של שנות ה- 60 אינו משיאיה התרבותיים האותנטיים של האמנות הישראלית. המשוואה, לוי אשכול = ג'והן קנדי, אינה פועלת, וכמובן שלא המשוואה, מלחמת וייטנאם = מלחמת "ששת הימים", ואפילו לא "מעריב" = "ניו-יורק טיימס"… רק ב- 1969 מתחילה המשוואה להשתוות, שעה ש"מלחמת-ההתשה" נושאת עמה את ראשית המחאה ו"שיר השלום" עונה אצלנו למחזמר "שיער". אלה הם ימי האמריקניזציה של אמנות ישראל. אלה הם ימי המפנה מהשראת פאריז להשראת ניו-יורק, רגע קט בטרם התמסרותה המוחלטת של ישראל רבתי ל"ניו-ג'ורנאליזם", לסרטי גרוטאה אמריקניים בטלוויזיה, לפוזות של ה"סלבריטיס" הישראליים וכו'.

מרחב הזמן הוא השנים 1970-1966. שלהי שנות ה- 60, שלמחרת מלחמת 67, ימי ה"היבריס" של תחושת האימפריה הישראלית, הם גם ימי הנהייה אחר הפופוליזם האמריקאי, תחילתו של תהליך שפירותיו הבאושים ניכרים עד ימים אלה בערוצי הטלוויזיה, בלשון, בעיתונות, בבורסה, ב"מצליחנות", ב"סלבריטאיות", בבינוי הראוותני וכיו"ב. ההתחברות לאליטיזם האמנותי האמריקאי – "פופ-ארט" ומינימליזם – לא נבדלה אצלנו מיבוא "קוקה-קולה" (מאז 1968) אמריקאית או "ווימפי" אנגלי. האליטיזם של האמנות והפופוליזם הוולגארי של התרבות נשאבו מבלי שהאחד יגיב לשני ויבקרו. ההידרשות לדימויים אמריקאיים בעיקר לא אפשרה את המבט האירוני (של ה"פופ-ארט") והמרוחק (של המינימליזם) על הנורמות הישראליות ועל מעטפותיהן. ייאמר עם זאת: האמריקניזציה של האמנות, לא פחות מהאמריקניזציה של התרבות, היו בלתי נמנעות במונחי רוח-הזמן האוניברסאלית-קפיטליסטית דאז, שעה ש"מקדונלד" פותֵח עוד ועוד סניפים מפאריז ועד טוקיו. יתר על כן, כאמור: מהמסיכות האמריקניות של האמנים הישראליים משלהי שנות ה- 60 הציצו, לימים, הפנים האמיתיות של הטובים שבהם. אמנות ישראלית משובחת הגיחה מכאן, כפי שהגיחה קודם לכן (ולאחר מכן) ממסכות של תרבויות משפיעות אחרות. לא כן באשר לאמריקניזציה של התרבות, שסיאבה רבים ממהלכינו בין המגדלים והפנטהאוזים לבין הג'אקוזי והג'יפים הגיגאנטיים.

בחזרה לאמנות: שלהי שנות ה- 60 הם זמן פורה: זמן התבשלות, זמן שינוי, זמן פריצה ממגבלות ההפשטה הלירית אל עבר הניסיוני, הנועז, החוצפני. "תערוכות הסתיו" מכשירות נתיבים חומריים חדשים, תערוכות "עשר פלוס" בתל אביב ו"משקוף" בירושלים מכשירות חוצפה, תעוזה, מרדנות, תשתית למאניה של "הצעירים" באמנות ישראל של שנות ה- 70. אכן, זוהי זכותה הגדולה של אמנות ישראל בשלהי שנות ה- 60: פריצת הדרך לאוונגרד אמיתי. פירותיה של אמנות שנות ה- 60 המאוחרות היא עבודות אדמה פוליטיות ב- 1972 בין קיבוץ מצר לכפר מיסר, או תרגילי המושגיות של "רישום מעל ומעבר" (מוזיאון ישראל, 1974), וכמובן המושגיות והחומריות התל אביביות נוסח "אסכולת המדרשה", לימים – "דלות החומר". כל אלה לא היו אפשריים אלמלא "שובבנותם" האמנותית והתנסותם היצירתית הנועזת (במונחי הזמן ההוא) של אמני המחצית השנייה של שנות ה- 60 בתל אביב ובירושלים.

במבט לאחור, זכותם הגדולה של מרדני שנות ה- 60 באמנות הישראלית היא מרידתם בהפשטה הלירית, המרידה בציור על בד, המרידה בצבעי השמן, המרידה ברומנטיקה של היצירתיות. זכותם הגדולה היא ביציאה אל החברתי (מיכאל דרוקס), בחריגה אל האַל-אישי (יואב בראל), בפנייתם לרציונאליות מחמירה (פנחס עשת), בבחירתם בחומרים חדישים (זיוה ליבליך), בצורות חדישות (משה גרשוני), בנכונותם לטשטש את גבולות האמנות והחיים (יהושע נוישטיין) ועוד.

"פופ-ארט" ומינימליזם – שתי שפות אמנות מנוגדות שנישאו מניו-יורק ארצה: ה"פופ" מציג את המעטפת, בעוד המינימליזם את ה"מהות"; ה"פופ" יוצא אל הסוציולוגי, בעוד המינימליזם מתכנס לאזוטריות של צורה לשמה; ה"פופ" נוטה לאירוניה חברית-פוליטית, בעוד המינימליזם מתגנדר באליטיזם אקסקלוסיבי; ה"פופ" ססגוני ופלורליסטי באופיו, בעוד המינימליזם אחדותי, שפוט ונזירי. ה"פופ" עיתונאי באופיו, בעוד המינימליזם רציונאליסטי-הרמטי; צבעי יסוד נקיים מגשרים בין קוטב זה לקוטב האחר. מספר אמנים ישראליים נעו בסוף שנות ה- 60 בין הקטבים הללו וניסו לאחדם (תחריטי מיכה אולמן, ציורי משה פרופס). הגם שבמערב קדם ה"פופ" למינימליזם, אצלנו הם נחתו (באיחור כלשהו) במקביל-כמעט, מתערבבים זה בתוך זה. ה"פופ" שלח שלוחותיו לעתיד מקומי ("דלות החומר"), בעוד המינימליזם הוליד מושגיות מקומית, אך כשלעצמו לא הותיר רישומו הרציונאליסטי על אמנותנו הנון-רציונאליסטית בעיקרה.

פרק על שעתה היפה של אמנות ועל שעתה היפה-פחות (אף כי בלתי נמנעת) של תרבות.

                                 *

אנו מבקשים להתבונן בשתי עדשות מקבילות על האמנות הישראלית והאמנות המערבית של השנים 1970-1963:

אנו מזכירים: בישראל של 1963 הוצגה תערוכתה האחרונה של "אופקים חדשים", תערוכת האמנים הצעירים "צורה היום" הוצגה בבית הנכות "בצלאל", הופיע הספר "אמנות בישראל". נוסיף: אמני ההפשטה הלירית הישראליים מציגים בגלריה "שארפנטייה" בפאריז, יגאל תומרקין ממשיך ביצירת תבליטיו האסמבלאז'יים (חלקם בנושא פצצת האטום), קולאז'ים ראשונים בציורו המופשט-מתיילד של רפי לביא, פַסלים ישראליים צעירים – בוקי שוורץ, מנשה קדישמן ויחזקאל ירדני באקדמיה "סיינט-מארטין" שבלונדון בזכות מלגת "קרן תרבות אמריקה-ישראל" (מ- 1960).

אמנות ארה"ב רחוקה מרחק רב מהתיאור הישראלי הנ"ל: מדיום ההפנינג נמצא בשיאו. ה"פופ-ארט" התמסד, שעה שרוברט ראושנברג מציג רטרוספקטיבה ב"מוזיאון היהודי" בניו-יורק, אנדי וורהול יוצר את סדרת תאונות-הדרכים בהדפסי משי ובאקריליק, ג'ורג' סיגל יוצר את פסלו הסביבתי "תחנת דלק", קלאוס אולדנברג יוצר את "מכונת כתיבה רכה", ועוד. הנרי גלדצהלר מפרסם ב"ארטס" ואיבן קארפ מפרסם ב"ארט פורום" מאמרים על "פופ-ארט" כאמנות של מדיה המונית, נוגדת רגישות אישית, ובעיקר – אמנות "אמריקאית טהורה". בגלריה הניו-יורקית, "סידני ג'אניס" מוצגת תערוכת "הריאליסטים החדשים" הניו-יורקיים. במוזיאון "גוגנהיים" בניו-יורק מוצגת תערוכת "שישה ציירים והאובייקט". במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק מוצגת תערוכת "אמריקאים 1963". במוזיאון לאמנות עכשווית ביוסטון מוצגת תערוכת "פופ! הקץ לציור-הכן". במוזיאון "אוקלנד" בקליפורניה מוצגת תערוכת "פופ-ארט ארה"ב".

ישראל של שנת 1964 החלה נפתחת אל ארה"ב: לוי אשכול, ראש הממשלה, מבקר בארה"ב ומסיים ביקורו בהודעה משותפת של לינדון ג'ונסון ושלו על מפעל המתקת מי ים. ובעוד ב"עם עובד" מופיע תרגום ספרו של וויליאם פוקנר, "הבלתי מנוצחים", והאסופה הספרותית-אוונגרדית, "קילטרטון" מופיעה בסגנון "פופ" (בעריכת מקסים גילן ונחום קיין), האמנות הישראלית עודנה ברובה בשלב ההפשטה האקספרסיוניסטית ("טאשיזם", או "אנפורמל") – כפי שמוכח בתערוכת "תצפי"ת", בעיקר – הגם שיחיאל שמי כבר יוצר פסלים מגרוטאות ברזל, תומרקין מציג את האסמבלאז' עם מכנסיו, איקה בראון (שנהרג בתאונה באותה שנה) כבר הדביק בובות בציורי האסמבלאז' שלו, ואילו אריה ארוך יוצר את ציורו האסמבלאז'י, "רחוב אגריפס", המשלב הפשטה ו"רדי מייד" של שלט רחוב. יהושע נוישטיין עלה ארצה מניו-יורק והתיישב בירושלים. באותה שנה, 1964, נוסד חוג לאמנות באוניברסיטה העברית.

עדיין רחב ועמוק הפער בין האמנות הישראלית לבין המתחולל באמנות האמריקאית. רוברט ראושנברג וג'ספר ג'ונס ייצגו ב- 1964 את אמריקה בביאנאלה בוונציה, וראושנברג זכה בפרס הראשון. ב"מוזיאון היהודי" בניו-יורק הציג ג'ספר ג'ונס תערוכה רטרוספקטיבית. אנדי וורהול יצר את "קופסת ברילו" המפורסמת שלו. אלן קאפרו יוצר את ההפנינג, "כלי-בית", במגרש-גרוטאות בקליפורניה. דונלד ג'אד, רוברט מוריס, דול לוויט ועוד יוצרים אובייקטים מינימליסטיים-גיאומטריים. סוזן סונטאג מפרסמת ב"פרטיזן רוויו" את מאמרה על סגנון ה"קמפ". ובעוד הטלביזיה האמריקאית משדרת את סדרת "פייטון פלייס", ומרשל מקלוהן מפרסם את "הבנת המדיה", והסרט "ד"ר סטריינג'לאב" מוקרן בבתי הקולנוע, ופרנק או'הרה מפרסם את "שירי ארוחת-צהריים", מאשר הסנט האמריקאי את הפצצת צפון-וייטנאם, בברקלי נערכת הפגנת מחאה רבת משתתפים (796 נאסרים), מרטין לותר קינג זוכה ב"פרס נובל" לשלום ושלושה פעילים למען זכויות האדם נרצחים במיסיסיפי.

ישראל של 1965 ידעה, כזכור, את חנוכת מוזיאון ישראל, את ייסוד קבוצת "עשר פלוס" ואת ראשית "סאלון הסתיו". ב"עשר פלוס" חברים אמנים צעירים, ילידי שנות ה- 30, בהם רפי לביא, אורי ליפשיץ, בוקי שוורץ, פנחס עשת, ציונה שמשי, מתי בסיס (ולימים, גם מיכאל דרוקס, יואב בראל, אלימה, אמנון ויינשטיין, רן שחורי, מיכאל אייזמן, יוכבד ויינפלד, יאיר גרבוז, עודד פיינגרש ועוד). בעוד "עשר פלוס" תהפוך, יותר ויותר, לבימה "פופ-ארט" תל אביבי, "סאלון הסתיו" יהפוך בימה להתנסות בחומרים חדישים ובצורות בלתי שגרתיות. ב- 1965 החל יגאל תומרקין ליצור פסלי ארד של יציקות גוף. בני אפרת נסע ללמוד ב"סיינט-מארטין", מיכה אולמן נסע ללונדון ללמוד ב"סנטרל סקול", ישראל הדני החל לומד בלונדון ב"הורנזי קולג' אוף ארט", מנשה קדישמן הציג תערוכת יחיד בגלריה "גרוסוונור" הלונדונית. וויליאם פירשיין, אמריקאי, פתח מחלקה לעיצוב ב"בצלאל", ירושלים. הופיעה חוברת "קו" מס' 1, ובה, בין השאר, שיר מא לורנס פרלינגטי, המשורר ה"ביטניקי", ומאמר על הפנינג מאת אלן קאפרו. טדי קולק מונה לראשות עיריית ירושלים.

ובארה"ב? במוזיאון ווסטר שבמסצ'וסטס הוצגה תערוכת "הריאליזם האמריקאי החדש". תערוכות רטרוספקטיביות הוצגו לרוברט ראושנברג (ב"מרכז ווקר", מיניאפוליס), ללארי ריוורס (ב"מוזיאון רוז" שבאוניברסיטת ברנדייס) ולג'ספר ג'ונס (מוזיאון פאסאדנה, קליפורניה). בגלריה לאמנות של אוניברסיטת קליפורניה הוצגה תערוכת "ניו-יורק: הפריצה השנייה 1964-1959). ג'יימס רוזנקוויסט הציג בגלריה "קסטלי" בניו-יורק את ציורו הענק, "F-111". וכפי שכבר צוין בפרק קודם, פרנק סטלה יצר את "קיסרית הודו", אחת מיצירות הקווים המקבילים המינימליסטיים שלו ואילו ג'וזף קוסות יצר את יצירתו המושגית, "כיסא". ברובד החברתי, שביתת מחאה סטודנטיאלית ראשונה נגד מלחמת וייטנאם התקיימה באוניברסיטת מישיגן, הפגנות למען זכויות בחירה לשחורים נערכו בסלמה, אלבמה (מעלה מאלפיים איש נאסרו), מהומות על רקע גזעי בלוס-אנג'לס, מאלקולם איקס נורה למוות בניו-יורק.

בפברואר 1966 כבר פותחים חברי "עשר פלוס" את תערוכתם בבית האמנים בתל אביב ב"הפנינג" של ציור קיר משותף. באוקטובר יציגו בגלריה "גורדון" (שזה עתה נוסדה) עבודות מיניאטוריות, ובדצמבר יציגו בגלריה "מסדה" בתל אביב את תערוכת "הפרח" (אמנון ויינשטיין הציג "פרח" משני לוחות שעון המחוברים לגבעולים מתעקלים, ואילו רפי לביא הציג ציור בגוונים זרחניים ובו אקדח יורה בפרח ומטוס נופל). בחודש ספטמבר של אותה שנה הוצגה ב"ביתן הלנה רובינשטיין" התערוכה השנייה של "סאלון הסתיו". הוצגו כאן קולאז'ים של אביבה אורי, "מסעי ל.ס.ד" בדיו על ניילון מודפס – עבודה של מרים בת-יוסף, ועוד. מספר אמנים פנו אל "פופ-ארט", דוגמת אהרון כהנא בציורו, "מיסטר". בגלריה "מסדה" הציג אריה ארוך תערוכת ציורי פסטל-שמן מופשטים על דפי מאגאזינים, ובאותה שנה צייר את "הנציב העליון" (ציטוט מוכפל של הדימוי מתוך שטיח). תומרקין יצר את פסלי "גנגסטרים" ברוח ה"פופ-ארט". בני אפרת פיזר בהאמסטד-הית שבלונדון פיגמנטים של צבע על השלג, בנחשו את הנוף שמתחת. במישור החברתי, תחילת שידורי הטלביזיה הלימודית. "הילטון" פותח מלון ראשון בישראל (תל אביב). טילי "הוק" אמריקאיים מוצגים לציבור בארץ.

אט אט, נסגר הפער בין מהלכי האמנות בישראל לבין המהלכים האמנותיים האמריקאיים. בניו-יורק נחנך בניינו החדש של מוזיאון "וויטני", כאשר אדוארד קינהולץ, רוי ליכטנשטייןמואנדי וורהול מציגים תערוכות יחיד ברחבי ארה"ב. אי-השקט החברתי גובר עם הקמת תנועת "הפנתרים השחורים באוקלנד שבקליפורניה, המהומות על רקע גזעי בערים שונות, הפגנות מחאה חריפות נגד ההפצצות האמריקאיות בצפון-וייטנאם, ישובת ועדת-החוץ של הסנאט בנושא המלחמה משודרות מדי יום בטלביזיה. ראשית הופעתה של תנועת ה"היפים".

ב- 1967 פרצה, כידוע, "מלחמת ששת הימים". האמברגו הצרפתי הגביר את התלות הישראלית בנשק האמריקאי. גם ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות קידם התקרבות ישראלית לארה"ב. מופיעה "נהמה" – אסופת שירה ביטניקית אמריקאית, בעריכת דן עומר, מי שמוציא לאור את הרומן, "אלוהים בג'ינס". מאיר ויזלטיר מפרסם את ספר שיריו הראשון, "פרק א' פרק ב'". במוזיאון ישראל הוצגה תערוכת "מבוך" (אוצר: יונה פישר) – שבע עבודות סביבתיות (יצחק דנציגר, אמנון ויינשטיין, פנחס עשת, יגאל תומרקין, מיטשל בייקר, יהודה ניימן ואהרון ויתקין). בחודש מארס הציגה קבוצת "עשר פלוס" בגלריה "כ"ץ" את תערוכת "באדום" (ראובן ברמן הציג ציור "אופ-ארט". יואב בראל הציג משטח בו הצמיד ראש בובה מעל למאוורר), ובנובמבר את תערוכת "עירום" בגלריה "גורדון" (העבודות נקטו בחומרים וטכניקות מגוונות כמו הלחמה, פחי ג'ריקן, פוטומונטאז', צילומים מודבקים ועוד. יואב בראל הציג עירום בצבע אדום שטוח על רקע לבן – "עבודה שנראתה כמו כרזה פופית ארוטית".[1]). ב- 1967 יצר יגאל תומרקין את פסלו הארד והצבע, "הוא הלך בשדות", והציג במוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף) תערוכת יחיד של פסלי גרוטאות ונשק מרותכים. אורי ליפשיץ צייר את סדרת "סכיזופרנים", המעמתת דמויות גרוטסקיות עם מבנים גיאומטריים; רפי לביא יצר ציורי קולאז' עם טאפטים; ראובן ברמן התחיל בציורי "הארד-אדג'" על בדים מוצרנים. ברתה אורדנג ייסדה את גלריה "רינה" בירושלים.

האמנות האמריקאית המשיכה במסע כיבושיה: במוזיאון לאמנות מודרנית בסאו-פאולו שבברזיל הוצגה תערוכת "סביבה ארה"ב: 1967-1957", בעוד במוזיאון "קאונטי" שבלוס-אנג'לס הוצגה תערוכת "פיסול אמריקאי משנות ה- 60". אנדי וורהול יצר את סדרת "מרלין מונרו" בהדפסי משי, טום ווסלמן צייר את "ציור חדר מיטות מס' 1". אן הלפרין יצרה מחולות הפנינג פולחניים. הופיע ספרו של מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר". המחזמר "שיער" הגיע לברודווי. מצעדי המחאה, ההפגנות והמהומות נמשכים ומתגברים.

האמריקניזציה של האמנות הישראלית מתעצמת: משה גרשוני מציג ב"מוזיאון ישראל" תערוכת יחיד ברוח מינימליזם ו"פופ-ארט" (אולדנברגי). אורי ליפשיץ יוצר ציורים ופסלים בנושא "מיסטר רבינוביץ'". רפי לביא מצייר ציורים קולאז'יים עם כרזות רחוב. מיכאל דרוקס מציג תערוכת באוניברסיטת תל אביב אסמבלאז'ים מגרוטאות. אריה ארוך מציג תערוכת יחיד במוזיאון ישראל ונוטה יותר ויותר בציוריו לכיוון "רדי מייד". דני קרוון מסיים הקמת אנדרטת חטיבת הנגב (ראשית הקמתה ב- 1965) בבאר-שבע – יצירה סביבתית רב-חושית. ב"סאלון הסתיו" הציג יהודה בן-יהודה 60 גופי עירום יצוקים בלאטקס, יואב בראל הציג ציור "פופ" של הדוגמנית טוויגי, משה גרשוני הציג פסלי ויניל וגומאוויר ברוח קלאוס אולדנבורג, בוקי שוורץ הציג פסלי פלדה צבועה, ועוד). בחודש דצמבר הציגה קבוצת "עשר פלוס" בגלריה "220" התל אביבית את תערוכת "בעד ונגד", תערוכה בסימן מחאה פוליטית: רן שחורי הציג ציורים פרודיים על משה דיין, שר הביטחון, הנרי שלזניאק הציג ציור אירוני בשם "ניקסון הוא האיש". אמנים צעירים עולים מארה"ב: איבן שוויבל, ג'רי מרקס, ג'ורג'ט בלייה. אריק קילמניק יוצר בניו-יורק ציורים והדפסים בנוסח וורהול. אמנים צעירים שבים מלימודים בארה"ב (המוזיקאי יוסי מר-חיים, הצייר צבי טולקובסקי, שמקים ב"בצלאל" סנה לדפוס-משי), אחרים נוסעים ללמוד בלונדון (אבישי אייל) או שבים ממנה (דוד טרטקובר). ועוד ב- 1968: החוג לספרות כללית באוניברסיטת תל אביב מאמץ את הביקורת האנגלו-סקסית ללימוד הספרות. חנוך לוין כותב את הקברט הסאטירי, "את ואני והמלחמה הבאה". הטלביזיה הישראלית מתחילה בשידוריה. "קוקה קולה" מגיעה לישראל.

בארה"ב – ריצ'רד ניקסון נבחר לנשיא.מספר חיילי ארה"ב בווייטנאם עולה על 520,000. מתרחבות הפגנות הסטודנטים בקמפוסים השונים כנגד מלחמת וייטנאם. מהומות סטודנטים בשיקאגו לרקע כינוס ועידת המפלגה הדמוקרטית. אנדי וורהול נורה בבטנו על ידי ואלרי סואלניס. מרטין לותר קינג נרצח בממפיס. רוברט קנדי נרצח בלוס-אנג'לס. המופע הטקסי בשיתוף קהל – "השמים נופלים" – כולל שחיטת חיות. המוזיאון לאמנות בת זמננו בשיקאגו מציג את תערוכת "אלימות באמנות האמריקאית העכשווית". רוברט סמיתסון, מייקל הייזר, דניס אופנהיים וריצ'רד לונג יוצרים "עבודות אדמה". יוצאים לאקרנים הסרטים "אודיסיאה בחלל", "הבוגר", "תינוקה של רוזמארי", "הטוב הרע והמכוער" ועוד.

שנת 1969 ממשיכה לסגור את הפערים. ב"סאלון הסתיו" שב"ביתן הלנה רובינשטיין" מציג משה גרשוני את "4X4X4" – מיצב מינימליסטי מאבובים. בבית האמנים בירושלים מציגים יהושע נוישטיין, ג'רי מרקס וג'ורג'ט בלייה את הסביבה "נעליים" – אלפי זוגות נעלי עבודה המפוזרות בחלל. קבוצת "עשר פלוס" מציגה בגלריה "גורדון" את תערוכת "בעגול" – יצירות בפורמט עגול, כגון פסל דמוי שמשיה גבוהה העשויה מוויניל מנופח – עבודתו של משה גרשוני. גרשוני גם יוצר ניירות מוכתמים במרגרינה נמסה בשמש ("בדיקת תהליכים במציאות = בדיקת תהליכים באמנות"). קבוצת "משקוף" הירושלמית מציגה בבית האמנים המקומי את תערוכת "דירה", המושתתת על מושאי פסולת שנמצאו. בערב הפנינג של "משקוף" ב"מרתף סורמללו" חוברים משוררים ומוזיקאים ביצירה משותפת (יוסי מר-חיים מקיש בגרזנים על פסנתר). בני אפרת יוצר בלונדון את סדרת הרישום המושגי "הוספה להחסרה" (הרישום כמחיקת קווי משבצות באמצעות צבע לבן). מנשה קדישמן יוצר במונטווידאו, אורוגוואי, את "יער צהוב" – תליית לוחות מלבניים צהובים על עצים בחורש. יחזקאל ירדני שב ארצה מלונדון ומציג בדים מפוספסים מקופלים. אביטל גבע מציג במוזיאון ישראל "קונצרט" המועבר בין חדרים באמצעות צינורות השקיה". מלחמת ההתשה ניטשת לאורך תעלת סואץ. גולדה מאיר (מאירסון, ילידת מילווקי, ארה"ב) מתמנה לראשות ממשלת ישראל. חנוך לוין מציג את הקברט הסאטירי, "קטשופ".

ארה"ב של שנת 1969 הצליחה לשגר את האדם הראשון – ניל ארמסטרונג- לירח. "מצעד נגד המוות" – הפגנת מחאה אנטי מלחמתית – התקיים בוושינגטון בהשתתפות המונים. הנשיא ניקסון הכריז על נסיגת 25,000 חיילים מווייטנאם. פסטיבל "וודסטוק" התקיים בניו-יורק, פסטיבל "אלטמונט" בקליפורניה. ייסוד תנועת ההומוסקסואלים בניו-יורק. הצגת "דיוניסוס ב- 69" של ה"פרפורמנס גרופ", ניו-יורק. פעילות שיא של "התיאטרון הפתוח", ה"ליווינג תיאטר", "תיאטרון הלחם והבובה", הצגות גרילה של ה"מיימ-טרופ" (קליפורניה), "תיאטרו קאמפסינו" (קליפורניה) ושאר מופעי התיאטרון הראדיקלי. בתי הקולנוע האמריקאיים הציגו את "קאובוי של חצות", "Easy Rider", "המסעדה של אליס" ועוד. פיליפ רות פרסם את ספרו, "קובלנת פורטנוי", קורט וונוגוט פרסם את "בית מטבחיים חמש", מאריו פוצו פרסם את "הסנדק". משפחת מנסון רצחה את השחקנית, שרון טייט, וארבעה נוספים.

באמנות האמריקאית של 1969, מייקל הייזר יוצר את עבודת האדמה, "קויוט". קרל אנדרה יוצר את עבודתו המינימליסטית – "עבודת עופרת" – 144 אריחי עופרת על הרצפה. אמן הווידיאו, נאם ג'ון פייק, ואמנית המופע והצ'לנית, שארלוט מורמן, יוצרים את יצירת הווידיאו, "השתתפות טלביזיה". רטרוספקטיבה לרוי ליכטנשטיין במוזיאון "גוגנהיים" בניו-יורק. אד רושה מציג תערוכת יחיד במוזיאון "לה-יולה" בקליפורניה. במוזיאון פאסאדנה בקליפורניה מוצגת תערוכת "החוף המערבי 1969-1945". במוזיאון "מטרופולין" בניו-יורק מוצגת תערוכת "אני חושב על הארלם" – תיעוד תהליכים תרבותיים-סביבתיים.

בישראל של שנת 1970 נמשכה "מלחמת ההתשה", שגבתה קורבנות מדי יום ביומו. להקת הנח"ל השמיעה את "שיר השלום". "מכתב השמיניסטים" נשלח לגולדה מאיר כמחאה על סירובה להיפגש לשיחות שלום עם עבדול נאצר, נשיא מצרים. "הפנתרים השחורים" החלו בהתארגנותם בירושלים ועמם מחאת צעירי שכונות העוני. הצגת המערכונים הסאטיריים, "מלכת האמבטיה", מוצגת בתיאטרון "הקאמרי" ומעוררת שערורייה ציבורית. יצחק דנציגר, מהנדסים וסטודנטים יוצרים את פרויקט שיקום מחצבת "נשר" על הכרמל. יהושע נוישטיין, ג'רי מרקס וג'ורג'ט בלייה יוצרים את פרויקט "נהר ירושלים" – השמעת צלילי מי נהר מתוך 55 רמקולים המוצבים לאורך כקילומטר וחצי של נחל קדרון החרב. "סאלון הסתיו" האחרון: אביטל גבע מציג 18 מ' פס ייצור ממפעל גומי, שעליו עקיבות תנועת טרקטור. יהושע נוישטיין מציכ 14 ערימות קש ושתי יריעות אספלט לרקע צלילי מכוניות חולפות בכביש. בחודש מאי מציגה "עשר פלוס" בגלריה "גורדון" את תערוכתה, "ער פלוס עולה על ונוס" – וריאציות על ציור "הולדת ונוס" של בוטיצ'לי (מיכאל דרוקס מציג ארגז משלוח גדול, שבתוכו תבנית נגאטיבית של דמות ונוס החתוכה בקל-קר). בספטמבר, תערוכתה האחרונה של "עשר פלוס" – תצוגת מזרונים (גלריה "דוגית", תל אביב). רפי לביא ורן שחורי יוצרים סרטונים: ב"אופניים" (לביא) מוקרן מסלול נסיעה באופניים מרמת-גן לתל אביב, ללא פיקוח על פעולת המצלמה. ב"כביש" (שחורי) מוקרן הקו המרוסק לאורכו של כביש. ב"בצלאל" מארגן הסטודנט, מישל חדד, התרחשות בה הוא סותם דלתות וחלונות של חלל האירוע בטיח ובלבנים. ב"בצלאל"ובחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית מועבר קורס בנושא התיאטרון הרדיקלי האמריקאי. מנשה קדישמן מתחיל בסגרת דפי אטלפון המחוקים. צבי טולקובסקי מתחיל בפרויקט התעוד האסתטי-סביבתי של מחנה הפליטים, נועיימה", הסמוך ליריחו. מיכאל דרוקס נוסע ללונדון ונשאר בה.

בניו-יורק של שנת 1970 מוצגת תערוכת "אינפורמציה" במוזיאון לאמנות מודרנית: תערוכה מקפת של האמנות המושגית. תוך פחות משנה, מוצגת במוזיאון ישראל תערוכת "מושג פלוס אינפורמציה" (אוצר: יונה פישר) – אמנות מושגית ישראלית, בהשתתפות יצחק דנציגר, בני אפרת, יהושע נוישטיין, ג'ורג'ט בלייה ועוד.

[1] בנו כלב" "עשר+", מוזיאון תל אביב, 2008, עמ' 43.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: