Archive for פברואר 7th, 2015

פברואר 7, 2015

האמריקניזציה של האמנות הישראלית

             האמריקניזציה של האמנות הישראלית

דרך אחת היא להשקיף אחורנית ולראות את שנות ה- 60 כבית הגידול האמנותי הטוב והמיטיב, אולי אף ימי שיא בניסוח שפתם האישית לעתיד של אמנים דוגמת יגאל תומרקין, רפי לביא, אורי ליפשיץ, הנרי שלזניאק, יאיר גרבוז ואחרים. מבחינה זו, שנות השישים (המאוחרות, למעט מקרי תומרקין ואיקה בראון המוקדמים יותר) הן לא רק שנים בהן "יהום הסער" של נעורים שובבניים סביב מדורת ה"פופ" האמריקאי והצרפתי, אלא גם שעתם היפה של מספר אמנים משמעותיים במחוזותינו.

אלה הם ימי "הילדים הנוראיים" באמנות (תומרקין, ליפשיץ), בשירה (יונה וולך, ויזלטיר), בקולנוע (אורי זוהר) הישראליים; ימים של עליית האינדיבידואל ופוסט-ממלכתיות בספרות הישראלית כבאמנותה. מבחינה זו, שנות ה- 60 הן פרק רב-חשיבות בסיפורה של התרבות הישראלית.

דרך אחרת, לא פחות רלוונטית, היא להשקיף אחורנית ולראות את חוויית ה"פופ" הישראלית כחלק מתופעה מקומית דֶריוואטיבית וקרתנית. ההיתפסות הזריזה והבלתי מעוכלת ל"פופ" האמריקאי (ולו מבע למסננת הפאריזאית של "הריאליזם החדש") עשויה להיראות כהתפתותה של פריפריה המתחפשת ל"עולם הגדול". האופן בו הודפסו אצלנו פניהם של גיבורי תרבות ניו-יורקיים ולונדוניים, מילים וכתובות באנגלית, חצים ותמרורים, חותמות אריזה וכיו"ב – עשוי ללמד על פרק נוסף בסדרת פרקי התבטלותה של אמנות ישראל בפני גלי האוונגרד המערביים. נוסיף, עם זאת: אלה הם רגעי התבטלות בלתי נמנעים, שלאחריהם בא העיכול ובאה הסינתזה התרבותית האותנטית יותר.

ישראל של שנות ה- 60, סמוך למלחמת "ששת הימים" ולאחריה, "'קטנה" או "גדולה", איננה ניו-יורק. עדיין לא ניו-יורק. ודאי שאין היא "חברת שפע", לבטח לא "חברה משווקת", גם לא "חברת מדיה" (הטלוויזיה תתחיל לשדר פה רק ב- 1968), לא "חברה חד-ממדית" ולא "חברת אריזות המוניות". ואף על פי כן, תל אביב וירושלים, אינטימיות, מזרחיות ומיוזעות בזיעה ים-תיכונית, מתגרדות במיתון מקומי, מתחפשות לחברה קפיטליסטית מערבית ומשחקות במשחקי מארקוזה ומקלוהן. הנה כי כן, על רקע האופוריה שלמחרת מלחמת "ששת הימים", אומצו ארצה באורח שרירותי למדי צורות ותכנים שמקורם במחאה אמריקנית ומרדנות סטודנטיאלית נגד ממסדים, שיווק, ממשל, צבא, מלחמת וייטנאם. אימוץ בעייתי ביותר בהקשר הישראלי דאז.

ניתנת האמת להיאמר: כתופעה תרבותית כוללת, ה"פופ" הישראלי של שנות ה- 60 אינו משיאיה התרבותיים האותנטיים של האמנות הישראלית. המשוואה, לוי אשכול = ג'והן קנדי, אינה פועלת, וכמובן שלא המשוואה, מלחמת וייטנאם = מלחמת "ששת הימים", ואפילו לא "מעריב" = "ניו-יורק טיימס"… רק ב- 1969 מתחילה המשוואה להשתוות, שעה ש"מלחמת-ההתשה" נושאת עמה את ראשית המחאה ו"שיר השלום" עונה אצלנו למחזמר "שיער". אלה הם ימי האמריקניזציה של אמנות ישראל. אלה הם ימי המפנה מהשראת פאריז להשראת ניו-יורק, רגע קט בטרם התמסרותה המוחלטת של ישראל רבתי ל"ניו-ג'ורנאליזם", לסרטי גרוטאה אמריקניים בטלוויזיה, לפוזות של ה"סלבריטיס" הישראליים וכו'.

read more »