מעבר-יבק

                          

                                       פרשת "וישלח"

המראה שראה יעקב בדרכו אל לבן, לא נתן לו מנוח. אי-שם, בדרך מבאר-שבע לחרן, ב"מקום" ("ויפגע במקום", בראשית כח, 11, מלמדנו שפגע במקום, הלא הוא הקדוש-ברוך"-הוא; אות ראשון למאבק הצפוי) – שם, ב"מקום" ההוא, ראֹה-ראה את "שער-השמים" (כח, 17), את הכניסה, את המעבר ל"בית-אלהים" (שם, שם). ואף את אלוהים בכבודו ובעצמו ראה יעקב בחלומו, ניצב לו בראש-הסולם, שמלאכים עולים ויורדים בו…

 

מה רב היה ההלם, מה רבה האימה ("אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר מה-נורא המקום הזה…" – כח, 16-17). מבלי שנתכוון, מבלי שצפה, אף מבלי שייחל, נשאו אותו חייו של יעקב אל שער-האלוהים, ולפתע הנהו במקום שבו לא היה מעולם: אדם מול האינסוף. ובעיצומם של ההלם והאימה הללו, בא מעשה שינוי השם, שינוי שם-המקום, מ"לוז" – ל"בית-אל" (כח, 19). הנה כי כן, מה שהיה יסוד ותמצית וחוליה עליונה של חוט-שדרה אנושי (זה שממנו תתחיל תחיית-המתים, כך האגדה) – "לוז" – התהפך והיה ל"בית-אל". טרנסצנדנציה של מקום והמרת מקום-אדם במקום-אלוהים. קידוש המקום. האם ניתן יהיה להגביה המרת שם-מקום בהמרת שם-אדם? הניתן יהיה להגביה את קידוש המקום בהתקדשות עצמית?

 

לא, יעקב לא היה אותו אדם לאחר אותו לילה. עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, כשעמד לחצות פעם נוספת את הירדן, הוא היה חייב, היה מוכרח להגיע ל"שם", לנסות להיכנס מבעד לשער-המופלא-מכול, שחזה בו בראש הסולם. סביר שאף קודם לכן, לאורך כל שקרה לו, ליעקב – אהבת רחל, עבודת לבן וכולי – לאורך כעשרים וחמש שנה הרחק מבית אביו (בזרות למקורות עצמיותו, בשלילת עצמיותו שהיא תנאי לידיעת עצמו) – נשא יעקב עימו את זכר הלילה ההוא, את זכר אותו מראה. וכל אותה עת ארוכה – מילאה את ליבו הערגה האחת: לשוב ולהגיע אל השער ולעוברו. ולשנות את שמו. כלומר – להיות ראוי לשינוי שמו. ואולי, להיות ראוי ל"עבריותו" ולעבר לו שם חדש בעברית.

 

עתה, משהובטחה לו ברכת-הדרך האלוהית ("ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך." – לא, 3) ומשהפנה פניו לשוב אל המקור שממנו בא (בית-אביו, ולפיכך גם הפגישה הבלתי-נמנעת עם אחיו, עשו), הגיעה שעת המימוש, שעת ההגשמה. מימוש והגשמה עצמיים של זה השב אל המקור, אך, לאמיתו של דבר צומח ועולה אל-על, אל פסגה בלתי-נודעת של עצמיות המודחת מן המקור. רגע ה-Aufhebung – ההגבהה העצמית. היו ליעקב סימנים ברורים שאכן באה השעה, שעת-המעבר אל ה"מקום": "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו-בו מלאכי אלֹהים" (לב, 1). פעם נוספת הוא בדרך; פעם נוספת –משתמש הכתוב ב"פגיעה" שהיא יותר מהגעה או היתקלות. בפעם הקודמת, הוא זה ש"פגע במקום", ועתה מלאכי-אלוהים הם ש"פוגעים" בו, בצירוף נשגב של מקום, אלוהות ופגיעה, קרי – מאבק. הנה כי כן, יעקב הגיע לגדת-הירדן, למעבר-יבק – לרגע האמת.

 

מעבר-יבק – מעבר רוחני, ראש-הסולם, השער. אלא, שעתה, ה"סולם" ניצב במאוזן, בחינת מעבר מ"גדה" אל "גדה". המעבר מתרחש לעת לילה, כמובן. היה זה בלילה עת ראה יעקב את שראה, שם בבית-אל (האין הוא סמוך עתה שוב לאותו מקום ממש?) ורק לעת לילה, בחושך, יתאפשר אולי המעבר מ"כאן" ל"שם", מהסופי אל האינסופי. רק בחושך, בדרך הצלמוות.

 

ובעצם, כלום אין מעבר-יבק מעבר-יעקב? מרבית אותיות "יעקב" נוכחות ב"יבק". והעי"ן? העין נעדרת. כי בלילה עצומה העין, והראייה אחרת היא. כי רק בעיוורון תיתכן הראייה הגדולה (ז'אק דרידה, זכרונות-עיוור, פריז, 1990) ורק במחיר הקורבן. אמור לפיכך: מעבר-יבק הוא בחינת מעבר-אישי, התגברות על סופיותך, על עצמך, טקס-חניכה (טקס-מעבר) של צמיחה מעלה – אל סוד אינסופיותך. וסדר האותיות שהשתבש – "י(ע)קב" שהפך ל"י(ע)בק" – שיבוש-השם שלקראת החלפת-השם. כי מעבר-יבק הוא מעבר-השם. האם לא תהפוך "ארץ-כנען" ל"ארץ-ישראל" במעבר-הירדן? האם אין הירדן גבולה של שפה, בחינת מגבלה וקו-עיבור, קו-התרחבותה של שפה?

 

כבכל טקס-מעבר, נתבע יעקב לקורבן. הן ראינו: מחיר ה"מקום" (האלוהי) – הוא הפגיעה. מעבר-יבק משמע – מעבר-המאבק (יבק-יאבק). "וייוותר יעקב לבדו…" (לב, 24): הנשים, השפחות, הילדים – כולם בצד האחד (צד החיים), בעוד שהוא, יעקב, "לבדו" – על גבול האַל-חיים, בניסיון הנועז לחצות בחשיכה את גבול-השער, גבול האלוהות, גבול עצמו. רק לבד ייתכן המעשה. ומהו המעשה – אם לא חדירתו של אדם אל חלומו; ואף יותר מזה: ניסיונו לחצות את גבול החלום. הן זהו טעם חיי אדם.

 

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (שם, שם). אנו יודעים מיהו האיש המסתורי: מלאך. אך עתה ידוע לנו משהו נוסף על אודותיו: לא סתם מלאך הוא, כי אם שומר-השער. אחד מכרובי גן-עדן או אחד משומרי שער-השאול, שהרי תפקידם של אלה לחסום את דרכם של הבאים בחייהם. חסימת השער אל בית-אלוהים היא חסימת מעבר-הירדן. שער המזרח, אותו שער שנלמד להכירו בתנ"ך (בסוף ספר "יחזקאל") כשער נעול.

 

אך לא איש כיעקב יסכין לסירוב. הוא בא להיאבק, הוא בא "לפגוע במקום" למען השתנות. למצות מרב אור ממרב חושך. עד אור השחר נמשך לפיכך המאבק העיקש, מאבק-האיתנים בין אדם למלאך, בין אדם לבין האלוהי שבתוכו, למען כיבושו. עד הפצעת האור נמשך המאבק, אור הידיעה העצמית הבוקע מהמאבק הלילי. עד שראוי היה יעקב להחלפת שמו. אז, פעם, בדרכו פדנה, הוחלף שם המקום מאנושי לאלוהי; עתה – ראוי האדם להחלפת שמו. חסר-השם ("למה זה תשאל לשמי…" – לב, 29) מעניק את השם. רק אבות מעניקים שמות לבניהם. החלפה כפולה של שם אדם ושם מקום, "יעקב" הפך ל"ישראל", ו"יבק" הפך ל"פניאל": "כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי." (לב, 31). שֵם  האדם הוטען בשם האל (ישר-אל), שֵם המקום הוטען בשם האל (פני-אל). האם שב יעקב אל אביו (שבשמים) בטרם יחזור אל אביו (שבארץ)? האם מעבר הירדן משמעו מעבָר לאב שמימי ולאב משפחתי?

 

הייפלא שעתה, לאחר לילה גורלי זה, זכה יעקב באור-היקרות? – "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל…" (לב, 31). אך, מה פשר אור זה, מה פשר ידיעה עצמית זו? פישרה – הצליעה שלא תרפה עוד כל ימי חייו מיעקב ההולך (יעקב איש-העקב, שלא לומר איש-העקיבה), יעקב הנודד. הצליעה היא תודעת החסר, הוויתור, החולשה, הקורבן. האור יישא עימו לעד את זכר הלילה, את זכר החשיכה. מה שקיבל יעקב ברוחו באותו לילה של "יבק" הוא גם מה שחובה עליו לתת. מחיר הרוח הוא קורבן הגוף. יתר על כן, מחיר ידיעת האינסופי הוא בקורבן האינסופי: כי הפגיעה בגיד-הנשה של הירך היא פגיעה בכוח ההולדה של יעקב. ומהו כוח ההולדה אם לא כוח הנצח של היצור הסופי.

 

כזה הוא אפוא יעקב-ישראל החדש שלאחר ליל-מעבר-יבק: איש צולע, בעל מום, אך איש שלם מתמיד. איש שטיפס בסולם וחצה את השער על הירדן, איש שעבר את גבול חלומו על הירדן, איש שרשאי לומר על עצמו – "ותוכל" וגם "ותנצל נפשי", ואף יותר מזאת: איש שעשה לו שם. הייפלא, שמיד עם תום הפגישה המוצלחת עם עשו נכתב על יעקב שבא לסֻכּות והקים לו… בית (לג, 17)? לא עוד במשכן ארעי עסקינן, כי אם בבית, במשמעות ההיידגריאנית המאוחרת של אחדות סופיות ואינסופיות. והייפלא, שמיד לאחר מכן – "ויבא יעקב שלם עיר שכם" (לג, 18)? איש שלם בנפשו ובגופו, ציינו חז"ל.[1]

 

 

[1]  "בראשית רבה" (תיאודור-אלבק), ע"ט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: