יום בחיי וינסנט ון-גוך

                       יום בחיי וינסנט ון-גוך

 

יום א', 10 ביולי 1888, שבע בבקר. חם. קמתי מוקדם. שמש גדולה זרחה אלי מבעד לחלון הסמוך למיטתי, קוראת לי לחבוש את כובע הקש ולצאת אל שדות אַרל ולצייר. אך, לא, אין לי זמן. מיד אחרי שאסיים את ארוחת הבקר בבית הקפה ב"פְּלאס די פורוּם", אמהר לחזור אל "הבית הצהוב" שלי, אתיישב על כיסא הקש ואתחיל למלא את הטפסים האינסופיים לבקשת ה"רזידנסי" בטוקיו. לעזאזל, מאיפה אקריץ להם שלוש המלצות? טוב, אחת אולי ייתן לי גוגן, אם יהיה במצב רוח (רק שלא ידחה את זה עד להגעתו באוקטובר); שנייה אבקש מתיאו הטוב; ושלישית? אלוהים יודע, אולי מבן-דודי, הצייר מהאג, אנטון מוֹב. נראה. האמת היא, שאני יותר מוטרד מאותם שני העמודים של תיאור הפרויקט האמנותי המתוכנן ביפן. אני מוכרח להמציא משהו; אולי אמרח כמה שורות על וריאציות שאצייר בעקבות חיתוכי העץ של הוקוסאי והירושיגה. בינינו, הסיכויים שלי קלושים, אבל למדתי: שלח טפסיך על פני המים… הביורוקרטיות האלו מוציאות אותי מדעתי, עוד אחתוך אוזן בגללן, אבל לא אוותר על הסיכוי ל"רזידנסי". עשרים ושלוש התשובות השליליות שקיבלתי עד כה לא תרפנה את ידי. במגרת השולחן המרובע שלי ממתינים לי עוד טפסים לבקשות "רזידנסי" בלונדון, קופנהאגן וסנט-פטרסבורג. ומי יודע, אולי, בהמשך היום, יביא לי ז'וזף רוּלאן, הדוור, מעטפה עם טפסים נוספים. אני, שחלמתי על "ציור דרומי" פה בארל, בצוותא עם ציירים נוספים שיגיעו מפאריז, נקלעתי למצב הבלתי אפשרי בעליל של מילוי עוד ועוד טפסים. בעזרת ישו הטוב, אולי אספיק להתגבר על הניירת היפנית עד הצהריים. שאחר כך, אחרי הסעודה במסעדת "קארֶל", מחכים לי הטפסים בנושא המילגה מ"סאלון העצמאיים", שנוסד לפני ארבע שנים: שוב, ההמלצות הארורות הללו, שוב הקוריקולום שאני נאלץ לחזור ולהעתיקו, ושוב – ממש לא נעים לי – אאלץ לבקש מתיאו המסכן לסחוב כמה מציוריי ולהשאירם לוועדת השיפוט. בטח יתנו את המילגה לאחד מבוגרי ה"בוז-אר". קליקה היא קליקה. אין לי זמן לציור, אין לי זמן לקרוא ספר (את הרומן של אמיל זולא איני מצליח לסיים מרוב עייפות). חיי עוברים בין מילוי מקטרת אחת לשנייה ובין מילוי טופס אחד למשנהו. דווקא היה לי רעיון לצייר חמניות, אבל עלי להכריע: או אמנות או השגת גיבוי מטעם מוסד כלשהו, מה שישפר את הקוריקולום הבינוני שלי. הכרעתי ברורה: טפסים. הפכתי ממש מקצועי בעניין: אני משרבט בדיה אחר בדיה, שופך פרויקטים כוזבים מהשרוול, קצת מנפח את רשימת התערוכות המצומקת שלי – שם במעטפה ונותן לז'וזף, הדוור. הוצאות הדואר לא הותירו לי כסף לבדים, אבל – כאמור – הבחירה שלי ברורה. הימים ארוכים ביולי, ולכן אולי אצליח, לקראת ארבע-חמש אחר-הצהריים, למלא טפסים נוספים. כי תיאו כתב לי על כמה תערוכות שמתארגנות במונמארטר והוסיף, שלדעתו, חשוב שאציע את השתתפותי. פעם, לפני כשלוש שנים, היה לי say בבתי הקפה של מונמארטר; עכשיו, "רחוק מהעין רחוק מהלב", ומי יזכור את הג'ינג'י?! ואף על פי כן, אכתוב, אציע את עצמי ואנסה את מזלי. הערב, בבית הקפה ב"פְּלאס לאמארטין", אולי אסתייע במאדאם ז'ינוּ, שטובה בניסוחים. הוי, כמה קשים חייו של צייר! ודווקא היה לי רעיון לצייר את הברושים והכוכבים לעת ליל. אבל, לא: יותר חשוב שאגמור את המכתבים למארגני התערוכות, כלומר את המכתב האחד שאותו אעתיק ואשלח לכולם. הם בטח לועגים שם, בפאריז, לציירים מ"חור" כמו אַרל, אבל מה יש לי להפסיד. טוב, אני חייב לקצֵר. אמשיך מחר, אחרי שאסיים את מילוי הטפסים ל"לוֹטֶרי דה פָּארי": אולי יאשרו לי סוף-כל-סוף תקציב לקטלוג.

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: