אמנות טובה, אמנות חשובה

                  אמנות טובה, אמנות חשובה

 

בחוברת "קשת החדשה" מספטמבר 2004 פרסם אסף ענברי מאמר בשם "הערה על תקופת ההשכלה וספרותה" ובו הבחין בין "ספרות טובה" ל"ספרות חשובה". "ספרות טובה", כך טען, היא זו בעלת עומק ואיכויות על-זמניות; ואילו "ספרות חשובה", כתב, היא יצירה שבאמצעותה נבין את התקופה והעולם שבתוכם היא נוצרה. לפחות בהקשר האמנותי-חזותי, הייתי מרחיב מעט את ההבחנה ואומר, ש"יצירה חשובה" היא גם זו שפורצת דרך לשונית במדיום שלה. ועוד הייתי מוסיף, ש"אמנות טובה" נתבעת להיות טובה לא רק בתכניה, אלא גם באיכויותיה הצורניות, גם אם לא ניחנה בחדשנות תחבירית.

 

לאור ההבחנות הללו, למותר לציין, ש"יצירה טובה" אינה בהכרח "יצירה חשובה", ולהפך – ישנן יצירות "חשובות" המאפשרות לנו הבנת זמן ומקום, גם פורצות דרך ומשפיעות על התפתחות השפה האמנותית, אף כי אינן מרעישות באיכויותיהן שברמות החדירה הנפשית, התובנות ההומאניות וכדו'.

 

בה בעת, ברור ש"אמנות חשובה" יכולה להיות גם "אמנות טובה", ולהפך. הרבה מאד אמנים המוכרים לנו כ"חשובים" בהיסטוריה של האמנות הם גם אמנים טובים. כמעט כולם, בעצם. אלה המקובלים עלינו כ"אמנים דגולים" הם טובים וחשובים גם יחד: דה-וינצ'י, מיכלאנג'לו, קראוואג'ו, רמברנדט, ון-גוך, מאטיס, פיקאסו… את ההתפלגות בין שני המחנות נאתר, לפיכך, ברובד אחר, בליגה אחרת, נמוך יותר מהפסגה, במעגלים הרחבים יותר של העושים במלאכה. בין השאר, נאתר את ההתפלגות הקטגורית הנדונה בפריפריות של מרכזי האמנות. למשל, אצלנו.

 

כיצד, אכן, תחול ההבחנה הנדונה על האמנות הישראלית? פעם, בתחילת שנות ה- 80, פרסמתי במקומון ירושלמי מאמר, שבמהלכו הבחנתי בין "אמנות זמן" לבין "אמנות מטא-זמן":

"…שתי קטגוריות שונות מאד של אמנים ואמנות. שני סוגי אמנות שאינם נפגשים אלא באינסוף, אך בדרך הם לוחמי מלחמת חורמה זה בזה. […] לסוג האחד אני קורא – 'אמנות זמן'. לסוג השני אני קורא – 'אמנות מטא-זמן'. […] אני מדבר על אמנים ישראליים כמו – יוסף הירש, אוזיאש הופשטטר, אביגדור אריכא, אברהם אופק, אורי שטטנר […] ושאר 'מטא-זמניים'. לעומתם, אני חושב על 'אמני-זמן' כמו – משה גרשוני, יהושע נוישטיין, בני אפרת, פנחס כהן גן, תמר גטר, יהודית לוין ועוד. אתם מתחילים לחוש במתח החשמלי? פה טובים ושם טובים; פה כמה בינוניים ושם כמה בינוניים. […] הטופוגרפיה הסוציולוגית של שני המחנות ברורה: ניתן לקטלג את גלריות ישראל לפי יחסן ל'אמנות זמן' ול'אמנות מטא-זמן'. […] ונקודה מעניינת: 'אמני זמן' שונאים זה את זה; 'אמני מטא-זמן' אוהבים איש את רעהו. […] לכן, כמעט בלתי נמנע המאבק בין שני המחנות. […] במקביל, 'אמני זמן' מבטלים בבוז את 'אמני מטא-זמן'. […] אין מקום לפשרות בין שני המחנות. דרכֵי האמנות גם אינן דו-כיווניות: אין דרך מ'אמנות זמן' ל'אמנות מטא-זמן'. אינך יכול להתחיל כאמן כזה ולהפוך אחר כך לכזה. […] אצל 'אמני זמן' אנו מדברים בעיקר על חוויה 'לשונית-אמנותית'; אצל 'אמני מטא-זמן' אנחנו מדברים בעיקר על חוויה 'קיומית' ו'מטאפיזית'. שם בעיקר 'אמנות', פה בעיקר 'אדם'. שם מתגלה האמת בהיסטוריה של האמנות, פה היא מתגלה ב'מהות' האנושית. בתחום 'הזמן', הקריטריונים שלנו הם של תולדות הציור והפיסול בעיקר; בתחום ה'מטא-זמן', הקריטריונים שלנו הם גם של שירה, מוזיקה, ספרות, דרמה. […] מ'אמני הזמן' אנו מצפים לאמירה מפורשת, ישירה, ציבורית; מן האחרים, 'אמני מטא-זמן', אנו מצפים לאמירה אינטימית ומופנמת. […] תחומי 'אמנות הזמן' הם תחומי האיזמים. 'אמנות מטא-זמן' משוחררת מאיזמים אמנותיים. כזכור, הומאניזם הוא האיזם המהותי לה, והומאניזם אינו עניין של זמניות. לכן גם נראית 'אמנות מטא-זמן' מיושנת כביכול."[1]

 

לכאורה, במונחי ההבחנה של אסף ענברי, "אמנות חשובה" תהייה בהכרח מה שקראתי "אמנות זמן"; "אמנות טובה" תהייה מה שקראתי "אמנות מטא-זמן". אלא, שלא בדיוק: אמנות טובה עשויה להיות גם אמנות חשובה, ולהפך. אך, "אמן זמן" אינו יכול להיות גם "אמן מטא-זמן". שכאמור, בין שני סוגי האמנות האחרונים פעורה תהום. נאמר אפוא כך: "אמן זמן" הוא נספח של "אמנות חשובה", אך אין הוא זהה עמה (לא כל אמן היוצר בסימן הזמן והחדש הוא גם אמן פורץ דרך!); בה במידה, ש"אמן מטא-זמן" הוא נספח של "אמנות טובה", אף כי אפשר שלא הגיע למעלת העומק והאיכות הגוברים על הזמן.

 

ניצמד, אם כן, להבחנה בין "אמנות טובה" ל"אמנות חשובה". ברם, על איזה היקף חשיבות אנו סחים בבואנו אל האמנות הישראלית? לציורי רפי לביא חשיבות בתחום הגיאוגרפיה של עולם האמנות הישראלי, התל אביבי בעיקר: הם קידמו את שפת הקולאז' המקומי, את שפת ההפשטה המתיילדת ואת השימוש בחומרים "עניים". אלא, שבהקשר הבינלאומי, כידוע, כל הערכים הללו כבר הומצאו קודם לכן על ידי ראושנברג, שוויטרס, פאול קליי ואחרים (מה שגרם לתצוגת ציורי לביא בביאנאלה בוונציה , 2009, להיתפס כפאתטית משהו בעיני לא מעטים, חרף הרגישויות האסתטיות הנוכחות בציורים בשפע). לציורי יוסף זריצקי, לצד איכותם כ"טובים", אף "טובים מאד" בשיאם, חשיבות רבה בתחום ההשפעה וקידום ההפשטה הישראלית, אך ספק רב אם יש להם חשיבות בהתפתחות האמנות המופשטת הבינלאומית. ולא, איני מדבר על סוגיית ההכרה של המרכז בפריפריה (וכאילו, כפי שישנם טוענים, זריצקי היה הופך לאחד מחשובי אמני ההפשטה הפאריזאיים אילו רק צייר בפאריז ולא בתל אביב. אמהר ואוסיף, בהקשר הנדון, שגם חשיבותם של ציירי ההפשטה הפאריזאית משנות ה- 40 די מוגבלת בהשוואה להפשטה הניו-יורקית; כך, שגם תהילה פאריזאית אינה ערובה להיותך "אמן חשוב" בקנה מידה עולמי). לכן, אעיז לומר, שאף כי ציורי משה גרשוני ב"גאלרי נאציונל" התקבלו בברלין של החודשים האחרונים בקול ענות חלושה, נראה לי שחשיבותם פורצת את גבולות החשיבות הישראלית. ולבטח נכון הדבר ביחס ליצירת יגאל תומרקין באסמבלאז'ים ובפיסול, גם אם אין לכך הוכחות רבות בשטח.

 

פעמים רבות מדי, אנו טועים לייחס את התואר "אמנות טובה" ל"אמנות חשובה". נאמר כך: חלק מעבודות הווידיאו של יעל ברתנא ראויות לתואר "חשובות": הן נועזות באופן בו הן חושפות לנו ולאחרים את פרצופנו הפוליטי-מוסרי כאן עכשיו. אך, איני מוצא את העבודות הללו "טובות" במונחי העומק והעל-זמן. חוששני שהשיפוט הזה חל גם על ציורי דויד ריב, אף שהם יונקים ישירות מהטמפרמנט האישי האותנטי של האמן. ולהזכירנו: אני נוקט ברף העליון של "טוב". כך, יהושע נוישטיין הוא "אמן זמן" מעולה ולכן הוא "חשוב". אך, האם הוא גם "אמן טוב" במובן ה"ענברי" הנ"ל? איני בטוח בתשובתי. ומיכל נאמן: אין עוררין על חשיבותה בתחום פריצת הדרך שביחסי דימוי חזותי ודימוי לשוני; גם אין עוררין על עושרה ההשכלתי, על חוכמתה, שנינותה ותעוזתה הנוגעת באפל והמאיים. ברם, לאחר שפיצחתי את חידות מ.נאמן (בהנחה שהצלחתי) – האם ימשיכו העבודות הללו להזין את נפשי באי בודד? האם אחזור ואשוב אליהן על מנת לחפור ולהעלות מכמנים עלומים? איני משוכנע. וככל שסיגלית לנדאו מהממת אותנו בספקטקל, בהברקות ובמתקפת החושים – מהו המשקע שנותר בנו בבחינת צידה לדרך, ומה אורך הדרך?

 

האם יש לנו "אמנים טובים" במובן העומק והאיכות העל-זמנית? אין לי ספק בתשובה החיובית, גם אם הרשימה (שלי) קצרה. כוונתי לאותה רשימה אמיצה, כזו שאינה מתפשרת, כזו שניקח איתנו "לאי בודד", כזו שתזין את נפשנו עוד ועוד ברמות מצבנו האנושי: ללא סדר מִדרָגי, ובטרם סלקציה הכרחית בין השְעור לעיסה ביצירות האמנים שלהלן, וכמובן, מבלי למצות את רשימת המועמדים, אציין על נקלה את משה גרשוני, אברהם אופק, יוסף הירש, אביבה אורי, לארי אברמסון, אורי רייזמן, מיכאל גרוס, צבי לחמן, מיכה אולמן, יוסל ברגנר, מיכל רובנר ועוד (יעקב דורצ'ין, אסף בן-צבי…). כן, מצטער, מה לעשות, רשימה אשכנזית וגברית מדי מבחינת ה"פוליטיקלי-קורקט". אך, אלה והנוספים – כולם "אמנים טובים", מיעוטם גם "אמנים חשובים" בכל קנה-מידה (מיכל רובנר, מיכה אולמן).

 

מה הטעם בסיווג זה? טעמו טעם הנחמה וטעם ההתפכחות. ברמת הנחמה, יתנחמו האמנים הטובים, "אמני מטא-זמן", וישתחררו מאימת "אמנות הזמן" הנושפת בעורפם. ברמת ההתפכחות, יטלו רבים מאמנינו היוצרים בחזית ה"זמן" קורה מעיניהם ויסכינו במטותא ל"חשיבותם" היחסית. ועוד ערך לסיווג הנדון: הוא קצת מארגן לנו את ה"מפה": אריה ארוך, למשל, הוא אמן טוב מאד ברמת העומק והעידון החושיים והנפשיים. האם אריה ארוך הוא "אמן חשוב"? מבחינת הבנת התקופה והעולם – מעט; מבחינת שכלול השפה האמנותית – חשיבותו יחסית להפשטה הישראלית, לא הרבה יותר.

 

אמנים ישראליים ממש-ממש "טובים" ו"חשובים"? לאט לנו. ואל תאמרו: החרם הבינלאומי על ישראל.

 

 

[1] גדעון עפרת, "חיי הלילה של יוסף הירש", "קול ירושלים" ("ידיעות אחרונות"), 23.4.1982

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: