1965: רגע לפני ה- sixties

                     1965: רגע לפני ה- Sixties

עוד מעט קט, ב- 11 לחודש מאי, ייחנך מוזיאון ישראל על גבעת-רם בטקס ממלכתי רב-רושם ובנוכחות גדולי המדינה:

"בבניינים החדשים ימצאו, לאחר עשרות שנים, אוצרות האמנות של בית-הנכות את מסגרתם הנאותה, לאחר שאוחסנו, מחוסר מקום-תצוגה, במחסנים ובמרתפים רחוקים מעיני הקהל. להקמת הבניינים הוקצה על ידי ממשלת ישראל שטח נפלא, הכולל גבעה בת 160 דונם בלב המרכז החדש של ירושלים […]. הגשמת התוכנית נתאפשרה על ידי תרומות ראשונות מאת ממשלת ארצות-הברית ומאת ממשלת ישראל. כל תרומה היא בשווי של 850,000$."[1]

מדינת ישראל הייתה אז בעיצומה של "הפָּרשה" ובשיאו של קרב-האיתנים בין לוי אשכול, ראש הממשלה, לבין דוד בן-גוריון, קודמו בתפקיד ומי שהקים את מפלגת רפ"י. תוך זמן קצר, הודחו בן-גוריון ונאמניו ממפא"י, שעטתה זהות חדשה כ"מערך". בבחירות לכנסת בשנת 1965 נבחר אורי אבנרי לקדנציה ראשונה. ברמת יחסי החוץ, בתחילת חודש מאי נתכוננו יחסי ישראל-גרמניה ונערכה הפגישה ההיסטורית בין זלמן שז"ר, נשיא המדינה, לבין הקנצלר, קונרד אדנאואר. ברובד הקונפליקט המזרח-תיכוני, המרגל הישראלי, אלי כהן, נתפס בדמשק והוצא להורג בתלייה. מרגל ישראלי אחר, וולפגנג לוץ, נתפס במצרים. ב- 1 בינואר של אותה שנה התרחש בישראל הפיגוע הראשון של הפת"ח. במישור אירועי הפנים, בלטה החלטת החברה היפנית, "קונטסה", לחדול לייצר את מכוניתה בישראל (וזאת לאחר שלוש שנות ייצור מקומי), ואילו בתל אביב נשלמה בנייתו של מגדל שלום מאיר, גורד-השחקים הראשון בישראל, ראשית ניחוחה של מנהאטן בתל אביב…

התרבות הישראלית של שנת 1965 חוותה לא מעט שיאים: עמוס עוז פרסם את ספר סיפוריו, "ארצות התן", אהרון מגד הוציא לאור את "החי על המת", חנוך ברטוב את "פצעי בגרות". נתן אלתרמן פרסם את ספר שיריו החמישי והאחרון, "חגיגת קיץ", ואילו דליה רביקוביץ פרסמה את ספר שיריה השני, "חורף קשה". בתחום הבידור, "שלישיית גשר הירקון" כבשה את הלבבות בסגנון "הקומפניון דה לה שנסון" (אחד מכוכבי השלישייה, אריק איינשטיין, זכה באותה שנה ב"פסטיבל הזמר" עם השיר, "איילת החן"). "מילקוד" מאת דילן תומאס רואה אור בעברית. ב"הבימה" מוצגת הצגת "מי מפחד מווירג'יניה וולף" לאדוארד אולבי האמריקאי, לאחר שבתיאטרון "הקאמרי" הוצגו "לאחר הנפילה" של ארתור מילר, "פרשת אופנהיימר" להיינד קיפהארט האמריקאיים ו"מסיבת יום הולדת" להרולד פינטר האנגלי. עדיין ב"קאמרי" הצגת הילדים, "עוץ-לי-גוץ-לי" (בעיבודו של אברהם שלונסקי), זכתה להצלחה כבירה, וכמוה הצגת "המגילה" מאת איציק מאנגר ובביצוע משפחת בורשטיין. בכלל, ז'אנר המחזמר היה בשיאו באותה עת: "תיאטרון גיורא גודיק" העלה את "גבירתי הנאווה" עם רבקה רז בתפקיד הראשי, הד להצלחה העצומה של המחזמר על בימות לונדון וברודווי. הקולנוע הישראלי הצעיר ידע אף הוא שעה יפה ב- 1965: "סאלח שבתי", סרטו של אפרים קישון, זכה ב"גלובוס הזהב". אורי זוהר ביים את הסרט האוונגרדי-אבסורדי, "חור בלבנה". בתחום הזמר הישראלי, גילה אָדָרי הובילה את מצעד הפזמונים עם שירה, "הנשיקה הראשונה", בעוד השיר ההיתולי, "המורה לזמרה" (שירם של עמוס אטינגר ומאיר הרניק), זכה לפופולאריות אף הוא. ועוד: גלים ראשונים של רוקנ'רול הגיעו לחופי הזמר הישראלי: להקת פיקוד המרכז שרה "טוויסט מולדת"… סנוניות האמריקניזציה של התרבות הישראלית החלו מרחפות בשמי ישראל בת השבע.

כיצד נראות התרבות והאמנות האמריקאיות של שנת 1965? להזכירנו: זוהי ארה"ב שלינדון ג'ונסון נשיאה, ארה"ב שהולכת ומסתבכת במלחמה בווייטנאם (3500 נחתים שוגרו לווייטנאם ב- 1965. למעלה מ- 184,000 חיילים אמריקאיים בווייטנאם) ומתחילה לחוות את הפגנות-הנגד הקשות (ב- 1965 נערכה בוושינגטון הפגנת ה- Sit-in המפורסמת מול ה"פנטגון" בהנהגתו של המשורר, אלן גינזברג. שביתת מחאה סטודנטיאלית ראשונה נגד המלחמה באוניברסיטת מישיגן). זוהי ארה"ב של מצעד השחורים באלבמה בהנהגת מרטין לותר קינג (מאלקולם איקס נורה למוות בניו-יורק). זוהי ארה"ב בעיצומה של תוכנית החלל: "ריינג'ר 8" מתרסק על הירח; "ג'מיני" משוגר לחלל.תקליטיהם של בוב דילן ("ביקור בכביש המהיר 61"), "האבנים המתגלגלות" ("סיפוק"), ה"ביטלס" וה"סופרימס" זוכים למכירות שיא. בין השאר, רואים אור ספריהם של נורמן מיילר ("חלום אמריקאי"), ארתור שלזינגר ("אלף הימים") וספר שיריו של ג'והן ברימן, "77 ספרי חלום".

באותה עת, מבססת האמנות האמריקאית את ניצחונה הבינלאומי, שראשיתו עוד בימי מלחמת העולם השנייה. בעוד הסרט "צלילי המוזיקה" כובש את המסכים עם ג'ולי אנדרוז בתפקיד הראשי, ובעוד חברי להקת ה"ביטלס" מגיעים מלונדון ומטריפים את צעירי ניו-יורק בהופעה באצטדיון ניו-יורקי (ביקורם המתוכנן בישראל יבוטל מטעמי הגנה על טוהר הנוער העברי…) – ה"פופ-ארט" האמריקאי מגיע לשיא בשלותו: ב- 1965 יצר אנדי וורהול את ציורי "מרק קמפבל", שלו; רוי ליכטנשטיין צייר את "חלומות מתוקים, מותק"; ואילו רוברט ראושנברג יצר את עבודותיו הקולאז'יות הפוליטיות (דוגמת "Signs" מ- 1965 שהורכב מדימויים צילומיים של ג'אניס ג'ופלין, האחים קנדי, מלחמת וייטנאם, אסטרונאוט ומרטין לותר קינג). אך, גם המינימליזם הגיאומטרי האמריקאי הגיע לשיאו בשנה זו, כאשר קרל אנדרה יצר את "אקוויוולנט" – 120 לבני שַמות המקובצות על הרצפה בצורת מלבן. דונלד ג'אד יצר באותה שנה את מבניו הפסוודו-פונקציונליסטיים; פרנק סטלה צייר את "קיסרית הודו" עם קווים מקבילים וזוויות חדות. ועוד: האמנות המושגית האמריקאית החלה מרימה ראשה ב- 1965: ג'וזף קוסות יצר את "כיסא" – מיצב המשלב הגדרה מילונאית של המילה "כיסא" עם צילום של כיסא ולצדו כיסא של ממש.

ובאמנות הישראלית? סקירת 1965 ראוי שתפתח ב- 1963, השנה בה הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכת וינסנט ון-גוך, שזכתה לפופולאריות שיא. 1963 הייתה גם השנה בה התפרקה קבוצת "אופקים חדשים", לאחר חמש-עשרה שנות הגמוניה. בתערוכתה האחרונה של הקבוצה באותה שנה (במשכן לאמנות בעין-חרוד) הציג אריה ארוך את ציורי ה"שולחנות" שלו, בהם השתרבבו רכיבי "פופ-ארט" (דוגמת השימוש בלוחות שולחן משומשים ו/או בקולאז'). תוך שנה ישלים יוסף זריצקי טריפטיכון ענק, מופשט-לירי, שנרכש לאוסף בית הנכות הלאומי לרגל זכיית זריצקי ב"פרס סנדברג". ב- 1963 ייסד החרשתן, סם דובינר, בתל אביב (רחוב בן-יהוה 63) את גלריה "ישראל" כגלריה הראשונה המנוהלת בישראל בסגנון אמריקאי (כולל משכורות לאמנים, מרביתם יוצאי "אופקים חדשים").

אך, שני אירועים משמעותיים יותר אירעו בישראל של שנת 1963: האחד הוא התערוכה הקבוצתית, "צורה היום", שאצר יונה פישר בבית הנכות הלאומי "בצלאל". התערוכה העלתה על הבמה אמנים צעירים ממדיומים שונים, בהם יגאל תומרקין (אשר מאז שובו ארצה מפאריז ב- 1961 אישר שפת אסמבלאז' המשלבת אקספרסיוניזם ו"פופ"), רפי לביא (שציורו המופשט המתיילד עמד אז בסימן השרבוט המסולסל), חגית לאלו (ששמה קץ לחייה ב- 1961 לאחר לימודי אמנות בניו-יורק אצל הנס הופמן, ופיתוח הפשטה אקספרסיוניסטית), פסלת החרס ציונה שמשי, הפסל המינימליסטי בוקי שוורץ, הארכיטקט האקספרימנטלי צבי הקר, שמואל ב"ק (בתקופתו המופשטת) ועוד. תערוכת "צורה היום" הפנתה את המבט הציבורי לדור חדש באמנות הישראלית, דור שבסימן הצעיר, החדשני. כתב האוצר בקטלוג:

"האמן הצעיר מחפש את אפשרויותיו מעבר לבעיות הצורניות שאפיינו את דור מחרת המלחמה. הוא דוחה את ההפשטה הגיאומטרית – את הצורנית ה'מוחלטת' ואת ניגודה – ה'אנפורמל' או האַל-צורניות. מותר לו לחשוב היום, שפיגוריה והפשטה אינן חייבות יותר לשָמֵש אלטרנטיבה זו לזו."

האמת היא, שמבט בוחן במוצגי התערוכה ייאלץ להביא למסקנה, שמרבית ציירי "צורה היום" הוכיחו חוב להפשטה אקספרסיוניסטית מהמסורת הפאריזאית, זו שהייתה קרויה "טאשיזם" או "אנפורמל".

אכן, האמנות הישראלית של שנת 1963 נמצאה בתקופת מעבר בין הפרק הצרפתי שלה לבין הפרק האמריקאי. עידן-ביניים זה מצא ביטויו גם בספר "אמנות בישראל", שראה אור בתל אביב באותה שנה בעריכת בנימין תמוז, כאשר יונה פישר – מי שגדל על ברכי תרבות פאריזאית, אך מצא עצמו (עוד כשהתמחה באוצרות במוזיאון "סטדליק") נפתח אל האמנות הניו-יורקית – מופקד על פרק הציור. הפיגורות הבולטות בפרק זה היו לאה ניקל (עם ציוריה המופשטים-אקספרסיוניסטיים), מיכאל גרוס (עם ציורו המופשט למחצה – "יונה שחוטה", 1962), יגאל תומרקין (בטריפטיך אסמבלאז'י רב-חומרי), אביבה אורי (עם רישום נוף מופשט) ואחרים. הצעירים האקספרימנטאליים יותר בחבורה – רפי לביא, יואב בראל ונוספים – צוינו רק בשמם, וללא כל רפרודוקציה. ראוי להדגיש, שאת ההפשטה האקספרסיוניסטית שלה פיתחה לאה ניקל בפאריז, אותה עיר בה גם שכלל תומרקין את ההפשטה החומרית שלו הממוזגת בגרוטאות ובסימני מספרים, אותיות וכו'. והייתה זו אותה עיר בה למד מיכאל גרוס במחצית שנות ה- 50 ב"בּוז-אָר". ובמילים אחרות: ב- 1963, הגם שהעיניים כבר היו נשואות-משהו לניו-יורק, הרגליים ניצבו עדיין איתנות בפאריז.

דואליות צרפתית-אמריקאית זו אפיינה גם את תערוכת "תצפי"ת", שנערכה ב"ביתן הלנה רובינשטיין" התל אביבי ב- 1964. עתה, כמה מיוצאי "אופקים חדשים" חָברו ביחד עם אמנים בני הדור הצעיר, ופעם נוספת, אלה גם אלה הוכיחו מאמץ לשילוב ה"אנפורמל" עם שמץ "פופ-ארט", דוגמת "פאניקה בנושא מכנסיים" – אסמבלאז' מופשט למחצה (המרמז על צליבה) של תומרקין, שבמרכזו הודבקו מכנסי העבודה של האמן, עבודה שחוללה שערורייה ציבורית; או ציורו של אורי ליפשיץ דאז, ששילב הפשטה אנרכית ומתיילדת בחלקה ביחד עם סימני כתב, מספרים ועוד; או עבודתו של איקה בראון, ששילבה חבלים מודבקים והפשטה אקספרסיוניסטית בוטה. אמנים אחרים ב"תצפי"ת" הסתפקו בהפשטת אנפורמל בלתי מתפשרת, בין אם יותר מתיילדת (רפי לביא), או רב-שכבתית ורב-פעולתית (משה קופפרמן), או "מימית" (אליהו גת).

הפנים הכפולות הללו הורחבו לתמונה מורכבת יותר בתערוכת "23 אמנים ישראליים", שאצר ב- 1964 וויליאם זייץ, אוצר ה- Moma הניו-יורקי, ואשר נדדה ברחבי ארה"ב ובין מוזיאוני ישראל. כאן כבר הושם הדגש על דואליות המקומיות והאוניברסאליות, כאשר מול אמנים דוגמת תומרקין ולביא הציג יצחק דנציגר את פסל ה"כבשים" שלו, הטעונים במבני המדבר, או שמאי האבר שהציג מבנה אבן דמוי מזבח ארכאי, או משה טמיר שהציג ציור סמלי פיגורטיבי בנושא עלייה ארצה. משמעות רבה, כמובן, לעובדה, שתערוכת ה- 23 אורגנה על ידי אוצר זר ולעיניים אמריקאיות בעיקר, שעה שתערוכת "תצפי"ת" אורגנה בידי האמנים הם עצמם, שחשו משוחררים מחובת הציות למקום, ולהפך, דווקא ביקשו אחר המבע האוונגרדי המערבי.

כל אותה עת התמיד מוזיאון תל אביב, שבהנהלת חיים גמזו, במדיניות הסוגדת ביסודה למודרנה האירופית בכלל, ולזו הצרפתית בפרט. גמזו, שעמד בראש המוזיאון בין השנים 1976-1962, הציג ב- 1965 את תערוכת "50 ציירים – מרנואר עד קיזלינג", את תערוכת היחיד של אנדרה מאסון, תערוכת "7 ציירים ברזילאים" ו- 37 אמנים פולנים בני זמננו". נשוב ונזכיר בהקשר זה את תערוכת ון-גוך מ- 1963, את תערוכת "אוצרות מוזיאוני בורדו" ב- 1964 ואת תערוכת פיקאסו שתתקיים ב- 1966. הנוכחות הצרפתית ברורה מאד. ההיעדרות הניו-יורקית ברורה לא פחות. בה בשעה, גמזו נאלץ להיכנע ללחצם הגובר של האמנים הישראליים הצעירים. עדיין ב- 1965, ולאור הדוגמה הצרפתית של "הביאנאלה של הצעירים" בפאריז (שנערכה מאז 1959), החליט גמזו להציג את "תערוכת ציירים צעירים 35-20" – 51 ציירים שהציגו עבודותיהם ב"ביתן הלנה רובינשטיין" (שנחנך ב- 1959). היה זה אוסף אקלקטי של אמנים וסגנונות שלא אותת על שום כיוון או דרך. ברם, בסתיו של אותה שנה, 1965, לא נותרה לו לגמזו הברירה, אלא להניח לחבורת צעירים אוונגרדיסטים, מרביתם ילידי שנות ה- 30, לארגן ב"ביתן הלנה רובינשטיין" את "סאלון הסתיו", שנערך מאז ברציפות עד שנת 1970. כתב גמזו בקטלוג הצנוע:

"'תערוכת הסתיו' היא תוצאת […] המגמה האמנותית המכוונת לקראת ניסיונות אסתטיים חדשים, תגובות סגנוניות בנות זמננו, אשר החדשנות שבהן אינה חיצונית, אלא היא חלק אורגאני מתחושות התקופה, תקוותיה, אכזבותיה, מרידותיה. גישה זו נעשתה מחויבת המציאות לאחר שמסגרות ישנות נתפרקו וחדשות לא התמידו."

במשפטו האחרון רמז גמזו להתפרקות "אופקים חדשים" ולאי התמדת קבוצת "תצפי"ת". אלא, שבחינת המוצגים ב"תערוכת הסתיו" הראשונה מלמדת, שעדיין שלטה בה מגמת הטאשיזם, משמע עדיין טרם נפתח הצוהר אל האמנות הנוצרת בניו-יורק מזה שני עשורים ואשר הולכת וכובשת את אירופה (כולל את פאריז) במסע ניצחון סוחף. עובדה זו נכונה גם ביחס להתארגנות חשובה אחרת ב- 1965 והיא זו של קבוצת "עשר פלוס". חברי הקבוצה, שיזוהו לימים עם ה"פופ-ארט" האמריקאי בנוסחו התל אביבי, הציגו תערוכה ראשונה ב- 1965 בגלריה של חנות העיצוב – "משכית" – תערוכת "ציירים מציירים בדי אופנה", כאשר הפשטה דקורטיבית אפיינה את מרבית המוצגים. אולי רק רפי לביא חרג בכך ששילב בהפשטה הדפוסית את התווית המסחרית של הטקסטיל, בצרפו תווית נוספת עם שמו (אות לעתיד לבוא בציוריו – המדבקות הנושאות את שמו ושם רעייתו).

היה זה אז, בחודש מאי 1965, שבית הנכות "בצלאל" פינה את אוצרותיו מבנייני "בצלאל" והעבירם לביתנים החדשים על גבעת-רם. עתה, שכר מנהל המוזיאון, קרל כ"ץ (יליד ברוקלין, ניו-יורק, בוגר אוניברסיטת "קולומביה", שניהל את בית הנכות הלאומי במשך 15 שנה עד 1967, ואז התמנה כמנהל "המוזיאון היהודי" בניו-יורק), את שירותי הייעוץ האמנותי של וילם סנדברג, מנהל מוזיאון "סטדליק" שבאמסטרדם ומי שנודע בנטייתו למודרניזם הניו-יורקי העולה. דומה היה, שהטריאומווירט – קרל כ"ץ, וילם סנדברג ויונה פישר – סולל את הדרך למפנה הניו-יורקי.

בעוד תערוכת הפתיחה הרשמית במוזיאון החדש הייתה – "התנ"ך באמנות", הוצגה ב"בנייני-האומה" תערוכת פתיחה מקבילה (באוצרותו של יונה פישר) ושמה: "מגמות באמנות הישראלית". התערוכה התפרשה על פני התקופות ההיסטוריות שמאז ראשית הציור הארצישראלי בשנות ה- 20, דרך אמנות עולי גרמניה, אמני אסכולת פאריז וכיו"ב, עם דגש חזק על אמני "אופקים חדשים". באשר לאמנים הצעירים, אמני שנות ה- 60, היו אלה אביבה אורי, רפי לביא (בעבודה מופשטת מ- 63), איקה בראון (בעבודה נגועה ב"פופ-ארט" מ- 64), לאה ניקל, יוסף הלוי ונוספים, שאישרו בעיקרם שפה מופשטת. אחרים, דוגמת צבי גלי ("הכותונת בנך היא", 1960), שמואל בונה (בתפנים מזרחי מסוגנן ומושטח מ- 1955), או משה טמיר ("שאול המלך" מ- 1961) – אישרו שפה מקומית ונטייה תנ"כית, שמצאה ביטויה גם בהפשטה של אביגדור אריכא ("תהום אל תהום קורא" [?], 1964). רוצה לומר, הגם שכבר ניתן היה לאתר בשנת 1965 סימני "פופ-ארט" בבובות שהדביק איקה בראון באסמבלאז'ים שלו, או בפסלי הארד של תומרקין, או בקולאז'ים שהחלו להתנחל בציורי רפי לביא, תערוכת "מגמות באמנות הישראלית" טרם הכריזה בכל פה על ה- Sixties האנגלו-סאקסיים, ובמידה מרובה, הייתה עדיין נטועה במודרניזם המערבי של שנות ה- 50-40.

אם כך, מתי וכיצד חלחלה אמנות ניו-יורק ליצירה התל אביבית? בעיקר, בין 1970-1967. אפשר, שבין נושאי הבשורה היה סרג'יו סֶגרֶה, מאמני "עשר פלוס", שנסע ב- 1960 לפאריז, שהה בה חמש שנים וממנה הביא ארצה את טכניקת ה"הורדה" – שעתוק הדפס מעיתון וממגאזין אל בד או נייר באמצעות חומר מדלל. ציוריו הסמי-פיגורטיביים של סגרה מ- 1962 כבר זוהרים בגווני "פופ" ומשולבים בציטוטי "הורדות" נוסח ראושנברג.

ואומנם, ה"פופ-ארט" האמריקאי הגיע ארצה דרך פאריז, בעיקר: דרך האסמבלאז'ים של תומרקין (מי שהיה מקורב ל"ריאליזם החדש", קבוצת "פופ-ארט" פאריזאית), שהותירו רושם רב בתערוכה שהציג ב- 1961 בבית הנכות הלאומי "בצלאל" וב"ביתן הלנה רובינשטיין". ה"פופ-ארט" הגיע גם באמצעות ציורי אריה ארוך, שראה בסביבות 1960 בשטוקהולם (בה שימש כשגריר ישראל), ולאחר מכן בפאריז, עבודות אמנות אמריקאיות בסגנון הנדון, בטרם הציג ב- 1963 בישראל את ציורי ה"שולחנות" שלו.

אלה היו האשנבים המרכזיים שפתחו פתחים תל אביביים ראשונים לאמנות הניו-יורקית. רק בעקבותיהם יכול היה רפי לביא לצייר ב- 1967 ציור ובמרכזו "הורדה" שעתוקית של צילום חברי להקת ה"חיפושיות"; או יאיר גרבוז ש"הוריד" לציורו ב- 1968 את צילום מיק ג'אגר מ"האבנים המתגלגלות"; או יואב בראל ש"הוריד" ב- 1967 את צילום פני מרלין מונרו לציורו "קרופ 67"; או משה גבעתי ש"הוריד" ב- 1969 לציורו העגול צילום של הילדה הווייטנאמית הנמלטת עירומה מפצצת הנפ"אלם; או הנרי שלזניאק ש"הוריד" ב- 1970 לציורו את צילום ונוס של בוטיצ'לי , וכו' וכו'. אלו הן, אכן, "השנים היפות" של ה- Sixties באמנות הישראלית: מיטשל בייקר, האמריקני לשעבר, מצייר ב- 1967 דמויות חד-ממדיות ורובוטיות; תומרקין מפסל ב- 1968 "גנגסטרים" כסדרה סטנדרטית-קבועה וחוזרת של יד מכוונת אקדח; יהודה בן-יהודה מציג ב- 1968 ב"סאלון הסתיו" 60 יציקות לאטקס אפורות של גופי נשים עירומות (ושני גברים) ומנפחם בלחץ אוויר משתנה, מה שמקנה לדמויות נוכחות "חיה". במבוא ל"סאלון הסתיו" של 68 כבר התייחס חיים גמזו לניו-יורק:

"למרות ההתקדמות היוצאת מן הכלל באמצעי הקומוניקציה בעולם כולו עדיין מגיעים אלינו באיחור מצער הדו או השלכתו של אקספרימנט אמנותי באירופה או באמריקה."

אלא, שבשעה בה מוצג המחזמר "שיער" בתל אביב ו"נערי הפרחים" התל אביביים "חוגגים" שריפת צו-גיוס, כבר התחוללה "מלחמת-ששת-הימים" והיא גזרה קץ על אשליית ה- Sixties המקומית. כי כאשר מרבית המדינה אחוזת תזזית ניצחון, אחדות לאומית ואופוריה לאומנית, וכאשר רבים מאמני ישראל מבטאים ביצירותיהם את הריגוש הלאומי נוכח הכותל המערבי (משה קסטל, "כותל התהילה", 1967), הר-הבית, גבורת הבנים וכיו"ב[2] – לא עוד נותר מקום למרד נעורים של ממש, לא באמנות הישראלית ולא מחוצה לה. מה שלא ימנע ממוזיאון ישראל שבחסות סנדברג לקדם בין 1970-1965 את אמני הדור החדש ואת זיקתם לאמנות הניו-יורקית. למגמה זו יתרמו גם מספר אמנים שעלו ארצה מניו-יורק לקראת מחצית שנות ה- 60, וכמובן, פעילותה הירושלמית-ניו-יורקית של ברתה אורדנג, בעלת הגלריה הנמרצת. אבל, זהו כבר סיפור אחר.

[1] עלון בית הנכות הלאומי "בצלאל", אביב, תשכ"א, ללא מספרי עמודים.

[2] גדעון עפרת, "1967: הייתה אמנות?", בתוך: היילברונר עודד ולוין מיכאל, "איך אומרים Modernism בעברית?", שנקרסלינג, תל אביב. עמ' 217-234.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: