ה מ ח ו ל

_MG_4710                              ה מ ח ו ל

נתחיל בשורה התחתונה: הפסל הזה צריך להיות כאן ולא בגלריה בסיאול. הוא צריך להיות מוצג פה, באחד המוזיאונים המובילים. יצירה כזו לא נוצרת כל יום, ולבטח לא בידי אמן ישראלי. אני מתכוון לפסל העץ והדבש של רומי אחיטוב, שצילומיו שוגרו אלי ואשר נושא את השם "המחול", כשם ציורו הנודע של מאטיס מ- 1910.

חמישה גברים קרחים ודקי גזרה, כלומר אותו גבר כפול חמש, מחוללים בגודל טבעי במעגל. הם עירומים, גוום כפוף פנימה למרכז המעגל, רגלם האחת מורמת, זרועם האחת מונפת אחורנית, האחרת אוחזת באבר-מינו של שכנם. בעצם, אותה דמות בדיוק מוכפלת פי חמש. החמישה עשויים משכבות דיקט של עץ ליבנה שנחתכו בלייזר והודבקו, מעוצבים בריאליזם מופתי באמצעות מחרטה ממוחשבת (תוכנת תלת-ממד), תוך שהם ממוקמים בלב בריכת עץ מרובעת. הבריכה מלאה בדבש מלאכותי (גליצרין, תרכיז ניחוח דבש ותה רויבוס). זאת ועוד: גבם הכפוף של כל הרוקדים מקופד, כך שחושף במבט ממעל את מיכל גופם. חמישה מיכלי הגוף הללו מלאים עד תום בנוזל הדבש, הגואה ונוטף מהגוף למטה אל הבריכה. לבוהן כף הרגל של כל אחד ואחד מהרוקדים מחובר צינור "אינפוזיה", המזרים את הנוזל בחזרה אל המיכל העליון בתוך גופם של המחוללים. על ההזרמה המחזורית הזו אחראים חמישה מנועים המוצבים בסמוך לבריכה.

עד כאן תאור תמציתי של העבודה המרהיבה, שכאמור, זכיתי לראותה בצילומים בלבד. רומי אחיטוב אמר עליה (במייל):

"הדימוי ממנו יצאתי הוא של מעגל מחול טקסי של חבורת גברים המכונסים בעצמם והגדושים ('גודשים את סאתם'…) ומתבוססים במיציהם הסכרניים. הדימוי רודף אותי שנים רבות, ויחד עם זאת אני עדיין לא מבין אותו לגמרי."

קודם כל, הרהרתי בשני ציורי "המחול" של מאטיס, הגרסה המוקדמת מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק והגרסה השנייה, הסופית, מה"הרמיטאז'" שבסנט-פטרבורג. האידיליה האביבית המשובבת הזו עם חמש העלמות הוורדרדות הרוקדות עירומות בשדה ירוק, תוך שכמעט ומשלימות מעגל שלם (שתיים מהן רק כמעט שנוגעות זו בזו, מותירות את המעגל פתוח-משהו, כמו מזמינות אותנו להצטרף), האידיליה הזו היא שיר-הלל לחירות, להנאה ו…ליצירה. שהרי, "ציור אח" ל"מחול" הוא הציור "המוזיקה" (אף הוא ב"הרמיטאז'"). ניתן לומר: "המחול" של מאטיס, בגרסתו המוקדמת, הוא המקבילה הציורית ל"אודָה לשמחה" של בטהובן. האם אין מקורו במעגל הריקוד (שישה מרקדים) שבעומק ציורו של מאטיס מ- 1905, "שמחת החיים"? וכלום אין במעבר מהרוקדות הוורודות (של ניו-יורק) לרוקדות האדומות (של סנט-פטרבורג) משום המרת האידיליה בטקסיות פולחנית ודרמטית יותר?

עתה, אני חוזר אל "המחול" של רומי אחיטוב. את חמש הנשים החליפו חמישה גברים. לכאורה, האידיליה נוכחת בדבש הזורם לתוך הדמויות ומהן החוצה לבריכה וחוזר חלילה. אלא, שכבר ב"חוזר חלילה" הזה אנו קולטים מחזוריות סטאטית, המקבילה לחד-ממדיות של חמישיית המחוללים. מה שאמור היה לסמל את התנועה החופשית, הפתוחה, המשוחררת, מתגלה לנו כדימוי של קיבעון. שלא כמעגל המחול של מאטיס, המעגל של אחיטוב גם סגור בתוך עצמו, אינו מניח הרחבתו, שיתופנו. ובעוד שני ציוריו של מאטיס מאשרים מבע פוביסטי תמים, ישיר, חופשי (חרף כל הקפדנות הקומפוזיציונית), פסלו של אחיטוב אומר בשפתו סינתטיות ואימפרסונאליות: פֶסל אל-ידני, מכאני, גם הדבש (כאמור) אינו טבעי. בין הדימוי של המחול, כביטוי של השתחררות ופורקן, לבין תהליכי היצירה המלאכותיים של הפֶסל מתגלה סתירה מרה.

"המחול" של מאטיס הוא חגיגה של בריאות, נעורים וארוס. מחולליו של אחיטוב אף הם, לכאורה, באים לסמן ערכים אלה, אלא שאז אנו רואים את הקיפוּד האכזרי של גבם, את גופם הפעור והשותת, שלא לדבר על אותה "אינפוזיה" המחוברת לבוהן רגלם. אלו הן אפוא פיגורות מוכות, חולות, מיוסרות, שרוקדות חרף מצבן, וכאילו ביקשו לאשר את קריאתו של ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרא": "זֶמר מחול ולגלוג על רוח הכבדות, על שטנִי העליון והאדיר מכל, אשר עליו אומרים כי 'ריבון עולם' הוא." ("שיר המחול")

ובמקום נוסף: "ותתנדנד רגלי מיד בשגעון המחול. נתרוממו עקבי, בהונות הרגליים הקשיבו למען הבינך ("הו, החיוּת"/ג.ע):   הלא בבהונות רגליו יישא הרקדן את אוזניו!" ("זמר המחול האחר").

מהי בשורת ה"חיוּת" של אחיטוב? ובמילים אחרות: מהי בשורתו הארוטית של פֶסל "המחול"? הנה קטע מכתב ששלחה כוריאוגרפית גרמניה לאמן בנושא עבודתו:

"אחיזתם של הרקדנים באבר המין של הרקדן השכן נראית כמו אוננות מכאיבה, […] משהו בין תשוקה לסירוס."

אחיטוב ענה:

"בעבורי, אחיזת אבר המין בצורה שכזו עניינה יותר בבקרה מאשר במיניות, הגם שאני מניח שלא ניתן להימנע לחלוטין מקריאה הומו-ארוטית." (אנגלית במקור)

מה עומד אפוא בשורש האקט הטקסי הזכרי הזה? הכוריאוגרפית הגרמנייה הציעה לראות במחול הנדון ריקוד מלחמה, או ריקוד שבטי. גם אם נאמץ את רעיון הפיקוח, שהציע האמן, לפנינו אובדן האינדיבידואל במערכת החברתית: קונפורמיזם, צייתנות אוניפורמית, סטנדרטיזציה, בה גם היצר המיני לפות בכוח הקולקטיב. בהתאם, גם ריקנותם הגופנית של הרוקדים עשויה לסמל ריקות קיומית, קרי – אובדן הזהות האישית, אובדן האותנטיות של היחיד.

מה שמעבירנו מהמחוללות על כר הדשא הצרפתי אל ההורה הישראלית. מאטיס ינק את מעגל המחול שלו מהריקוד הקלסיציסטי של הפֵיות בציורו של וויליאם לייק מ- 1786, "אוברון וטיטניה צופים במחול הפיות" (אוסף ה"טייט-גאלרי" לונדון). בעבורנו, מעגל רוקדים הוא מעגל "הורה" של חלוצים. שוב ושוב פגשנו במעגל הזה בציוריהם, ורישומיהם והדפסיהם של שאול ראסקין, של משה מטוסובסקי, לאה גרונדיג, פ.ק.הניך ואחרים, אפילו בפסל של בתיה לישנסקי, שלא לומר באינספור צילומים. מעגל ה"הורה" אישר את ה"ביחד", את סחף החושים בחוויה החלוצית הקולקטיבית, את הרקיעה על האדמה המחוברת להשתחררות ממנה… האם מעגל הרקדנים של אחיטוב מגיב לקולקטיביזם חברתי המעקר את רוח היחיד? בתור שכזה, הפסל הנדון ייראה לנו גם כאנדרטה אירונית: מין פסל מזרקה הצומח בלב בריכה ונועד לפאר-לכאורה את חלוצי היישוב…

אני  נזכר בציור הריקוד הענק שצייר אלי שמיר ב- 1983, "ארבע מרקדות בעמק". הארבע של שמיר מחוללות במעגל מחול פולחני בטבורו של עמק-יזרעאל. הגוון החום של גופן משתלב בגוון החום של האדמה והן צומחות לרקע האדמה בדומה לשלוש הגראציות המרקדות בציורו של רפאל לרקע הנוף המשתרע מאחוריהן. הרקדניות של שמיר הפיחו רוח מיתית בעמק, קרקע גידולה של החלוציות העברית, אך גם בית גידולו של אלי שמיר. ברית המיתוס, הקלסיקה והכוח הנשי היא ברית של אמן ומקום, אמן וערכי אבות. מה עמוקה, לפיכך, התהום בין  מעגל הרוקדות  של שמיר לבין מעגל הרוקדים של אחיטוב, שבריכתו היא מין "לא-מקום" ואילו ה"כוח" הזורם בדמויות חף מכל שמץ מיתוס. אם לאתר תקדים יחסי לפסל "המחול", הרי שזהו מיצב "הנפת החרמש" של אפרת נתן מ- 2002 – אותו מקבץ מתעגל של תריסר חרמשים הנשענים האחד על רעהו, מאזכרים את התנועה הסיבובית של הנפת החרמש, אך גם את מעגל מחול-ה"הורה", ובה בעת, מאחדים את הדימוי ההתיישבותי-החלוצי עם דימוי חרמשו של מר-מוות. מחול היצירה והעמל הפך למחול-מוות.

איני יכול שלא להיזכר בעבודת הדבש הקודמת של רומי אחיטוב: עבודת וידיאו מ- 2012 ל"סרטו האחרון של קראפ" של סמואל בקט. ב- 2013 כתבתי על העבודה ("הדבש הניגר של רומי אחיטוב") והעמדתי אותה בהקשר לעבודות וידיאו קודמות של האמן, בהן בלט המתח בין הסטנדרטיזציה של אותיות השפה המוקרנת לבין המבע הגופני של הצופה המתערב בהקרנה. אולי מבוא למתח בין הסטנדרטיזציה של המחוללים לבין המבע הגופני החופשי של רעיון המחול. במאמר הנ"ל גם הבאתי את דבריו של אחיטוב על קראפ של בקט, דברים שאולי רלוונטיים גם ל"הורה" הנוכחית: "…לדעתי, חשיפה זו של חיי-אדם בן 69, מר-נפש, מתעב את עצמו, מפוכח מיוהרת נעוריו על הנראטיבים שהזינו את בחירותיו ואת קורבנותיו – חשיפה זו מהדהדת את הנראטיבים של מדינה בת  65 הבוחנת את המיתוסים של ילדותה  ובגרותה."

הדבש ניגר בעבודת הווידיאו ההיא, 300 ק"ג של דבש נפלטו מגבוה מעל קראפ, ממטרי דבש שזלגו, ניתזו והצטברו על שולחנו של קראפ ונטפו ממנו ארצה:

"מה שהיה לרגעים ארוכים מיתרי דבש שמימיים, רובץ לו עתה כבצה סמיכה ודביקה וממתין לשאיבתו. המיכל כמוהו כמין ישות אורגנית עליונה, מין חיה בלתי נראית, אשר כולה פליטה ויניקה, נעדרת עין והכרה, 'אלוהות' בקטית עיוורת אופיינית. […] טפטופו ממעל של הנוזל המתוק-מכל מזכיר לנו שהדבש – נקטר – היא מזון האלים באולימפוס, ולפיכך הריהו מין חסד עליון אירוני ומר בהקשר הנוכחי. לא פחות מכן, בזכרנו, שבמצרים העתיקה, הדבש סימל את דמעות האל רָע, מחריפה האירוניה כלפי שתיקת השמים נוכח קלונו הקיומי של קראפ, שהוא קלוננו כולנו. […] התזת הדבש של הזרבובית כמוה כאורגזמה המתמשכת כל עוד הדיבור נמשך. זהו ה'אקשן-פיינטינג' הארוטי של השפה, בבחינת האישור לחיוניות חיי (ואצל סמואל בקט, כל עוד מדברות הדמויות – הן חיות). אלא, שהאורגזמה איננה אורגזמה, כשם שהמילים נעדרות ישותיות קיומית של ממש."

 

הדבש הניגר מתוך גופם של מרקדי "המחול" אל בריכת הדבש ובחזרה אל גופם הוא אותו הדבש של קראפ האומלל. הדבש המוזרם בעורקיהם (זוכרים את המנועים שהזרימו דבש בצינורות בין אולמות מוזיאון "פרידריכיאנום" שבקאסל, עבודתו של יוזף בויס ב- 1978 ל"דוקומנטה 6"?) הוא אותו חסד אירוני, אותו קלון קיומי, אותה זירמה של און מדומה לקראת אורגזמה מדומה.

כזכור, ציור "המחול" של מאטיס היה גם אמירה על אמנות ("המחול", "המוזיקה"), אמירת "הן" לספונטאניות חושית ויצירתיות חופשית. מה אומר לנו פסלו של אחיטוב על האמנות? אולי הוא מקונן על אובדנם של הערכים הנ"ל בתרבות הפוסט-מודרנית. איך אמר ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרא": "רק במחול אדע להגיד את משל הדברים העילאיים ביותר." ("שיר הקבר")

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: