משחק מכור

                               משחק מכור

צפיתי במשחק כדורסל בין הפועל ת"א לבין הפועל בנק יהב ירושלים. קראתם נכון: הפועל בנק יהב ירושלים. הפועל – אם שכחתם: משהו בדומה לפלסטינאי ההוא שבונה לנו בתים – מזוהה כיום עם בנק. ניחא, לפרדוקס הערכי האירוני הזה כבר הסכנו. אלא, שאז ראיתי, ששתי הקבוצות משחקות על לוח מודעות ענק, שיש הקוראים לו מגרש כדורסל. כי כל רצפת המגרש וכל התיחום שמקיפו אינם אלא מודעות פרסומת לחברות למיניהן שעניינן עשיית כספים. אם כן, קבוצות כדורסל, שגופיות שחקניהן מתפקדות גם הן כמודעות פרסומת לחברות ("מכבי אלקטרה"), ואשר שחקניהן נרכשו בכסף הגדול של בעליהן אילי-ההון, מתחרות זו בזו כביכול בשם הספורט ("משחק: פעילות למען עצמה, נטולת אינטרס ותכלית"), שעה שאינן אלא פרסומות קינטיות על פני משטח פרסומאי נייח (כאשר אינו מקפץ דיגיטאלית, או נפלש על ידי צפלין-פרסומת). ועכשיו, הסבירו לי בטובכם, מה לי לחפש כאן, במרחב מניפולטיבי זה, שמשימתו העליונה היא לפתותני ולחלוב את כספי? אני, שהייתי פעם שחקן כדורסל של ממש, שהקדשתי את כל מאודי לאימונֵי אין-קץ, מה נותר בעבורי בהצגה הקפיטליסטית האגרסיבית הזו המתחזה לספורט?

למחרת ההארה הנ"ל המתין לי מאמר שראה אור בסופשבוע האחרון במוסף של ה"ניו-יורק טיימס". שם המאמר – "השטן הפטרון של עולם האמנות" וכתב אותו עיתונאי בשם כריסטופר גלייזק. במרכז המאמר דמותו של אחד, סטפן שמחוביץ, יהודי בן 44 מפרברי בוורלי-הילס, שצילומו בביתו, כשהוא עם תחתונים בלבד לגופו ומוקף בשלוש יפיפיות, מלווה את הטקסט. זהו מאמר שהמילה "מדהים" קטנה עליו. כי גם אם כבר נדמה לכם שידעתם הכול על אודות המסחור הציני של האמנות העכשווית, המאמר הזה יותיר אתכם בדיכאון. מסתבר, שאותו שמחוביץ, שעשה הון ממכירת חברת שירותי צילום של סלבס לחברת הדימויים "גטי", שם לעצמו מטרה לעשות מאה מיליון דולרים בשלושים השנים הקרובות. ויהי מה. על מנת להגשים את משימתו הצנועה, כך מספר המאמר, מלקט השמחוביץ מהיקב ומהגורן של לוס-אנג'לס כל מיני פרחי-אמנים דלפונים שבדלפונים, שוכר בעבורם סטודיו, מנפק להם חומרים (לעתים, אף דואג לבריאותם), גם תומך בהוצאות קיום בסיסיות, תוך שמטפח תלות גמורה בו, כזו שהמאמר מכתיר בתואר "עסקה פאוסטית".

צריך לקרוא בכדי להאמין כיצד עובדת השיטה, לפיה ליקוט מקרי של כ- 24 אמנים צעירים, שלא זכו לשום הכרה מצד גורם מוסמך בעולם האמנות, הופך בידי שמחוביץ לאובייקט מסחרי, אשר – ללא שום קשר לכישרון האמנותי של היוצר (אם בכלל בנמצא) – משוּוק באופורטוניזם גמור, באגרסיביות צינית ובהצהרות נטולות כל בסיס, שעה שמופץ (בעיקר, באמצעות חשבון האינסטגרם של שמחוביץ) למתעשרים חדשים וישנים כ"הדבר הבא" וכחפץ שהללו יתנָאו בו על קירות ביתם, עד למכירה הפומבית שתחשוף או שלא תחשוף את קלונו הפיננסי של האמן, ואז הוא ייעלם כלעומת שצץ.

קראו ביחד אתי:

"המבקרים טוענים ששמחוביץ צד לעתים תכופות אמנים צעירים נטולי גלריה – יש אומרים, אמנים נטולי כישרון – ורוכש כמויות אדירות של עבודותיהם, ואז מטלטל את העבודות קדימה ואחורה במחירים מאמירים בין קבוצה מטופחת של קניינים: רשת של כוכבי קולנוע, שחקני פוקר מקצועניים, מיישרי-שיניים, משקיעי מועדוני לילה, אנשי פיננסים, שחקני כדורגל ואילי בשר, אשר רבים מהם מתייחסים לשמחוביץ בכבוד כה רב עד כי הם נכונים לרכוש עבודות שהשיג למענם מבלי לראותן ומבלי לדעת את שם האמן. […] אמניו של שמחוביץ עשויים ליהנות מנסיקה זמנית של מחיריהם, טוענים המבקרים, אך הם טועמים רק מעט שבמעט מהעלייה; בכל מקרה, כך הטענה, ברגע בו התפוצצה בועתם, הם ננטשים כגוויה מתה.

"הרבה גלריות חשובות סימנו בשחור את שמו של שמחוביץ כקניין פוטנציאלי, תוך שכפו עליו לנקוט באמצעים קיצוניים אם ברצונו לרכוש עבודה, כולל שימוש ביועצים ככיסוי. […] גלריה "רחוב אסקס" דרשה משמחוביץ לא רק שיבטל רכישה שרכש, אלא גם יחזיר עבודה אחרת של אותו אמן שכבר הייתה ברשותו. […] "שאלתי את שמחוביץ מדוע הוא כה בלתי פופולארי בקרב אנשי עולם האמנות. 'אני ילד-הכּרזה של הספקולציה המרושעת', הודה שמחוביץ […], 'ואולם זה לחלוטין לא נכון.' כל דולר שהרוויח, הוא מכריז, חוזר ישירות להזנת אמנים בראשית דרכם . […] אמנם הוא סחר ביצירות עם ספקולנטים, אך זאת רק בבחינת רע הכרחי על מנת לממן את אמניו למפרע ביום התשלום. […] 'ישנם המון אנשים – סוכני בורסה של ממש, בנקאים, ספקולנטים – שאין להם כל עניין באמנות, ורק מנסים להרוויח. אני איני אחד מהאנשים האלה. […] ערפדי הביזנס נמצאים בתוך המערכת! […] יש להם שמות. הגלריות אוהבות שמות.' מוזיאונים אף הם אוהבים שמות, ולא אחת יעניקו בעיניים עצומות מקום בחבר-המנהלים לתורמים בעלי שם מזהיר ועם כיסים עמוקים. 'הם לא מבינים שבעצם מדובר במכור לסמים או לאיש-חברה עשיר שבבסיסו חפץ להשתייך לחבר-המנהלים בבחינת מדליה.'

"תמחור אמנות הוא משחק אמון טהור – אין בנמצא כל תשתית שבה ניתן לעגן את מחירו של ציור […]. ניתן להשוות אמנים בראשית דרכם לסְטָרט-אָפּ, בכך שמרביתם צונחים בסופו של דבר לאפס, אבל אחד מהם יהפוך לג'ף קונס הבא. עם זאת, כאשר מחיריו של אמן מתחילים לרתוח, עשוי הדבר לעורר פאניקה ולגרום לשוק שלו או שלה להתפוצץ. אמנים צעירים שמוכרזים לרגע כ'הדבר הגדול הבא' עשויים למצוא עצמם באותה מהירות מושלכים לזבל. כפי שמסבירה רידל (בת זוגו של שמחוביץ/ג.ע), הבעיה עם ספקולנטים היא שהם 'flip, flip, flip' והמחיר נהייה כמו כיסא מוזיקלי. ברגע שהמחיר מיצה את עצמו בשיאו ואין בכוחם להרוויח יותר, הם משליכים את האמן, וזהו זה, והאמן גמור. לא חזרת למחיר סביר – אתה אפוי, אתה גמור.'…"  

עד כאן כמה קטעים מהמאמר ב"ניו-יורק טיימס". הבטחתי לכם ביקור בגיהינום, הלא כן? אלא, שהשאלה הבהולה היא, בלשונו של סארטר ב"בדלתיים סגורות" – האם הגיהינום הוא כאן, אצלנו, בישראל? לצורך העניין, אתייחס רק לגיהינום של עולם האמנות. ובכן, מוכּרים לי איזה שני "שמחוביצ'ים" שכאלה במחוזותינו הפרובינציאליים. אלה צדים אפרוחי אמנות בראשית דרכם, מפתים אותם בתמיכה פיננסית אלמנטארית, לוקחים בעלות גמורה על כל יצירתם בעבר, בהווה ובעתיד, גודשים את מחסניהם (תמורת מחיר מגוחך) בעבודות האמנים הלכודים, ופותחים במהלכי שינוע שיווקי שקט, איטי ומתוחכם, תחילה דרך אספנים מקורבים וצייתנים, לאחר מכן דרך מימון תערוכה, שילוב יצירת האמן באירועי אמנות וכיו"ב. מוכּרים לי מספר אמנים, שנלכדו במלכודת ה"פאוסטית" הזו ומקללים את הרגע שנכנסו לתוכה, ולו מהסיבה שניטלה מהם כל חירות להציג את עבודתם ולעשות בה מעשים בדרכם החופשית.

יחד עם זאת, יש להודות: הגיהינום השמחוביצ'י עדיין אינו כאן ממש. שמצד אחד, האמנים הישראליים הצעירים, שניצודו ברשת, כמעט כולם בוגרי אקדמיות לאמנות; ואילו מצד שני, ל"שמחוביצ'ים" הישראליים יש עין טובה ויכולת לצוד כישרונות.

בה בשעה, תסמונת שמחוביץ' נושפת בעורפו של עולם האמנות הישראלי 2015: בעל גלריה X דוחף ללא הרף אמן מדרגה ג' למכירות פומביות במאמץ למסד מחיר נאות; בעל גלריה Y מממן תערוכות מוזיאליות לאמניו, ובצוק העתים, אין למוזיאונים האביונים הכוח לעמוד בפיתוי; בעל גלריה Z גורף הון בזכות קידום יש-מאין של אמן מליגה ב' שמצטיין בתעתועים ובאפקטים מיד שנייה; "מתעשרים חדשים" נכונים לשלם סכומי עתק בעבור עבודות-זבל מביכות שלכאורה מקשטות את תדמיתם החברתית; "דילֶרים" מאמצים לעצמם ריאליסטנים חדשים, ותהא רמתם אשר תהא, מאחר שאין גבול לתאבונה של הבורגנות הישראלית הגבוהה לריאליזם. כל ה"רמיזות" הללו הולכות ומחריפות, הולכות ומתעצמות בעולם האמנות הישראלי. וזאת, בטרם נגענו במכת הזיופים, או בקידום עצמי של אספנים (ואוספיהם) דרך חברות בהנהלות מוזיאונים, או בהשתלטותם על גלריות ציבוריות.

גם אם טרם נולד לנו הסטפן שמחוביץ העברי, עולם האמנות הישראלי הולך והופך לאותו מגרש כדורסל בו פתחנו. כי גם משחק האמנות המקומי הוא בממון ובתדמיות (שְוות ממון). לא מעט אמנים צעירים מצטרפים למשחק הזה מרצונם. לא מעט אמצעי תקשורת מתגייסות למשחק הזה בדין בורות וחוסר עניין בסיסי באמנות. מילים כמו "יצירתיות", "הכרח פנימי", "מבע אותנטי", "אחדות יופי-טוב-אמת" – המילים הללו שייכות ל"פראיירים", אנשי האתמול. עוד רגע קט, והמשחק מכור.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: